האזינו לכתבה המלאה

פרולוג-אפילוג

איש המוסד יהודה גיל התפרסם כאשר נעצר ב־1997 והואשם בהעברת מידע כוזב, ריגול וגניבה. הוא נידון לחמש שנות מאסר ב־1999. עיקר ההאשמה התייחסה לפעולות שעשה בשנות ה־90, בעת שהעביר מידע כוזב על כוונות של סוריה לפתוח במלחמה נגד ישראל. גיל, קצין איסוף (קצ"א) בכיר במוסד, הצליח "לגייס" במחצית שנות ה־70 מקור מודיעיני רם דרג, גנרל סורי, שמסר מידע איכותי ביותר עד שהשתחרר מהצבא (1989), וגם בהיותו במילואים. לפי כל ההגדרות של אז - אכן, סוכן צמרת, שכל שירות מודיעין מייחל לו.

עם זאת, בשלב מסוים העלה קצין אחד באמ"ן, אל"ם אלי הלחמי, חשד שגיל מפברק דיווחים. כלומר, לא הגנרל הוא זה שמספק את המידע, אלא יהודה גיל ממציא אותו מדמיונו הפורה על בסיס הידע שרכש על סוריה. גם במוסד היו כאלו שהעלו חשד דומה, אך דבר לא נעשה בעניין. החשד התעצם במוסד ובאמ"ן על רקע דיווחיו בשנות ה־90, במיוחד ב־1996, על מלחמה שיוזמת סוריה. שורת מעקבים שביצע המוסד אחר מפגשיו של גיל עם הגנרל הסורי הוכיחו כי אכן הוא המציא בעצמו ידיעות אלה וכי פגישותיו עם הגנרל היו "שיחות רעים", שיחות חולין לחלוטין. את "המידע המודיעיני", שכביכול קיבל מהגנרל, הוא חיבר מדמיונו הפורה בחדרו במלון.

גיל גייס לכאורה את הגנרל במחצית שנות ה־70. מאז עמד בתוקף על כך ששום אדם נוסף (כולל קציני מחקר מאמ"ן, שהיה מקובל לצרפם לתחקור של סוכנים חשובים) לא יתלווה למפגשיו עם הגנרל, או שקצין איסוף אחר של המוסד יחליפו כמפעילו של הגנרל. יתר על כן, גיל סירב להקליט את מפגשיו, וכשהוכרח, טען שהמכשיר לא פעל. היו כמה גרסאות בנוגע לשאלה מתי החל גיל לבדות את המידע שהעביר כביכול מפיו של הגנרל. במשפטו דובר רק על שנות ה־90, אך אחרים טענו כי מלאכת ההונאה החלה זמן רב קודם לכן.

אני מביא כאן לקורא את סיפורי האישי על היכרותי עם יהודה גיל והגנרל בראשית הדרך. דעתי המוצקה היא כי יהודה גיל מעולם לא הצליח "לגייס" את הגנרל הסורי ולהופכו ל"מקור מודיעיני". כל שהצליח היה להפוך לידידו, כשהוא מופיע בכיסוי מצודד של איש החברה האירופית העשירה. לא התנהל במפגשים ביניהם שום שיח מודיעיני אלא שיח חולין בצרפתית על הא ודא. בלי לדעת, הייתי הקורבן הראשון למעשה הרמאות של גיל בעניין "המרגל שלא היה". לסיום, אנסה לענות על החידה הגדולה: כיצד הצליח גיל לרמות ולשטות באמ"ן 20 שנים רצופות. איש מוסד בכיר ינסה לענות על אותה חידה לגבי המוסד.

יהודה גיל ב-1997 (צילום: ברקאי וולפסון)יהודה גיל ב-1997 (צילום: ברקאי וולפסון)

הפנטזיה: אשרף מרואן סורי

אביב 1976. מלחמת האזרחים משתוללת בלבנון. בחזית המצרית ישראל החלה לסגת מחלק מחצי האי סיני, במסגרת הסכם הביניים עם מצרים. סוריה בראשות הנשיא אסד מתחילה להסתמן כאויב המרכזי. "הזירה המזרחית" (המופקדת על סוריה, לבנון, עיראק) הופכת בהדרגה לזירה החשובה ביותר באמ"ן מחקר. בראשה עומד אנוכי. "הזירה המערבית", האחראית על מצרים, הולכת ויורדת ממעמדה הבכיר.

תמיד התקנאתי ב"זירה המערבית". לא רק שהייתה הכי חשובה, הכי מכובדת, הכי מבוקשת, אלא משום שכולם ידעו שיש לה "סוכן צמרת" בלתי רגיל, מישהו מיוחד. איש לא ידע מיהו פרט לכמה שותפי סוד מעטים (לימים נודע כי מדובר באשרף מרואן, חתנו של הנשיא נאצר). "אילו היה לנו אחד כזה", נאנחו תמיד אנשי "הזירה המזרחית", כשברור להם כי זהו חלום, פנטזיה שלא תתגשם. סוכן צמרת בלב המשטר הסורי האכזרי, זה שתלה לפני קצת יותר מעשור את אלי כהן? בלתי אפשרי!

ישבתי בחדרי, קורא מסמך של יחידה 8200 על תרגיל הבקעה של חטיבת חי"ר סורית ברמת הגולן. כבר כמה חודשים זורמות ידיעות כי הצבא הסורי גיבש לעצמו תורת הבקעה חדשה כלקח מרכזי ממלחמת יום הכיפורים, ועכשיו הוא מתחיל לתרגל זאת עם כוחות. המידע קשה להבנה, רצוף מילות קוד. היה ברור: מוכרחים להבין מה היא תורת ההבקעה החדשה ולהנחילה מיד לצה"ל, אבל איך מבינים? בענף הצבאי של הזירה, כל הקצינים והמש"קים שוברים את הראש ולא מצליחים להבין. כל אחד והפרשנות שלו. שלמה איליה, ראש הענף, נסע לבסיס יחידה 8200 בצפון לדון איתם על התרגיל. עמדתי לצלצל אליו ולפתע שמעתי את קולה של דליה המזכירה: "רוצים אותך דחוף מהלשכה".

"שוב מבלבלים לי את המוח שם בלשכה של ראש המחקר", חשבתי, "לא נותנים לעבוד, רק כל הזמן שואלים שאלות". בחוסר חשק הרמתי את הטלפון. אל"ם צביקה שילר היה על הקו, סגנו של תא"ל יהושע שגיא, ראש המחקר. "חמודי", נשמע קולו הצרוד של צביקה, "קח את הרגליים שלך ולך לשמוליק גורן". שמוליק היה ראש "צומת", האגף האחראי במוסד על איסוף אנושי (מרגלים, סוכנים). הכרתיו היטב מהימים שבהם היה מפקד יחידה 504 בחיל המודיעין, יחידת הסוכנים של אגף המודיעין בצה"ל. "מה הוא רוצה?", שאלתי. "יקירי, אין לי צל של מושג", צחק צביקה, "אולי הוא רוצה לארגן לך נסיעה לחו"ל, לפגוש את אחד הסוכנים. רק לפני שבוע חזרת מגרמניה, לא?".

נכנסתי לחדרו של שמוליק. "אתה מכיר את הקצין הסורי אבראהים (שם בדוי)?", ירה לעברי שמוליק בעודו שקוע בקריאת ערימת הניירות שעל שולחנו. "בטח, מכמה שנים מלפני המלחמה", השבתי והתיישבתי מולו. "מתי שתית איתו קפה?", שאל שמוליק בציניות אופיינית. "הו, מזמן, הרבה לפני המלחמה", השבתי. "בוא נתחיל להיות רציניים", הרצין שמוליק, והוסיף: "אתה נוסע מחר בבוקר לפריז". "מה, בשביל מה ומי?", תמהתי. "בשביל הקצין הסורי שאתה מכיר מלפני המלחמה".

"אתה צוחק עליי, הוא עכשיו בטח בכיר מאוד", הגבתי כלא מאמין, "תפסיק לעבוד עליי". שמוליק הביט בי. לרגע נפלה דממה בחדר. "אני רציני! אתה ניגש עכשיו לזגה (קצין הקישור של אמ"ן למוסד - ע"ג). הוא ייתן לך את הדרכון וכל הפרטים. אתה טס עם משה (סגן ראש אגף המבצעים במוסד - ע"ג). תכיר אותו, הוא האחראי לכל המבצע. בפריז תכיר עוד איש שלנו, יהודה גיל שמו. ועכשיו עוף לזגה".

עמוס גלבוע ב-1992 (צילום: ראובן קסטרו)עמוס גלבוע ב-1992 (צילום: ראובן קסטרו)

המפגש הראשון

אני, משה וגיל ישבנו ב"דירה המבצעית" בפריז. למעלה משעתיים הרצה יהודה גיל על הקצין הסורי הבכיר מאוד, כיצד גייס אותו, כיצד הוא מופיע בפניו ועוד פרטים מבצעיים. הוקסמתי מרהיטות דיבורו, מהביטחון שהפגין, מהידע שגילה. עוד בטיסה לפריז סיפר לי משה על גיל והגדירו כאחד מקציני האיסוף הטובים של המוסד, בעיקר בשל השליטה הטובה שלו בשפות אירופיות, בעיקר איטלקית וצרפתית, ויכולת המשחק שלו, העמדת הפנים. אבל מה שהקסים אותי במיוחד ועורר בי התרגשות רבה היה התפקיד שמילא אותו קצין סורי בכיר. "הקצין הזה יוכל לתת לנו תשובה מהי תורת ההבקעה החדשה שהסורים מגבשים ומתרגלים עכשיו", הרהרתי ולבי הלם בחוזקה. מחשבותיי התחילו לרחף במעין מחול סוער: "זה מקור שיוכל לתת לנו מידע על הכוונות הסוריות, על תוכניות מבצעיות של צבא סוריה. סוף־סוף נוכל ב'זירה המזרחית' לדעת מה מתכננים הנשיא אסד וחבורתו הקרובה; יהיה לנו 'מקור צמרת' כמו שיש ל'זירה המערבית'".

משה סיכם את נוהל העבודה לפעילות: "המפגש יהיה בן יומיים־שלושה. גיל ייפגש עם המקור לבדו. אחר הצהריים ניפגש כאן בדירה, וגיל יציג לעמוס את כל מה ששמע מפי המקור. עמוס יתחקר את גיל וינחה אותו לקראת המפגש הבא. עכשיו עמוס יתדרך את גיל לקראת המפגש הראשון, שייערך מחר". עד חצות תדרכתי את גיל. "יהודה", חזרתי ואמרתי לגיל, "אתה חוזר מהמפגש עם מידע מלא על תוכנית ההבקעה החדשה של הסורים, זה יהיה משהו בלתי רגיל".

למחרת אחר הצהריים חזר יהודה מהמפגש. התרגשתי. "סוף־סוף נדע מהי תוכנית ההבקעה הסורית החדשה, איזו תרומה אדירה לצה"ל!", חזרתי ומלמלתי. גיל פשט את מקטורן חליפתו ההדורה, קיפלו בדקדקנות, התיישב, הוציא את פנקסו והתחיל לקרוא. הוא קורא ואני מניע את ראשי כלא מאמין: גיבובי דברים לא מובנים על הבקעה, תוך שימוש במונחים מערביים; אף מונח ערבי, אף מונח רוסי המשמש את הצבא הסורי. אכזבה אחזה בי.

"יהודה, תגיד לי איך זה שהמקור שלך מדבר על הבקעה במונחים מערביים, הלא הוא מכיר את תורת הלחימה הסורית הנשענת כולה על התורה הרוסית ועל המונחים שלה. מה קורה כאן?", ממש צרחתי, ומשה הביט נדהם במתרחש. גיל שמר על ארשת פנים שקטה, והסביר בניחותא: "עמוס, תירגע! אתה צריך להבין שאני שואל אותו בצרפתית, ובזהירות רבה ולאט־לאט, וכותב את דבריו באיטלקית, כי אני מופיע בפניו כבנו של בנקאי איטלקי גדול. ועכשיו אני מתרגם את האיטלקית לעברית. לכן יש קצת בלבול".

"אבל אני לא מבין כלום ממה שאתה מספר לי ולא תופס מהיכן אתה מביא לי את המונחים בשפה האנגלית דווקא", אמרתי לו ואכזבה איומה ניבטה מפניי. "בוא תשמע עד הסוף", מרגיע אותי גיל בקול מצודד. שמעתי. עד שעה שתיים בלילה הסברתי לגיל את כל הידע המודיעיני הקיים לגבי תוכנית ההבקעה הסורית ונתתי לו רשימה של כעשרה מונחים רוסיים בנושא ההבקעה. גיל רשם כל מילה. משעמד לצאת וללכת לבית המלון שבו שהה, הוא פנה אליי: "אתה רוצה לראות אותו, אבל רק לכמה דקות, לא יותר?".

"את מי?", תמהתי. "את המקור", השיב גיל והפנה מבטו לעבר משה, "איזו שאלה!", הגבתי בשמחה, "אז מחר בשעה 11:00 תבוא לבית הקפה ג'ורג' החמישי בשאנז אליזה".

פלישת הצבא הסורי ללבנון, 1976 (צילום: AFP/Getty images)פלישת הצבא הסורי ללבנון, 1976 (צילום: AFP/Getty images)

בשעה 11:00 נכנסתי לבית הקפה המהודר. מיד ראיתי את גיל ומולו גבר בחליפה לבנה צחורה, שפם דקיק וקטן, כולו ערנות. ממש לידם מצאתי שולחן פנוי, התיישבתי, הזמנתי אספרסו, והתבוננתי. קשה היה לי להאמין שאכן זה אבראהים, שאותו הכרתי בשמו ובתפקידיו עוד בתחילת שנות ה־70, לפני המלחמה, שעה שעמדתי בראש המדור הצבאי הסורי במחלקת המחקר באמ"ן. והנה אבראהים, עכשיו גנרל בצבא הסורי, יושב שני מטרים ממני, אפשר לגעת בו. אבראהים וגיל שוחחו בלחש בצרפתית. מדי כמה דקות היה גיל משרבט משהו בפנקסו. "הם כמו שני חברים ותיקים", חשבתי, שעה שעזבתי את בית הקפה. "זה לא חזיון תעתועים, זה אמיתי, נראה מה יהודה יביא היום".

אחר הצהריים חזר יהודה לדירת המבצעים. אני ומשה חיכינו לו בכיליון עיניים. פניו של יהודה צהלו. "עמוס, עכשיו אתה תראה, עכשיו תבין למה אתמול לא כל כך הבנת את דברי המקור". השמחה הציפה אותי ועמה המתיחות, ההתרגשות הגדולה. הביטחון שהפגין יהודה דבק בי. יהודה הסיר את מקטורן חליפתו ההדורה, הסיר את עניבתו הכחולה, מזג לעצמו כוס מים וזרק עצמו על אחת הכורסאות. משה, בקול שקט, מסתיר את התרגשותו, פנה ליהודה: "אני יכול לדווח ארצה שהפגישה השנייה הייתה מוצלחת?". "אני בטוח שכן, אבל בוא נראה מה יגיד עמוס", השיב יהודה, וכולו מלא חיוכים של שביעות רצון.

"אני יוצא לחדר השני לטלפן ארצה", פלט משה לעברי. הוא יצא ויהודה פתח את הפנקס שלו. לבי עצר לרגע מלכת. "נו, בוא נראה מה הבאת לי", מלמלתי בהתרגשות. יהודה לא הגיב. בשקט, באדישות, אך בהפגנתיות, הוא הוציא מתיקו את פנקס הרישומים שלו, שורות צפופות בכתב יד איטלקי קטן, והחל לקרוא. האזנתי ברוב קשב, לא קטעתי את שטף הקריאה של יהודה, רק הדגשתי: "קרא עד הסוף ואז נתחיל מההתחלה".

ויהודה קרא, מרים מדי פעם את מבטו ונועצו בפניי. בתחילה הציפה אותי השמחה. סוף־סוף זכיתי לשמוע כמה מושגים סוריים בנושא ההבקעה וההתקפה, אבל אט־אט פינתה השמחה את מקומה לאכזבה. שוב שמעתי בליל של משפטים על תורת ההבקעה, כאילו נלקחו מאנציקלופדיית בריטניקה, אך בלא שום התייחסות להבקעה סורית ברמת הגולן. ואז, שעה שיהודה הרים מבטו, וחדל לכמה שניות מלקרוא, שאלתי אותו: "יהודה, יש לך עוד דברים על ההבקעה?". "לא הרבה", השיב יהודה. "אז בוא ותעבור לדברים אחרים שאבראהים מסר לך", פלטתי.

"לא, אתה לא מבין", הדגיש יהודה. "קשה מאוד לדבר איתו על תורת ההבקעה הסורית ברמת הגולן. הוא מכיר אותי כאיש כספים בינלאומי, ממשפחה איטלקית מכובדת. מה לי ולתורות צבאיות, מה לי ולהבקעה ברמת הגולן. הוא יכול למסור לי מידע אסטרטגי־מדיני, אבל איך הוא יסביר לי עניינים טקטיים צבאיים? איך? תבין אותו", סיים יהודה בקול נרגש.

השתררה דממה. משה נכנס לחדר והתעניין: "איך היה?". יהודה התפרץ מיד והסביר ש"יש בעיה עם מה שעמוס מבקש". משה הפנה מבט שואל לעברי, ומיהרתי להשיב: "נדבר אחר כך. בינתיים יהודה ימשיך בנושאים האחרים". והוא המשיך. הפעם היו אלה דברי טעם: מה המדיניות הסורית כלפי לבנון ומלחמת האזרחים, ומה המחשבות המתרוצצות במטכ"ל הסורי לגבי התערבות צבאית במלחמה זאת.

אחרי ארוחת ערב במסעדה טובה ברחוב ואגראם חזרנו לדירת המבצעים. "מה התוכנית שלך למחר, היום האחרון שהמקור בפריז לפני שהוא חוזר לדמשק?", התעניין משה כשהוא מתבונן בי. "אני רוצה להרחיב בנושא הלבנוני. נתיישב עכשיו ונכתיב ליהודה שורה ארוכה של שאלות בנושא, בעיקר לגבי האפשרות של מעורבות צבאית סורית בלבנון: אילו כוחות מתוכננים להיכנס ללבנון, באילו צירים וכדומה".

"הסיכון הגדול", הסברתי למשה וליהודה, "הוא שכוחות צבא סוריים יירדו גם לדרום לבנון, לעבר הגבול הישראלי, ומה שלא פחות חשוב - שיכניסו ללבנון טילי קרקע–אוויר שימנעו את חופש הפעולה האווירי שלנו בשמי לבנון". יהודה, כולו קשב, אץ להגיב: "לא יהיה לי הרבה זמן מחר לתחקר אותו". "מדוע?", התעניין משה. "כי אני יוצא איתו לקניות עבור אשתו ובנותיו", השיב יהודה.

עמוס גלבוע בלבנון, 1982 (צילום: שמואל רחמני)עמוס גלבוע בלבנון, 1982 (צילום: שמואל רחמני)

יום לאחר שחזרתי ארצה נקראתי לישיבה אצל שמוליק גורן, ראש "צומת", לסיכום המפגש הראשון וקביעת מדיניות להמשך. חדרו המה מאדם. שמוליק פתח, הציג מי המקור, בלי לגלות את שמו האמיתי. ואז נתן לי את רשות הדיבור.

"חזרתי ברגשות מעורבים", פתחתי. "הייתה לי אכזבה מהדברים שהמקור מסר בנושא ההבקעה ברמת הגולן. זהו כיום הצי"ח המרכזי שלנו, זה מה שמעסיק את צה"ל, את הרמטכ"ל (רא"ל מוטה גור - ע"ג), את פיקוד הצפון. הכרתי את המקור, בזמנו. עכשיו הוא בתפקיד מטה הנגיש לתכנונים המבצעיים הסוריים. האיש הזה לא יודע כלום על הבקעה. כל מה שאמר היה קשקושים. ומה שהכי הדהים אותי שבכל הקשקושים הללו לא היה אפילו מונח מקצועי סורי אחד שקשור להבקעה או להתקפה".

"אולי זה קשור ליהודה, שלא מבין בהבקעה ובכל עולם המונחים הסוריים?", נזרקה שאלה בחדר, "מה עוד שישנה כאן בעיה של שפות. יהודה מדבר איתו בצרפתית וכותב באיטלקית, והמונחים הסוריים הם בערבית ומתורגמים מרוסית". "יכול להיות, אבל זה משונה", מלמלתי והוספתי: "מצד שני הדברים שמסר המקור על לבנון היו סבירים, אם כי לא תרמו משהו חדש".

במסמך סיכום הדיון כתב שמוליק גורן בין השאר: "המפגש הבא יוקלט על ידי יהודה. לקראת המפגש הבא אמ"ן יכשיר קצין ששפת אמו צרפתית כדי שיוכל להשתתף עם יהודה בתחקור המקור". למעלה מ־20 שנה עברו, ושתי ההנחיות הללו של שמוליק גורן לא בוצעו.

המפגש השני

בקיץ הלוהט של 1976 פלש הצבא הסורי ללבנון, תוך שהוא מנהל קרבות קשים נגד הפלסטינים וכל ארגוני השמאל הלבנוניים. ערב הפלישה סוכמו בין ישראל לסוריה, באמצעות ארצות הברית, שלושה קווים אדומים לפלישה הסורית: הצבא הסורי לא יירד דרומה לכיוון הגבול הישראלי מעבר לקו של צידון־ימת קרעון; סוריה לא תכניס ללבנון טילי קרקע־אוויר מכל סוג שהוא; חיל האוויר הסורי לא יטוס מדרום לקו של ביירות ומזרחה לגבול הסורי, אלא רק מצפונה לו.

אני הייתי כולי שקוע בקרבות שהתנהלו בלבנון. באחד הערבים, כשאני כותב את עיקרי הסיכום היומי המיוחד על הנעשה בלבנון, מטלפנים אליי מלשכת ראש המחקר, יהושע שגיא: "קפוץ מיד לשמוליק גורן". סיימתי לכתוב ואצתי לבניין המוסד, נכנסתי מתנשם לחדרו של שמוליק. גם הפעם שמוליק לא הרים את ראשו מערימת הניירות שלפניו ובתנועת יד סימן לי: "אתה נוסע מחר בבוקר לפגוש את המקור שלך. גש לחדר של זגה וההמשך כפי שאתה מכיר".

צבא סוריה בלבנון (צילום: AFP/Getty images)צבא סוריה בלבנון (צילום: AFP/Getty images)

 
בפריז לחצתי בחום את ידו של יהודה, שעה שנכנסתי לדירה המבצעית בבירה הצרפתית. "עמוס, אל תשאל מה קרה", אומר לי יהודה, הדור בחליפה יקרה. חשבתי לרגע שקרה משהו למקור, אך יהודה הרגיעני מיד. "שב, שב", משך אותי יהודה לאחת הכורסאות. התיישבתי, כולי סקרנות.

"שמע", מתחיל יהודה, "טסתי עם המקור. ישבנו אחד ליד השני. זה היה מטוס שבו המבנה הפנימי הוא כזה שחלק מהמושבים פונה לצד אחד וחלק אחר של המושבים פונה לצד ההפוך. במושב שמולנו, במרחק של כמה מטרים, ישבו שני אנשים. אחד מהם, לבוש בחליפה, היה המלווה/המאבטח שלי, קצין איסוף צעיר ב'צומת'. הוא עיין בעיתון ומדי פעם בפעם הציץ לעברנו. אני והמקור משוחחים על משפחתו, ולפתע הוא אומר לי: 'אתה רואה את האיש שיושב מולנו עם העיתון, זה עם החליפה הכחולה?'. 'ברור שרואה', אני משיב לו, וממשיך בשיחה. 'אני אומר לך שהוא יהודי!', לוחש לי המקור. לרגע עצרתי את נשימתי: 'מה פתאום, איך אתה יודע?'. 'אני מריח את היהודים מרחוק', לוחש לי המקור. 'אני מריח שהאיש הזה הוא יהודי'".

"הייתי המום", המשיך יהודה. "איך הוא זיהה את קצין האיסוף, אבל אותי, שיושב לידו, הוא לא מריח!". "אולי הוא הריח אותך, אבל לא אמר לך? חשבת על זה?", אמרתי לו, כולי השתוממות על עצם האירוע ומדוע יהודה מספר לי את זה, אבל המשכתי: "בוא נעזוב את זה ונתחיל בתדרוך לקראת הפגישה שלך איתו היום אחר הצהריים".

עברו שנים ובשיחה שהייתה לי עם אותו קצין איסוף, התבררו לי העובדות הנכונות על הסיפור המוזר שסיפר לי יהודה: קצין האיסוף אכן היה במטוס, אבל כלל וכלל לא ישב מול יהודה והגנרל. הוא לא ראה אותם, והם לא ראו אותו. כל תפקידו היה לוודא שבשדה התעופה יהודה עובר את ביקורת הדרכונים. אבל את הסיפור המוזר שיהודה סיפר לי הוא דאג לדווח לשמוליק גורן, כשהוא עוד מציין שהמקור זיהה את קצין האיסוף כ"קצין ישראלי". דברי שקר וכזב, שגרמו לקצין האיסוף הצעיר בעיה לא קטנה ב"צומת". מדוע עשה זאת יהודה, למה פיברק סיפור בדים שהעלה את ערכו אך פגע בעמית לעבודה? לך תדע, אך ככל הנראה גם אותו קצין צעיר היה אחד מקורבנותיו הראשונים.

ובחזרה לחדר בדירת המבצעים. המידע שיהודה הביא באותו יום ולמחרת היה "מיוחד". רובו ככולו עסק בדיונים שקיימו אסד והרמטכ"ל, חיכמת שהאבי, עם הצמרת הצבאית הסורית בנושאי לבנון וישראל. לא יכולתי לדעת אם המידע נכון או לא. לכאורה, היה כאן מידע אסטרטגי, כמעט "מפי הסוס". יהודה סיכם בלילה את הדברים שמסר לי והם נשלחו ארצה. הוא חזר למלון המפואר.

יעברו שנים עד שיתברר כי כל המידע האסטרטגי מפי הצמרת העליונה הסורית לא היה אלא פרי דמיונו הפורה של יהודה. הוא הועלה על הכתב בחדרו במלון היוקרתי, לאחר פגישות הידידות עם הגנרל הסורי, שהפך בהבל פיו של יהודה ל"מקור צמרת" של המוסד. ואני, לרגע לא חשדתי ביהודה; לרגע לא העליתי בדעתי כי הבורות של יהודה במינוחים של ההבקעה הסורית נובעת מכך שהוא כלל לא דיבר עליהם עם הגנרל הסורי; שאני, במבט של שנים לאחור, כאשר רציתי ללמד אותו כמה מונחים של הבקעה, רק לימדתי אותו איך לפברק דברים ששמע כביכול מהגנרל הסורי ולהשתמש לצורך כך במונחים שלמד ממני. אכן שיטה בי.

יהודה גיל ב-1997 (צילום: ברקאי וולפסון)יהודה גיל ב-1997 (צילום: ברקאי וולפסון)

המלחמה שלא פרצה

זה לא סיפור אישי, אלא ידע מכלי שני שרכשתי כאשר שימשתי כיועץ לראשות חטיבת המחקר בקיץ 1996, בעת המתיחות הגבוהה מול סוריה עם אפשרות להידרדרות למלחמה. ארבע שנים מאוחר יותר ערכתי מחקר מיוחד בנושא עבור אמ"ן שיצא בחוברת פנימית בשם "חורף גשום", פרשת התרעה בגזרה הסורית־לבנונית בקיץ 1996. בקטע שלהלן אתמקד בדיווחי יהודה גיל מפי הגנרל שלו וההשלכות.

אנחנו מצויים כמעט 20 שנה מאז המפגש הראשון. המציאות לא קפאה על שמריה. המקור יצא לפנסיה מהצבא הסורי, ויהודה גיל יצא לפנסיה מהמוסד. יהודה המשיך להיות מפעילו שעה שהגנרל בדימוס היה סר לביקור בפריז. כל אותן 20 שנה היו הדעות באמ"ן חלוקות על המקור: חלק העריך מאוד את המקור, ואחרים גרסו שאין לסמוך עליו והגדירו אותו "מקור בעייתי". הספקני ביותר, וכנראה היחידי, היה אל"ם אלי הלחמי, ראש "הזירה המזרחית" (1978־1981), שחשד כי המקור אינו מקור מגויס וכי יהודה גיל משטה באמ"ן ובמוסד ומפברק את דיווחיו על בסיס מידע שקרא בחומר המודיעיני של אמ"ן ועל בסיס התדרוכים המפורטים שהיה מקבל לקראת מפגשיו עם הגנרל שלו. במחצית הראשונה של שנות ה־90 הביעה "הזירה המזרחית" באמ"ן אמון במקור, והערכותיה הושפעו מדיווחיו. דיווחיו היו "פצצות" אסטרטגיות:

באפריל 1994 דיווח שאם שיחות השלום עם רבין לא יביאו להסכם, אזי סוריה תנקוט מהלך צבאי מוגבל על מנת לשבור את הקיפאון; יש ויכוח במטכ"ל הסורי בשאלה אם לבצע את ההבקעה על ידי שריון או כוחות מיוחדים. בינואר 1995 דיווח שהצבא הסורי מכין עצמו למתקפה מוגבלת; מתקפת פתע ממצב של רגיעה; לא יגויסו מילואים, כדי להשיג הפתעה; לכוחות המיוחדים יהיה תפקיד חשוב בהבקעה; תוך חודשיים הצבא הסורי יהיה מוכן.

דיווחים אלו ריחפו מעל הערכות אמ"ן בסוף 1995 ובמחצית הראשונה של 1996. ואז, באוגוסט 1996, מעשה שטן, אסד החליט להוציא מלבנון את דיביזיית הכוחות המיוחדים (מספר 14), להחזירה לסוריה, למקמה במחנות מצפון לחרמון ולבצע שינויי היערכות רבים בכוחות הסוריים בלבנון. "הזירה המזרחית" ואחרים התריעו בתוקף על מתקפה סורית מוגבלת שצפויה בצפון רמת הגולן והחרמון, ברוח דיווחי המקור של יהודה גיל. ראשות המחקר של אמ"ן ובראשה עמוס גלעד התעקשה שאין שום סימן להתרעה. צמרת הביטחון, הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק ושר הביטחון איציק מרדכי, וכן מפקד פיקוד צפון עמירם לוין, שמרו על קור רוח ודאגו שלא תהיה הידרדרות. ראש הממשלה בנימין נתניהו התנדנד. הזירה הציבורית געשה ונתנה רוח גבית להתרעה למלחמה.

תוך כדי כך, באוקטובר 1996, הגיע המקור לפריז. יהודה חיכה לו. ראש "הזירה המזרחית" וראש המחקר של מודיעין אוויר יצאו לפריז להיות ליד יהודה. רק הוא פוגש את המקור פנים אל פנים. הדיווח הראשון של המקור: ב־9 ספטמבר אסד הקפיא את כל המהלכים הצבאיים שעה שהכוחות כבר היו בתנועה, כי חשש שהייתה הדלפה לישראל על ההתקפה.

עוד ידיעה זאת באה ואחרות ממהרות בעקבותיה: ועדת קצינים בכירה צריכה להמליץ לאסד "מה עושים" עכשיו. אסד עצמו קיבל החלטה לבצע פעולה צבאית מוגבלת בגולן לפני הבחירות בארצות הברית ולבצעה בהפתעה; חלון הזמן לצבא הוא עד נובמבר; הצבא הסורי בכוננות ומוכנות עליונה לביצוע ההתקפה. לא רק זאת, דיווחי המקור, הזורמים למוסד ומשם לאמ"ן על ידי ראש "הזירה המזרחית" באמ"ן וראש מחקר למד"ן (שניהם אל"מים), רוויים בפרטי פרטים על מיקום יחידות, תנועות יחידות ומהלכים צבאיים שונים.

זאת הייתה, מבחינת אמ"ן, ובראשה ראש חטיבת המחקר עמוס גלעד, שירת הברבור של יהודה גיל. כל הפרטים שכביכול נמסרו לא היו ולא נבראו. בקלות ניתן היה להפריכם. לא היה בדל של סימן שהצבא הסורי במוכנות עליונה. להפך, כל הסימנים הצביעו דווקא על רגיעה, ועל כך שאין לאסד שום כוונה לתקוף - לא התקפה מוגבלת ולא התקפה כלשהי. "לסלק את המקור", זעק ראש חטיבת המחקר באמ"ן לראשות המוסד. זעקה מהדהדת. היה ברור לו, חד וחלק, שמדובר במקור שכולו שקר וכזב, במקור שהיה בשקריו כדי לסבך את ישראל במלחמה עם סוריה. אך האם העלה על דעתו כי אין שום בעיה במקור, אלא ביהודה גיל, שמוחו הקודח פִברק את הידיעות, וכולן כאחת, מתחילתן היו שקר אחד גדול?
תורו של המוסד הגיע. זהו כבר סיפורו והוא ככל הנראה עוד יסופר.

יהודה גיל (צילום: פלאש 90)יהודה גיל (צילום: פלאש 90)

איך נפל אמ"ן

שאלת הענק המוצבת בפנינו במלוא חומרתה לאורך שנים - כיצד הצליח קצין איסוף, במקרה זה יהודה גיל, לשטות באמ"ן לאורך 20 שנה ולספק מידע שכולו כזב מפי "מקור צמרת אסטרטגי", כביכול? האם נסתתמה בינתם של דורות של אנשי מחקר באמ"ן מול רוע ונוכלות יצירתיים? איך קרה? ננסה לענות על כך.

הסוכן הופיע במודיעין בעיתוי ההיסטורי שבו מצרים החלה להיפרד מהרעיון לצאת למערכה צבאית נגד ישראל ולאחר מכן הסתלקה מהעימות וחתמה על הסכם שלום עם ישראל. סוריה הפכה לאויבת העיקרית ובאותה עת גם לפרטנרית המרכזית להסדר מדיני עם ישראל; צה"ל הצטייד, התאמן והתכונן למלחמה עם סוריה. כל המאמץ הטכנולוגי שלו כוון מול הצבא הסורי. האיום הצבאי הסורי עמד בראש הצי"ח של אמ"ן. על רקע זה, גיוס גנרל סורי, מי שמצוי לפניי ולפנים בצבא הסורי ונגיש לקבלת ההחלטות הצבאיות - היה עבור אמ"ן נכס אסטרטגי מהמעלה הראשונה, שגם אם יטעה פה ושם, לא ניתן לוותר עליו.

כבר במפגש הראשון למד גיל כי הוא יכול לשאוב מידע מהמחקר ולהשתמש בו לצורך דיווחיו. אני זה שלימד אותו מושגים על הצבא הסורי הקשורים להבקעה. זה נעשה כמובן בכוונה לייעל את התחקור של הגנרל, אך גיל השתמש במידע זה לשכתוב דיווחים שקריים שלו, כביכול בשם המקור, שלא היו ולא נבראו. הלקח מהצלחה זו סחרר את יהודה. במרוצת הזמן, לקראת כל מפגש עם הגנרל, היה גיל מגיע ל"זירה המזרחית" באמ"ן (וגם למחקר במוסד), נפגש עם ראש הענף הצבאי והרמ"דים ומקבל מהם תדרוך מפורט לקראת המפגש הצפוי עם הגנרל. בתדרוך זה הודגשו בפניו הצי"חים ומה מצפים לקבל מהגנרל לגבי כל צי"ח.

לא רק זאת, גיל קרא ניירות מודיעיניים, הכוללים חומר איכותי בסיווג גבוה. הכל מתוך רצון עז לסייע לתחקר את הגנרל בצורה מיטבית. אכן, מחזה סוריאליסטי שטני: החוקרים מייחלים לקבל מידע מחדֵש ברמה גבוהה מהגנרל, וגיל כבר מעבד במוחו כיצד יהפוך את המידע שהוא מקבל מהם לדיווחים, כביכול, מפי הגנרל הסורי. כדי להרחיב את אופקי הידע שלו הקים גיל בביתו ספרייה שכמעט כולה ספרים על סוריה.

התוצאה הייתה ברורה: אמ"ן קיבל את דיווחי גיל ורווה נחת. דיווחי הגנרל אכן עלו בקנה אחד עם ההערכות, ולא זו בלבד - הם אישרו גם ידיעות איכותיות והוכיחו כי המקור אמין ונגיש למרכז קבלת ההחלטות הסורי. בפועל זה היה המידע האיכותי שגיל שאב מחוקרי אמ"ן והחזירו אליהם כאילו בא מפי הגנרל. חד גדיא מודיעיני.

וזה עוד לא הכל. במהלך 20 שנה לא השתנתה השיטה והיא שאפשרה לגיל לבצע את השקר הענק שלו: יהודה גיל נפגש לבדו עם הגנרל, וסירב בתוקף שמישהו יתלווה אליו או יחליפו. השיחות עם הגנרל לא הוקלטו. אף שכבר אחרי סבב השיחות הראשון הנחה ראש "צומת" כי החל מהסבבים הבאים יוקלטו השיחות, הצליח גיל להתחמק מכך. כמעט לכל סבב שיחות עם הגנרל בפריז נשלחו חוקר/חוקרים מ"הזירה המזרחית" ופעמים גם ממחקר מודיעין אוויר. הם היו נפגשים עם גיל בדירה מבצעית של המוסד לתדרוך אחרון לפני המפגש שלו עם הגנרל. אחרי "המפגש" גיל היה נפגש עמם בדירה, ומתרגם להם מאיטלקית את הדברים שכתב, כביכול, מפי המקור שאיתו דיבר צרפתית. החוקרים שמעו למעשה את מה ששמע גיל בתדרוכים שקיבל מאמ"ן ובניירות המודיעיניים שקרא.

על מנת לפאר את הדיווח שלו ולהעלות את חשיבותו היתרה של הגנרל (ובכך של גיל עצמו), המידע שמסר היה "מקושט" בדרגים בכירים לכאורה. למשל: "בפגישה שקיים אסד עם צמרת הצבא, הוא הנחה את הרמטכ"ל לבצע את הדברים הבאים ...", או "עלי אצלאן, סגן הרמטכ"ל, אמר את הדברים הבאים למפקדי הכוחות בלבנון...". את הדיווח שנשלח למוסד מטעם גיל כתבו למעשה חוקרי אמ"ן בהתייעצות עם גיל. כאן מגיע לשיאו מחזור המידע ושביעות הרצון ממנו: תדרוך באמ"ן, תדרוך אחרון לפני המפגש, גיל מפברק מידע ממפגש עם הגנרל, מציג אותו לחוקרים, החוקרים מעבדים אותו והדיווח נשלח ארצה.

אל הכשלים הארגוניים והתרבותיים התווספו חולשות האנוש. אנשי מחקר לא מעטים הכירו, כמובן, בטעויות הגסות של המקור בנושאים הטקטיים, ושמו לב לדמיון הגדול בין דיווחי המקור לצי"חים ולתדרוכים שניתנו ליהודה גיל - אך העדיפו לשתוק ולא לבקר, מחשש שיבולע להם. כאן שיחקה גם "הטיית האישור". זאת הנטייה לייחס משמעות רבה למידע המאשר את ההערכות שלנו ומפחית מערך המידע הסותר אותן. נטייה זאת הביאה רבים מאנשי המחקר להעריך את דיווחי יהודה גיל כמדויקים ורבי ערך, למרות הטעויות שהיו בהם. וככל שהדרגים גבוהים יותר גדלה גם החרדה מפני הודאה בטעות.

לא רק זאת, למחקר התווסף הפיתוי לצאת מדי פעם בפעם לטיול לפריז על "חשבון הברון", בלא לעבוד הרבה. זה לא היה רק התמריץ של מסע לפריז והיציאה מהשגרה המשרדית. נוספה לכך הרגשת הייחודיות, תחושת הקסם של מפגש ברמה גבוהה, החוויה ליטול חלק בתחקור מקור בכיר ביותר, ולהיות שותף לתרומה המודיעינית לביטחון המדינה. נוצרה כאן זהות אינטרסים בין אנשי המחקר ליהודה גיל: אנשי המחקר הפגינו בפני גיל את הידע הרב שיש להם, וגיל הפגין את גדולתו בהפעלת הגנרל הסורי. שני הצדדים כאחד מעוניינים שתוצר עבודתם יוצג כ"הצלחה מסחררת".

נשאלת השאלה: היכן הייתה נקודת התורפה המודיעינית המחקרית בדיווחים המפוברקים של יהודה גיל? משום מה, גיל היה משבץ את דיווחיו האסטרטגיים (מפי הגנרל כביכול) גם במידע טקטי צבאי, כמו: יחידה מסוימת נעה מפה לשם; יש כוננות בדיביזיה X, הקימו יחידה חדשה Y. בליל ידיעות שלא היו נכונות בעליל וניתן היה בקלות להפריכן (האם ראה משהו מהן בניירות מודיעין ולא הבינן? אין לי מושג). זו הייתה הסיבה המרכזית מצד קצינים במחקר שהטילו ספק במהימנות המקור. במיוחד אלי הלחמי, אשר הטיל ספק גם במהימנות של גיל עצמו. לעומתם, אחרים התרשמו מאוד מהדיווחים האסטרטגיים והפחיתו מחומרת הטעויות הטקטיות של המקור.

במתיחות עם סוריה בקיץ 1996 הפכה נקודת התורפה לקריטית. המידע הטקטי שנמסר היה מופרך לחלוטין וגם המידע האסטרטגי עורר בעיה חמורה. מדוע? גיל הלך בעקבות תדרוכי "הזירה המזרחית", שהעריכה כי סוריה עומדת לתקוף, אך לא ידע כי ראשות המחקר רואה זאת אחרת ומעריכה כי אין סכנה של התקפה סורית. דיווחי גיל נתפסו על ידי ראשות המחקר כמשקפים נאמנה את ההערכה ההתרעתית של "הזירה המזרחית", כאילו באו ממש מפיה.

עמוס גלבוע ב-1988 (צילום: ראובן קסטרו)עמוס גלבוע ב-1988 (צילום: ראובן קסטרו)

איך נפל המוסד

הקטע הבא נכתב על ידי איש מוסד בכיר המעורה בנושא.

החידה הגדולה היא כיצד חמק יהודה במשך למעלה מ־20 שנה מהעיניים הבוחנות (לפחות האמורות להיות בוחנות) של המחלקות ב"צומת" ובמוסד, האמורות לפקח על מרכיבים שונים בהפעלתו (ביטחון, פוליגרף, עיקוב, כספים, בקרה תקופתית, דוחות פגישה וכו').

אפשר להיאחז בהסברים שבדיעבד, בתירוצים סטנדרטיים וברשימה של "חשדות מוקדמים" שאכן קרו כדי לתרץ את המחדל המתמשך. אפשר גם להתנחם בעובדה שלאורך הדרך היו מספר עובדים שהביעו ספקות לגבי דוח כזה או אחר. אבל למעשה היה כאן כישלון מתמשך, מה עוד שיש הבדל בין חשדות בדוח מסוים לבין ההבנה שהכל שקר. המרחק בין השניים גדול מאוד.

ועדיין נשאלת השאלה כיצד ייתכן שמעשי יהודה חמקו לאורך שנים רבות מעיניהם של אנשים כל כך מקצועיים שמאיישים את שדרות הפיקוד ודרגי העבודה ב"צומת" לדורותיהם. עובדים, שמקצועם ופרנסתם כוללים לעתים גם את הצורך לשקר ולהונות מדינות, פקידים בכירים וקצינים של האויב, והנה כולם נכשלים בראיית האמת מעבר לקצה חוטמם, וכל זאת לאורך 20 שנה.

אנשים מתחלפים כל הזמן - מפקדים, אנשי שטח ומטה - וכולם טחו עיניהם מראות? גם החוקרים במוסד ובאמ"ן כשלו לאורך השנים, אומנם גם כאן היו מספר חוקרים שפה ושם טענו נגד דוח כזה או אחר, אבל לא היו כאלו שראו את התמונה כולה ואמרו שמלכתחילה הכל לא היה נכון. צריך גם לזכור שהיה זה "מבצע צמרת" ולא אינפורמציה של סוכן "סטנדרטי", מיטב החוקרים בשני הארגונים קראו בקפדנות כל מילה שנאמרה ונכתבה מפי הגבורה, ראשי אמ"ן ומוסד לאורך השנים קראו אף הם את הדוחות המומצאים ובכל זאת האמת לא נחשפה במשך למעלה מ־20 שנה.

מה הסיבה לתופעה הזו? אני חושב שהתשובה אינה נמצאת במגרש המודיעיני אלא דווקא הפסיכולוגי: ההסבר הראשון הוא בכך שלארגון יש נשמה, גאווה, כבוד ואגו כמו לבן אדם חי, וגם "צומת" אינו יוצא דופן בכך ואולי אף בעל אגו מועצם. המקור היה לאורך שנים יקיר לבו של "צומת" והמוסד כולו, הוא היה המענה האולטימטיבי למשימה החשובה ביותר של "צומת" דאז: סוריה - צבאה, החדירה למטכ"ל הסורי ולחמ"ל של אסד, לקחי המלחמה שלהם וחזות המלחמה הבאה, התרעות למלחמה אחרי טראומת יום הכיפורים. הסוכן שעונה לכל תדרוך, מעין בנקומט של מודיעין איכותי, לא יקר מדי ובעיקר: הוא "שלנו", כחול לבן תוצרת "צומת", גאווה של הארגון ועובדיו. הארגון לא רצה לתת לאיזה שקר קטן או דוח שמוטל בספק לנפץ את המעמד שהגענו אליו, את ההישג המודיעיני הנדיר. יהודה גיל ובעיקר הסוכן הבכיר שלו היו ה"DARLING" של כולם, היהלום שבכתר.

המוח האנושי דוחה עובדות המאיימות על הישג־על כזה. המוח (כולל הארגוני) מייצר מיד קונספציה ותשובה לכל ביקורת, לכל דעה אחרת, קטנה כגדולה, ומוצא הסברים אף לכל מה שלא ניתן להסביר (Explaining the unexplainable), מיישב עובדות לא הגיוניות, מפרש סתירות, לועג לדעות אחרות ומשליך לפח כל מה שמאיים לפגוע "בהישג הכי גדול שלנו".

עובדה נוספת שהקשתה על חשיפתו הייתה העובדה שיהודה היה בסופו של דבר "אחד מאיתנו". קשה לאנשים בתוך ארגון כלשהו לחשוד באחד מעצמם. כאשר נחשף המרגל קים פילבי, שהיה בצמרת המודיעין הבריטי אך למעשה היה חפרפרת רוסית למעלה מ־25 שנה והתברר לאחר עריקתו למוסקבה שהיו הרבה סימנים מוקדמים לבגידתו - נשאלו אז בכירי המודיעין הבריטי כיצד לא ראיתם סימנים אלו, והתשובה ההגיונית ביותר הייתה - "BUT HE WAS ONE OF US", וגם במקרה של יהודה גיל זה היה נכון. יותר קשה לחשוד במישהו מתוך "המשפחה", אחד שאתה פוגש אותו בחדר האוכל ובמסיבות, מכיר גם את אשתו ולפעמים גם את ילדיו ולחשוב שהוא משקר לאורך שנים.

לדעתי, האגו הארגוני והאישי וכן העובדה שיהודה היה ONE OF US הקשו מאוד על ההפנמה שמדובר בשקר, ובעיקר על היכולת להודות במה שאף אחד ממש לא אוהב להודות - "עבדו עלינו". גם אם היו רמזים מוקדמים שיכלו להצביע על השקר, הם נדחקו הצדה. עד שבסוף יהודה הלך "שקר אחד רחוק מדי" והמציא סיפור של "מרגל סורי בצמרת מערכת הביטחון הישראלית" והפעולות שננקטו אז סביב המקור של יהודה במטרה לחשוף את "המרגל" הן אלו שחשפו את שקריו, ואפשר לומר שהיה זה יהודה גיל עצמו שגרם להחשדתו ולחשיפת עצמו אם כי עדיין היה צורך לעשות מספר פעולות חשאיות נוספות שחשפו ללא כל ספק את מעשיו.

וכתמיד, שאלת הסיום המוחצת: האם מקרה יהודה גיל יכול לחזור על עצמו? האם חולשות האנוש שלנו שוב יפרצו את חומת הארגון המקצועי שנבנה, ויכשילו אותו? האם גם היום דעות חריגות ולא חיוביות על מקורות אנושיים מתקבלות בשלילה או בהתעלמות?