לפני כמה חודשים ביקשו להתקין נדנדה חדשה באחת הגינות הציבוריות בגן יבנה. הגיע צוות בשעת בוקר מוקדמת, הכין יסודות, וכשניגש לסיים את ההרכבה יצא אחד השכנים ובצעקות רמות דרש שיפסיקו מיד את העבודה, אין מצב שמול ביתו תעמוד נדנדה. הצוות הבהיר שיש אישור מהמועצה והוא כבר נמצא בשלבים הסופיים, אבל ניסים שלם לא הסכים להקשיב. הגיע האחראי על שיפור פני היישוב, שמכיר אישית את התושב הוותיק, ואחרי שיחה בטונים גבוהים גם הוא הודה שמעולם לא ראה את ניסים מתנהג ככה. שלם לא נרגע עד שתפס את ראש המועצה, שהיה באותם ימים בחופשה. הוא אמר לו: "אני לא אוכל להסתדר, רעש השרשראות עוד יהרוג אותי". חצי שעה לאחר מכן כבר לא היה זכר לנדנדה.
"אבי, כשחלה בסרטן ואושפז בהוספיס, הרופאה ניגשה אליו בימיו האחרונים וביקשה 'אולי תדבר עם הבן שלך?'. הוא ענה 'יש דברים שעליהם לא מדברים אצלנו בבית'", שלם נזכר כשנפגשנו. "במשך שנים לא דיברתי עם אף אחד. הילד הגדול שלי ידע על השבי רק כשהיה בן 14. טיילנו יום אחד בקיבוץ מעלה החמישה, שבו עשיתי את השל"ת, ומישהי חיבקה אותי ואמרה 'איזה רעים, מה הם עשו לך'. בני לא הבין, הוא חשב שמשהו לא בסדר אצלה, אבל מיד קלט שאני לא מגיב, וכשהיא הלכה שאל אם יש משהו שהוא לא יודע. הסיפור נפל עליו בבום ובמשך תקופה ארוכה הוא כעס. זוכר שהייתה לו שיחה עם חבר שלי, טייס שנפל בשבי, והחבר ביקש ממנו 'אל תכעס על אבא', יש דברים שהשנים עושות את שלהן".
שלם גדל בחולון, בן להורים יוצאי מצרים. בצעירותו היה בתנועת הנוער הלאומי וממנה גם יצא לגרעין הנח"ל, שהורכב מ־20 בני חולון ו־20 ירושלמים. "אפילו שזו תנועה המחזיקה באידיאולוגיה של ז'בוטינסקי, היא מאוד פתוחה. הגרעינים שלנו הלכו לקיבוצים ועד היום יש לי שם הורים מאמצים", הוא אומר.
שלם התגייס בתחילת 1982 לטירונות שהייתה מבורדקת. במשך מספר שבועות חלק גדול מחיילי הפלוגה שכב קודח מחצבת. אחרי זה ניסים השתתף בפינוי ימית, שמירה על יישובים, ובין לבין שימש כחייל במשמר הכבוד בלוויות הראשונות של מלחמת לבנון הראשונה, שפרצה ב־6 ביוני. "לא חשבנו שיעלו אותנו למלחמה. שלחו אותנו להיאחזות נעמה בבקעה", ניסים מספר. "יום בהיר הגיעה משאית, המ"פ אסף אותנו במעגל ואמר 'מחר, על הבוקר, הבנים עולים ללבנון'. זה היה שוק. לא הבנו מה קורה. ביקשו מאיתנו בפקודה להתקשר הביתה ולספר. לא התקשרתי כי פחדתי מתגובתם של הוריי".
גדוד 932 של הנח"ל ישב אז באזור עיירת הקיט בחמדון, שנמצאת 23 קילומטרים מזרחית מביירות. "ידעתי שאנחנו לא מוכנים", שלם אומר. "אפילו רימון לא זרקנו באימונים, והמצחיק הוא שאחד הקצינים קלט שהגיעו חבר'ה שלא יודעים מהי תקיפה. הייתה שם וילה והוא ביקש 'תסתדרו בשורה', נתן הוראות לתקוף כדי ללמוד מה אנחנו שווים. ירינו ופתאום לבנוני יצא משם בצעקות. מאחר שידעתי ערבית, המפקד שאל 'מה הוא רוצה?'. הסברתי שכנראה תקפנו את הבית של אותו בחור".
זה היה באוגוסט 1982. שלם מספר בפרספקטיבה של עשרות שנים איך זה היה להיות חייל צעיר במלחמה שנראתה מרגע לרגע מעורפלת ולא ברורה. "לא ממש ידענו איפה אנחנו נמצאים ומה אנחנו אמורים לעשות", הוא נזכר. "יום אחד ירדנו לכפר הסמוך ופתאום הגיע ג'יפ בדהרה, וקצין שישב בפנים צעק 'מה אתם עושים? הכפר הזה לא בשליטתנו'. כל הזמן שאלנו 'איפה האויב?'. אתה ישן בשטח כשמסביב בתים שבהם יכולים להיות מחבלים, נוצרים. חלק מהם דיבר עברית, אפילו שר בעברית, כי הגדוד שלפני לימד את הילדים. בטירונות הדריכו איך לתקוף ג'אבל, אבל פה אתה מאבד תחושה מי בעצם עומד נגדך".
כמה שבועות אחרי שהגיעו, הופיעו במחנה מספר אנשי מודיעין שפרשו מערכת קשר מהבסיס המאולתר לעמדת תצפית מעברו השני של הכפר הלבנוני, כשקו התקשורת עבר ממש באמצע היישוב.
"ביום שישי הורידו שמונה חיילים לתצפית־מארב בשטח לכיוון הכוחות הסוריים", שלם מספר. "בשבת בבוקר הופיע קצין ואמר 'צריכים להגיע לתצפית, תחליטו מי מכם יורד'. התנדבתי ותוך כדי התארגנות שמתי לב שכל הכוח מורכב מחיילים חדשים, אין ותיקים. שאלתי את הקצין 'ואיך נגיע לתצפית?'. אמר 'לכו לפי כבל התקשורת ובסופו תתמקמו'. שאלתי 'הכבל מונח שם מיום חמישי?', אמר 'כן'. היה לי פה גדול, אז המשכתי: 'יש היגיון בלמתוח כבל למארב?'. הוא התרגז: 'עכשיו הגעת וכבר יש לך מה להגיד?'. שתקתי. התמקמנו בתצפית ארבעה שומרים, ארבעה נחים. זו הייתה טעות, כי לא היה קשר עין בין השומרים, מאחר שהאזור היה מכוסה בשיחים. ההוראה שקיבלנו הייתה לא לפתוח באש ולא להכניס מחסנית לנשק, כי יש ציידים במקום וכחדשים בגזרה עדיף שלא נפתח עוד מלחמה בטעות".
שלם היה במשמרת בוקר ב־4 בספטמבר 1982. בזמן שישב בעמדה צעק לו מפקד התצפית שיגיע. "התקרב צעיר עם רובה, והמפקד ביקש 'שאל אותו בערבית מה הוא עושה פה'", שלם משחזר. "האיש הסביר שהוא צייד, אבל היה משהו מוזר בעיניו. הוא לא פחד. הוא דיבר איתנו והסתכל מסביב. בסוף המפקד צעק עליו ואמר שלא יתקרב יותר, כי אנחנו עלולים לירות בו".
בשעה רבע ל־12 בצהריים שלם ירד מהשמירה והלך לנוח. אחרי מספר דקות משהו באווירה השתנה. "פתאום שקט", הוא מתאר. "בסבך יש תמיד קולות של ציפורים וחיות, והם נעלמו. נעמדתי בהרגשה לא טובה. לפתע שמעתי קול מלמטה בעברית 'אל תירו, יהרגו אותנו'. במשך כמה שניות הסתכלתי על בן גרעין שלי, שהיה לצדי, הוא הסתכל עליי והחלטנו לרדת. ראיתי את החבר'ה שלנו שוכבים על האדמה, רובים עליהם. היו שם ארבעה מחבלים, שכל אחד מהם התלבש על שומר. הם לא תקפו. אם היו תוקפים, הם היו מפסידים, כי היינו מחזירים אש. הם פשוט ידעו שבכל מקום שאחד מאיתנו ישב, מישהו ישב לפניו. הם חשבו שנחזור לאותה עמדה וזה מה שעשינו. הדבר הכי גרוע".
העובדה שהם נפלו בשבי ללא קרב עוררה ביקורת כשהאירוע תוחקר. בזמן שחרורם מהשבי הרמטכ"ל דאז, משה לוי, הודיע שהתנהגות שמונת החטופים לא הייתה ראויה, ואילו מפקד הנח"ל, יורם גלבוע, כינה את חייליו "פחדנים".
"יכולתי לזרוק רימון, אבל טוב שלא זרקתי, כי הייתי הורג את חבריי", ניסים מסביר. "למעלה מ־30 שנה אני שואל 'מה היה קורה אם הייתי תופס רגליים ובורח?'. המחבלים הרי לא ראו אותי, אבל אם היו הורגים את האחרים, איך הייתי חי עם הידיעה? יכול להיות שעם רמת חיילות אחרת הייתי מגיב שונה ועד היום אני משחזר. שם את עצמי בתוך הסבך ושואל מה אני עושה, וכל הזמן חוזר לאותה תוצאה. ראיתי לפני כמה שבועות סרט בדיוני ("קוד מקור" - א"ל) על בחור שמחזירים אותו לדקות האחרונות לפני פיצוץ רכבת והוא חוזר לאותה תוצאה שבה הרכבת מתפוצצת. ככה אני, חוזר לשיח ושואל 'מה אני עושה?'".
במשך שעות, במחנה הגדוד, לא ידעו שהחיילים נפלו בשבי, כי לא נשמעו קולות קרב מכיוון התצפית. "כמעט שש שעות הלכנו, ולקראת החשיכה זוכר שראיתי פצצות תאורה ומסוק שמרוב שהיה קרוב, כמעט נגעתי בו", ניסים נזכר. "אם היום תשאל את הטייס, הוא בטח ראה שיירה למטה ולא זיהה. הגענו למקום מפגש של המחבלים, והיה שם בלגן, צעקות. מאחר שאני מבין ערבית, קלטתי ששתי קבוצות רבות עלינו. אני ויוסק'ה גרוף הלכנו לכיוון מסוים, והאחרים לכיוון אחר".
שישה שבויים הגיעו לשבי פת"ח, ואילו שלם וגרוף הוכנסו לג'יפ השייך לארגונו של אחמד ג'יבריל. "חבשו אותנו, שמו על התחבושות צבע אדום כדי שהחיילים הסורים, במחסומים בדרך לדמשק, יחשבו שמדובר במחבלים פצועים ולא בישראלים שבויים", שלם מספר. "המחבלים אמרו 'אין בעיה, מה שתרצו. במחסום תוכלו לצעוק, רק שתדעו - זה או אצלנו, או בשבי הסורים'. מבחינתנו להיות שבויים אצל ג'יבריל היה עדיף, לא ידענו שזה יהיה יותר גרוע".
הוא מספר שעד היום הוא נדהם ממתקן הכליאה של החזית העממית לשחרור פלסטין. מתחת לאדמה, דלתות חשמליות, ואנחנו מדברים על לפני 38 שנים. "הימים הראשונים היו מזעזעים", נזכר. "קשרו לנו את הרגליים עם שרשראות כלפי מעלה, וחקירות על גבי חקירות. לא האמינו שאנחנו לא יודעים כלום. החוקר הסורי אמר 'הייתם כל כך קרובים אלינו, ואתה אומר שאתה חייל שרק סיים טירונות?'. הוא דיבר עברית, כי מתברר שהיה מחוקרי השבויים במלחמת יום הכיפורים. באחת הפעמים ישב מישהו שכל הזמן חייך והסתכל עליי, כאילו הבין את העברית שלי.
הוא ישב בין הקצינים הבכירים וזרק הערות בערבית. לפני כמה שנים התקשרה עיתונאית ואמרה 'אנחנו מכינים תוכנית טלוויזיה על אזרח ישראלי, מאחד הכפרים בצפון, שעבר בגיל 19 את הגבול וחבר למודיעין הסורי. היום הוא חי בארץ'. חשבתי שעובדים עליי. שאלתי 'מי את? מה זאת אומרת בארץ ולא תפסו אותו?'. אמרה 'הוא אזרח ישראלי ששייך לליגה הערבית ורוצה שבגלל הקרבות יביאו את אשתו מסוריה'. שאלתי 'והוא מסתובב חופשי?', אמרה שכן והסבירה שהוא סיפר שלא עשה כלום לשבויים, רק תרגם למודיעין. אמרתי לה שלא כדאי שאגיע לתוכנית, כי אני לא יודע מה אעשה לו. איך שראיתי אותו בטלוויזיה, כבר איש מבוגר, אמרתי לאשתי 'הוא הבחור שישב איתי בחקירה'".
שלם עבר חקירות גם אצל אנשי ג'יבריל וגם אצל הסורים. "18 חודשים החזקתי איכשהו מעמד, ואז יום אחד הביאו כוס חלב ואמרו 'זהו יום ההולדת שלך'", הוא משחזר. "שתיתי והיה לי מאוד טעים, אבל התברר ששמו משהו בפנים, ותוך חצי שעה חשבתי שאני עומד למות. התחלתי להקיא וצעקתי 'יוסק'ה, הורגים אותי'. בגלל הדפיקות והבלגן שעשיתי השומר פתח את הצוהר ואיך שעשה זאת הכנסתי לו אצבעות לתוך העין.
אמרתי שאם אני אמות, לפחות אתן מכה משלי. לפני שנתיים יוסק'ה גרוף היה פה בביקור וסיפר 'אתה לא יודע מה עשית לפרצוף של אבו אל־מת', ככה השומר קרא לעצמו, 'אבי המוות'. האשימו אותי בניסיון בריחה, ובמשך ארבעה חודשים הייתי קשור למיטת ברזל במקלחות. איבדתי את תחושת הזמן. יוסק'ה סיפר שהביאו אותו אליי כדי שינסה להרגיע אותי והוא אמר 'תפסיק, הם יהרגו אותנו', כי כל פעם ששחררו אותי, זינקתי. הייתי חייב לעשות להם משהו".
השנים עברו, היו ימים ששוביו ביקשו שיתלבש, כי השחרור מגיע, ואז גילה שזו בסך הכל בדיחה אכזרית. רק שדברים השתנו כשבמתקן הופיע שבוי חדש. "הכניסו מישהו ואמרו לו 'אלה האחרים'", הוא נזכר. "הוא שאל 'מה נשמע?' בעברית. הסתכלתי עליו והתברר לנו שזה חזי שי (שבוי מקרב סולטן יעקוב - א"ל). במשך יומיים אמרתי ליוסק'ה שזה לא אמיתי וכנראה השתילו מישהו משלהם. אמר 'תראה איזה עברית יש לו'. אמרתי שהמחבלים מדברים עברית יותר טוב מאיתנו. לקחו אותנו למסיבת עיתונאים כדי לבשר על עסקת השחרור ורק על המטוס קלטתי שזה נגמר. אמרתי שאף אחד לא יבצע בדיחה על חשבוננו עם השקעה כזו גדולה".
"הכניסו אותי להאנגר ומצלמות עם פלאשים. שמתי ידיים על האוזניים, והעיניים רק ראו צלליות. מדובר בבן אדם שלא ראה אור שמש במשך שלוש שנים. לא יכולתי לסבול מגע, ולא הפסיקו לגעת. מהשמחה נוצרת בהלה פנימית של גוף שמבקש להתגונן. תראה את גלעד שליט, מיד נתנו לו משקפי שמש והכניסו אותו לחדר שיתלבש לבד. תהליך רגוע. אני מאמין שבאחד התיקים כתוב להם מה צריך לעשות במקרה של חזרה משבי".
זו הייתה עסקת חילופי שבויים מעוררת מחלוקת. לא כולם הסכימו על המחיר הכבד ששולם. בתמורה לשלם, גרוף ושי הועברו לחזית העממית לשחרור פלסטין 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים, בהם הטרוריסט היפני קוזו אוקמוטו, שעמד בראש קבוצת המחבלים שביצעה ב־1972 את פיגוע הדמים בנמל התעופה בלוד, וגם כאלה שניצבו יותר מאוחר בחזית האינתיפאדה הראשונה, שפרצה כשנתיים וחצי לאחר מכן. "בשבי נהג להכות אותי שומר ראשו של ג'יבריל, איש אכזרי מאוד", שלם מספר. "יום אחד כששכבתי על הרצפה, הוא אמר 'ביום שאחד משלנו יהיה שווה אלף שלכם, נדע שניצחנו', תבין על מה הם חשבו. הם נותנים כמות קטנה של שבויים ומקבלים אלפים. ככה הם הבינו מה הערך שלנו כחברה. הוא אמר 'אתה שווה 500 משלנו?'. היה מת מזה".
הרבה מים זרמו מאז 21 במאי 1985, תאריך חזרתו של שלם מהשבי. היום הוא נשוי למירה, אב לשלושה, עובד בהסתדרות העובדים הלאומית ומשמש כיו"ר תנועת "הנוער הלאומי - בית"ר", שבה היה חניך. ביום שביקרתי אותו, בתו, דניאל, קצינה בנח"ל, חזרה לביקור קצר. מור, בנו הבכור, היה הראשון שהתגייס וכמו אביו, גם הוא בחר בנח"ל. "ניסים לא הסכים, אבל אמרתי 'אתה לא יכול לעצור אותו'", מירה מספרת. "אם היה ג'ובניק, הוא היה חוצה את הכביש והיה יכול לקרות לו משהו. צריך לאפשר לו לעשות מה שהוא רוצה".
שלם מקשיב ומחייך: "פחדתי שיתגייס לקרבי. שלחו לו מהצבא זימון למודיעין. הוא בא ואמר 'אם זה מה שרוצים, לא אתגייס בכלל'. אמרתי 'מור, אתה מכיר את הסיפור של אבא'. הוא ענה 'זה מה אני רוצה', התגייס וכעבור שבועיים התקשר וסיפר שעבר גיבוש לסיירת. זוכר שאחרי הרימון הראשון שזרק הביא את הנצרה ואמר 'לפחות רימון זרקתי'. אלה היו שלוש שנים קשות, אבל מה עשיתי? תנועת הנוער שלנו אימצה את היחידה ויכולתי להיכנס לכל בסיס. איפה שהיה, הייתי מופיע. יום אחד הכנתי שקשוקה כשמור היה באזור קיבוץ נחל עוז. הייתה הרעשה כבדה מכיוון רצועת עזה, ואני רץ שם עם הסיר. המ"פ אמר 'שלא יקרה לך משהו, כי יעלו אותי על טיל'".
שאלתי את אשתו אם לא חששה להתחתן עם שבוי לשעבר. "התחתנו ב־1991", היא מספרת. "כמה חודשים אחרי שהכרנו הוא עלה איתי לבית העלמין, לקברו של אבי. הייתה שם מישהי שזיהתה אותו והיא ניסתה לשכנע אותי ואת אמי שלא אתקרב אליו, כי כשחזר מהשבי סיפרו שאשפזו אותו בבית חולים והוא משוגע ועוד יגרום לי לכאב".
שלם: "במשך שנים לא טיפלו באנשים כמוני, לא הקשיבו להם. כשחזרתי, הפנו אותי לפסיכולוגית שמטפלת בגרושים, בילדים בגיל ההתבגרות, ולא חושב שאי־פעם היא פגשה חייל שחזר מקרב. עד היום לא ממש מבינים שזו אוכלוסייה מיוחדת שצריך לדעת לטפל בה. במשך שנים ניסיתי לעשות הפרדה, לקחת את ניסים של השבי, לשים בצד ולסגור. אתה לא יכול, כי הוא חלק ממך. הדרך הכי טובה היא לקחת את כל החלקים ביחד ולנסות לבנות חיים חדשים".
סיפור הנדנדה מתחילת הכתבה הוא לא היחיד. מירה מספרת שפעם יצאו עם הילדים לטיול במערת הנטיפים וריח הטחב בפנים הבריח את בעלה החוצה, גרם לו להרגיש רע, ובשנה שעברה טיילו בווייטנאם, אירוע שהזוג שלם לא ישכח. "לפעמים אתה בודק את הגבולות של עצמך", הוא מודה. "היינו בצינוק שהחזיקו בו את האמריקאים, המשכנו למחילות שבהן הווייטנאמים הסתתרו וכדובדבן הציעו לנו לירות ברובי קלצ'ניקוב. זה דווקא מצא חן בעיניי. אמרתי שפעם ראשונה אירה בקלצ'ניקוב ולא ארגיש את הקנה שלו בראש שלי. זה היה רע. עברתי לילה קשה מאוד, לא הצלחתי לעצום עין".
לפני עשר שנים עבר התקף לב קשה. זה היה כשסדרת הטלוויזיה "חטופים" עלתה בערוץ 2. "בגלל הפרומו", הוא נזכר. "הציגו את חזרת השבויים כאילו זו החזרה שלי. ממש אותו האנגר בו נערכה קבלת הפנים, והשחקן ששיחק את אבי החטוף ממש דמה לאבי. הכל צף וחזר. הייתי בבית חולים ובטעות, כשהחדירו צינור, פגעו לי בווריד. בשביל לטפל קשרו אותי למיטה. התחלתי להשתולל. אמא שלי טוענת שההתקף קרה בגלל שהתחלתי לדבר על השבי, ואני טוען שהוא בא בגלל שלא דיברתי הרבה זמן והכל התפרץ בבת אחת".
עדיין קשה לו. המשפחה ומשרד הביטחון נמצאים במאבק ממושך על העלאת אחוזי הנכות, כי גם היום, כשהוא מחייך ופעיל, השבי לא עוזב. למשל, את הסדרה "שעת נעילה", ששודרה לאחרונה בתאגיד השידור, הוא סירב בתוקף לראות. "הבן שלי אלמוג אמר 'חלק מהדברים לא נראים אמיתיים'", ניסה להסביר. "זה לא נכון. מה שלא נראה הגיוני, הוא הכי הגיוני במלחמות שלנו. הן נראות מפוזרות, וההוראות לא יורדות עד לאחרון החיילים. הסיפור כשחזרנו, אותה אצבע, 'הם אשמים'. אנחנו בסך הכל היינו החיילים הפשוטים, וביום כיפור מי שהציל את המדינה היו החיילים הפשוטים. הם אלה שעומדים ויודעים שהם האחרונים".
התרעות פיקוד העורף