כשפרץ משבר הקורונה התקשר ד"ר נחמן שי, המלמד כיום בארצות הברית, למשה בר סימן טוב מנכ"ל משרד הבריאות דאז, והציע את עזרתו. בר סימן טוב אמר "תודה", ולא הוסיף. כשפרופ' רוני גמזו מונה לפרויקטור, שוב שי היה על הקו ושאל אם יש באפשרותו לסייע. גמזו הציע שיכתוב מאמר, ושי אכן כתב מאמר תחת הכותרת "תנו לגמזו לנצח".

סרטון מלחמת המפרץ, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

לפני 30 שנה, בינואר 1991, אף אחד לא היה מעז לדחות את הצעתו של שי. בזמן מלחמת המפרץ מי שהיה דובר צה"ל תפס את עמדת המרגיע הלאומי. כשהעיראקים הנחיתו טילים על מרכז הארץ ואנשים נכנסו לחרדה קיומית, קולו השקט והרגוע השאיר אותם עם תקווה שהסיוט ייגמר בטוב. הוא היה שם במשך שעות על המסכים, בשידורי רדיו ארוכים. מי שהסתגר אז בחדר האטום, לא יכול לשכוח.

"כל פעם אומרים 'זה יהיה הנחמן שי הבא'. הפכתי למעין מותג, ואני לא יכול להגיד שזה לא נחמד", אומר ד"ר שי בשיחה ממקום מושבו בקרוליינה הצפונית. "זה בעצם ההישג הגדול, שמבינים שבשעת חירום צריך להיות מישהו שיסביר. רציתי לחלוק את דעותיי במשבר הנוכחי, אבל כמובן שבישראל לא ייקחו מהקברניטים את הזכות לעשות את הטעויות פעם נוספת. הם לא רוצים להסתכל על מה שהיה וגם לא רוצים ללמוד. הרי היו ועדות חקירה מפה ועד אמריקה ודוחות מבקר מדינה, וכולם אמרו את אותו הדבר: צריך מערך מקצועי שיידע לחבר את כולם לעבודה משותפת, כי זו משימה לאומית. זו דוגמה קלאסית לכשל מתמשך, כי תהיה ועדת חקירה ויבדקו איך פעל הציבור ואם הייתה יד מכוונת, או שכל אחד פעל לנפשו. התשובה היא: כל אחד לנפשו. לא צריך ללמד אותי שהתקשורת השתנתה, אני כל חיי עוסק בה".

לפני 30 שנה אף אחד לא תיאר לעצמו שדווקא שי יהיה גיבור מלחמה. הוא היה עיתונאי בקול ישראל וכתב טלוויזיה בכנסת. שימש כיועץ התקשורת של שרי הביטחון משה ארנס ויצחק רבין וב־1985 מונה למפקד גלי צה"ל.

כשהחלה האינתיפאדה הראשונה, בסוף דצמבר 1987, האתגר ההסברתי הלך וגדל. "זה היה הסיבוב הראשון במלחמה על התודעה", שי מסביר. "לא היו אז רשתות חברתיות ולא אינטרנט, והחל שימוש בתקשורת כדי להניע מהלכים. הפלסטינים תמיד הקדימו אותנו בחצי צעד. הם רכשו מצלמות קטנות, מיקמו אותן בכל מיני פינות. היית עושה סגר על כפר, מכריז עליו כשטח צבאי ובחלון הייתה מוצבת מצלמה ומישהו צילם גברים יוצאים בלילה עם תחתונים. תמונות קשות. בבוקר, כשהסגר הוסר, הם היו עולים על מונית ומביאים את החומר לרשת שידור זרה וזה היה מתפוצץ לנו בפנים.

"יש דוח מפורסם של מבקר המדינה שהתריע על אובדן אמינות הצבא ועל חוסר היכולת של דובר צה"ל להתמודד עם האתגר החדש. זה שימש בסיס לרמטכ"ל דן שומרון להציע לי את התפקיד, ולהבין שדוברות והסברה זה מקצוע, כי עד אותו שלב היו מביאים קצין בכיר שלמד את התפקיד תוך כדי תנועה. הייתי הראשון שבא מהמקצוע. אמרתי להם שדוברות זה כמו תותחנות, או צוללות - ככה צריך להתייחס אליה".

כבר בחודשיו הראשונים כדובר צה"ל הבין שי שהתחום חייב להתכונן לאתגר גדול באמת. זכר מניסיונו ככתב צבאי כמה דוברים שימי קרב הוציאו אותם מאיזון.

"חודשים השקענו בחשיבה ובהיערכות למלחמה שלא ידענו איך היא תהיה, אבל ניסינו להבין את ממדיה", הוא מספר. "ישבנו בצוותי חשיבה והבנו שתקשורת החוץ והתקשורת הוויזואלית יהיו השחקנים המרכזיים. אנחנו לא גאונים, פשוט הסתכלנו מסביב. ראינו שרשת CNN, שהחלה לשדר בשנות ה־80, מכווצת את העולם ומשדרת חי. ביקשתי מצלמי דובר צה"ל לקחת איתם לא רק מצלמת סטילס, גם מצלמת וידיאו. אמרו שהם לא יכולים, אמרתי 'תאמינו לי, יותר קשה להיות חייל'. הכל היה בתפיסה שצריך להתחיל להתכונן לעולם אחר, דיגיטלי. רק לא הבנו איזה סוג של מלחמה תתפתח, והיא הייתה שונה מכל מה שהורגלנו אליו".

נחמן שי, דובר צה''ל במלחמת המפרץ (צילום: פלאש 90)נחמן שי, דובר צה''ל במלחמת המפרץ (צילום: פלאש 90)

הבנתי שיש אירוע

באוגוסט 1990 עיראק פלשה לכווית. מועצת הביטחון של האו"ם הציבה בפני הפולשת אולטימטום: או שתיסוגי תוך ארבעה חודשים, או שקואליציה נרחבת של מדינות תנקוט נגדך פעולה צבאית נרחבת. מנהיג עיראק, סדאם חוסיין, איים שאם מדינתו תותקף, הוא יפתח במתקפה, וישראל נמצאת בראש סולם המטרות. לכן כבר בחודש אוקטובר החלו לחלק ברחבי הארץ ערכות חירום, שכללו מסיכות אב"כ ומזרקי אטרופין.

"במלחמת איראן־עיראק (1980־1988 - א"ל) היה שימוש בחומרים כימיים", שי אומר. "אז אמרנו שמי שהעז להפעיל כלים כאלה במקום אחד, עלול להפעיל אותם גם במקום אחר. אבל אני חייב להודות שהאינתיפאדה תפסה את מרב תשומת הלב. היו אז המון אירועים שהעסיקו אותנו, ובכל יום שישי היינו יושבים שעות אצל שר הביטחון בדיוני מטה. אני לא זוכר שדנו בתסריט שהולכת להיות סדרת התקפות טילים על ישראל. ביום שלפני פרוץ המלחמה ישבנו אצל השר בהערכת מצב. היה ברור שברגע שהאמריקאים יתקפו בעיראק, יהיה שמח. אבל לא הערכנו אם זה יגיע אלינו. אומנם סדאם איים, אבל לא היה ברור באיזה פורמט הוא מתכנן לעשות זאת. כיום אתה יודע שאלה היו טילים, אבל באותה מידה זה גם היה יכול להיות מטוס קרב. לא ידענו באיזה חומרים יתקיפו, קונבנציונליים, או לא. חלוקת ערכות המגן נתנה הרגשת ביטחון שהציבור מוכן, אבל לא הייתה אזהרה של מישהו שאמר בעוד שעה ינחת כאן טיל".

האמריקאים החלו לתקוף בעיראק ב־17 בינואר, וב־18 לפנות בוקר העיראקים ירו טילי סקאד לעבר מרכז הארץ. "את הטלפון הראשון קיבלתי מענת שחורי, מפיקה בגלי צה"ל", שי נזכר. "היא העירה אותי מהשינה. אמרה 'אולי תוכל לעזור? הייתה אזעקה, יושבים שדרים באולפן, לא יודעים מה להגיד'. הייתי מופתע. היה לי בבית נל"ן (קו תקשורת - א"ל) ובאמצעותו התקשרתי לדובר צה"ל וללשכת הרמטכ"ל. ענו לי שם אנשים עם מסיכות על הפנים והבנתי שיש אירוע. טלפנתי לנהג שלי ואמרתי 'בוא מהר, צריך לנסוע לעבודה'. שתיים בלילה, יוצאים לעבוד. עד אז אפילו לא ידעתי מה יש בערכות המגן. לבושתי חילקתי בלי לבדוק, אבל כבר בדרך לתל אביב לבשתי מסיכה, כי הייתה שריפה גדולה וחשבנו שהיא חלק מההתקפה".

עוד באותה נסיעה שי עלה בפעם הראשונה לשידור רדיו ואמר למאזינים: "כשתהיה לנו ידיעה יותר מוסמכת, אנחנו נודיע עליה. בשלב זה הדבר החשוב ביותר לכל אחד מאיתנו, יש לנו את הציוד האישי שקיבלנו, אנחנו יודעים כיצד לנהוג. ראינו את זה בימים האחרונים. נמשיך ונעדכן אתכם בשעות, בדקות הקרובות, ברגע שנוכל. אנחנו נשמור אתכם בתמונה. כל דבר שנוכל - נאמר. הרגע הזה, כל אחד מתבקש לעשות את אותה תרגולת שחזרנו עליה כל כך הרבה פעמים".

מאיפה קור הרוח באותם רגעים של חוסר ודאות?
"זו שאלה ששאלתי את עצמי בהמשך. אני לא אדם רגוע מטבעי, ממש לא, אבל היה לי סטייט אוף מיינד שברגע שזה מתחיל, אני מתמקד במשימה. מין גורם שמקבל מידע ומעביר, כמו תחנת ממסר משוכללת. צריך להיות מדויק, ענייני. בשעות שהחזקתי את השידור הייתי בשליטה. לא זוכר שהתעצבנתי או כעסתי".

באותה שיחה ראשונה ידעת משהו ולא סיפרת?
"כלום. אספתי מידע מהטלפונים שעשיתי ללשכת הרמטכ"ל ולדובר צה"ל, אבל גם הם לא ידעו הרבה. זה היה שלב ראשוני. הבנתי שעומד להתפתח משהו שרק ילך ויתגלגל בשעות הקרובות, והוא גדל לממדים, שאני מודה - אף אחד לא ציפה להם. אני זוכר שממש בהתחלה ראש הג"א אורי מנוס ענה ברדיו לשאלות מאזינים. אמרתי לעצמי 'זה משונה, אמצע הלילה, התקפת טילים, והוא עונה לשאלות? הוא צריך לעבוד'".

נחמן שי, דובר צה''ל במלחמת המפרץ (צילום: ראובן קסטרו)נחמן שי, דובר צה''ל במלחמת המפרץ (צילום: ראובן קסטרו)

"נחמן, זה עליך"

שי לוקח אותנו לרגע שבו הוא הבין שעליו לקחת על עצמו את תפקיד המרגיע הלאומי: "באותו לילה ישבנו בבור בקריה. הייתה קבוצת התייעצות עם שר הביטחון והרמטכ"ל באחד החדרים. נכנסתי לחדר והם היו עסוקים, חסרי סבלנות. אמרתי 'יש פה מיליוני אנשים בחוץ שלא יודעים מה לעשות. הם שמעו צפירה, רעש. מה אומרים להם?'. דן שומרון ביקש 'נחמן, טפל בזה. זה עליך'. התחלתי לדבר, והשידור היה כולו לרשותי. כתבים לא עלו אז והתערבו. הרעיון היה להוביל את הציבור דרך השעות הארוכות בהנחיות בלתי פוסקות, ולא לערב דיווחים כמו 'כתבנו בחדרה מדווח שהיה עשן ואמבולנס דוהר'".

היית מוכן למשימה?
"לא חושב שהמערכת פעלה בצורה הכי משוכללת בשעות הראשונות. אני מקבל את זה ומאוחר מדי להוריד לי את הראש, אבל גם לא היה אז פיקוד עורף שהוא כיום גוף גדול ומשוכלל. דיברתי ברדיו כי הרגשתי שאף גורם מוסמך לא מדבר עם הציבור. במלחמות קודמות היה תפקיד של 'מסביר לאומי'. דמות מוסכמת ובולטת שהמערכת העמידה לרשות התקשורת, והיא נתנה פרשנויות והסברים. גם אנחנו התלבטנו את מי להביא. אמרנו אולי את אחד האלופים, אפילו היה רעיון להביא את יוסי שריד ובני בגין. באחד מימי השישי פגשו אותי אלי לנדאו ואליעזר ז'ורבין, שנהגו לשבת במסעדת 'אולימפיה'. שניהם אמרו 'בבוא הזמן אתה תעשה את התפקיד'. שאלתי 'למה?' אמרו 'כי אתה יודע'. דן שילון, שהנחה אז את 'ערב חדש' בטלוויזיה, ביקש ממני בזמן ראיון שערכנו יום או יומיים לפני המלחמה, 'תסתובב כעת למצלמה ותסביר לציבור מה קורה ולמה הוא לא צריך לדאוג'. אני זוכר את זה כרגע שאמרתי לעצמי 'אני יודע לדבר. זה המקצוע שלי'. 30 שנה אחרי אני אומר שדיברתי לא מוגזם, לא מתלהב, ענייני, פשוט, אינפורמטיבי. יכול להיות שאלה הדברים שעשו את ההבדל".

לא הייתה קנאה בזמן המסך שאתה תופס?
"במטה הכללי רוב האלופים לא אהבו אותי. דני יתום, שהיה חבר שלי, אמר: 'תיזהר, גנבת את ההצגה'. תחשוב שמלחמה שלמה רוב הצבא לא עשה כלום. חיל האוויר חיכה עם המטוסים, אבל אף מטוס עיראקי לא הגיע. הייתה קנאה, הייתה גם ביקורת בתקשורת כאילו השתלטתי על הערוצים ולא נתתי לאף אחד להיכנס. לא השתלטתי. הייתה הבנה שכשנופלים טילים מתחיל תהליך שנועד להציל חיים. ואיך מצילים? התגוננות. הייתה אחריות ולא הייתה תחרות מי יגיע ראשון עם הסיפור. זה מצב מיוחד שבו כלי התקשורת שימשו כערוץ כדי לדבר עם הציבור. בלילות הראשונים עד שהציבור עזב את החדר הממוגן עברו חמש־שש שעות, ובהתקפה האחרונה זה לקח 15 דקות. לפני ואחרי השדרים היו יכולים לעשות מה שהם רוצים, אבל הייתה הבנה שמדברים איתי כדי להעביר את השעות הקשות. הרמטכ"ל לא רצה קקופוניה ושיהיו מיליון דוברים, ויצחק שמיר, שהיה ראש הממשלה, הוא לא ביבי. הוא לא חיפש מסך. פגשתי אותו במהלך המלחמה, והוא אמר 'מצוין, תמשיכו בעבודה שלכם'".

איך מדבררים צבא שמתגונן ולא תוקף?
"השאלה הזו כל הזמן עלתה. האם אנחנו יוזמים? היא שאלה קלאסית בתולדות מלחמות ישראל. ב־56' ו־67' ישראל ירתה ראשונה, ב־73' היא חטפה, ב־82' היא שוב ירתה ראשונה. בזמן מלחמת המפרץ עוד נמצאנו עם הצבא בלבנון ולא רצינו להיכנס למלחמות נוספות. ועלתה השאלה איך תיראה מלחמה בעיראק המרוחקת? הרי היו התקפות אוויר אינטנסיביות של בנות הברית, אז תדחוף לשם עוד כמה מטוסים משלך? ומה לגבי הקרקע? תצנח, תשלח חוליות שיפוצצו טילים, לאן הם יחזרו ואיך? היה ויכוח רציונלי ואמוציונלי. ברגש כל ישראלי אמר תוקפים אותנו ואנחנו לא מגיבים, איזה מדינה יש לנו?".

הייתה תחושת חוסר אונים?
"תחושה לא טובה, ואלופי המטה הכללי שיקפו זאת. מה עושים, איך מגיבים? הם ראו את תפיסת הביטחון של ישראל, לא אגיד מתמוטטת, אבל משתנה. תמיד מדברים על קונספציה שאין מצב שתוקפים את ישראל והיא לא מגיבה. צה"ל רצה להגיב, והאמריקאים השביעו אותנו לא לעשות דבר, כי הם חששו שהקואליציה הבינלאומית תתפרק. הקואליציה הייתה חשובה מאיתנו, בגלל שהיא עמעמה את הרושם שמדובר במלחמה של ארצות הברית נגד עיראק, אלא שזה העולם נגד עיראק. ישראל שילמה מחיר, עובדה שבסוף שר הביטחון משה ארנס נסע לוושינגטון וישב שם עם ראשי הממשל. אני זוכר שהוא סיפר שתוך כדי ישיבה עם היועץ לביטחון לאומי אשתו התקשרה ואמרה 'נפל טיל ליד הבית'. ארנס דיווח לאותו בכיר אמריקאי והוא תיאר ששריר לא זז בפני המארח. כאילו אמר 'לא ניתן לשום דבר להסיט אותנו מהמשימה'".

תל חורבות: בתים שנהרסו עד היסוד כתוצאה מנפילת סקאדים (צילום: באדיבות ארכיון צה''ל במשרד הביטחון,אבי שמחוני,מיכאל צרפתי)תל חורבות: בתים שנהרסו עד היסוד כתוצאה מנפילת סקאדים (צילום: באדיבות ארכיון צה''ל במשרד הביטחון,אבי שמחוני,מיכאל צרפתי)

מלחמה חדשה

ישראל נכנסה לשגרת מלחמה. טילים נופלים, אנשים נכנסים לחדר האטום ומצפים שנחמן שי יספק אינפורמציה. "מאיר דגן היה איש סודי", הוא מספר. "איש חכם, שאיתו עשינו את המפות שחילקו את הארץ במקרה של תקיפה. בלילה הראשון ביקשו 'שחרר את כל אלה שנמצאים בחדרים הממוגנים מצפון לכביש 40'. אני יודע איפה זה? אמרו 'קח מפה ותסתכל'. לא כל ישראלי יודע אם הוא נמצא מצפון לכביש הזה. אז הכנו מפה בת שישה אזורים, ובעיתונים הוציאו אותה במוספים מיוחדים. אחרי יומיים הבנו שאנשים לא יכולים לישון בלילה, כי הם פוחדים שיהיו טילים ולא ישמעו את האזעקות, אז עשינו רדיו שקט. היית משאיר את הרדיו פתוח על תדר 100, ונגיד ופתאום בשלוש לפנות בוקר נשמעה אזעקה, היינו מתחילים לשדר. זה היה חשוב בעיקר לדתיים בסופי השבוע. הם לא יכלו להפעיל רדיו, אז קיבלנו אישור שמדובר בפיקוח נפש".

לקראת סוף המלחמה צץ משבר לא צפוי. עיתון "הארץ" דיווח שמבקרת המדינה מרים בן־פורת מתכננת לפרסם דוח שיטען שחלק ממסיכות האב"כ שחולקו לציבור לא תקינות. "זה היה רגע קשה מבחינתי", שי מספר. "מכון 'דחף' עשה סקרים בשבילנו שהראו שהציבור האמין לנחמן שי אפילו יותר מאשר האמין לצה"ל. תוך כדי מלחמה שאלו 'המסיכות יעילות?', עניתי 'איזו שאלה? לא היינו נותנים, אם הן לא היו'. אני לא האיש שתפקידו היה לבדוק או לתרגל. פתאום התברר שבמהלך החודשים שקדמו למלחמה ותוך כדי מבקרת המדינה ערכה ביקורת על יעילותן. נכון שלא היו מספיק מסיכות בתחילת המלחמה וסגרו את הפער, אבל גם במהלך תרגיל העריכו שחלק מהן לא יעילות. לא תרגיל אמיתי, אלא הערכה. מרים בן־פורת אמרה 'סיפקתם הגנה לא יעילה'. הייתי במצוקה, כל עולמי חרב עליי באותו רגע. אם זה נכון, רימיתי את עם ישראל.

עשיתי את כל המאמצים שבעולם כדי שהמלחמה לא תיפול על ראשי, ועכשיו היא נופלת. הייתה לי שיחה עם הרמטכ"ל, איש שמאוד הערכתי. אמרתי 'אם זה נכון, אני לא יכול להישאר בתפקידי. איך אוכל להסתכל בעיני הציבור אם יתברר שלא אמרתי אמת?'. דן שומרון ענה 'המסיכות טובות, נגן על עמדתנו'. זוכר שרצנו למבקרת המדינה, ישבנו אצלה במשרד והגשנו לה ניירות ופרזנטציות כמו שצה"ל יודע, הכל כדי להוכיח שהיא הסיקה מסקנות לא נכונות. נחרת בזיכרוני הצורך הזה לשמור על אמון הציבור בכל תנאי".

היה מחדל באותה מלחמה?
"לא חושב שהמילה מחדל מתאימה. זו הייתה מלחמה חדשה. היינו צריכים לגלות שעידן המלחמות הגדולות הסתיים, והוא מתחלף בעידן של לחימה בעצימות נמוכה, נושא עבודת הדוקטורט שלי. אותה מלחמה שינתה את האסטרטגיה הביטחונית של ישראל. מאז בן־גוריון תורת הביטחון הורכבה מהרתעה, התרעה והכרעה כמילות המפתח. ארנס הוסיף אחרי מלחמת המפרץ את המילה 'הגנה'. הוא מינה את אהוד ברק כרמטכ"ל והתנה את המינוי בהקמת פיקוד העורף, שלא היה בצה"ל. לא מדובר בהקמת עוד מערכת ארגונית אלא בשינוי קונספטואלי. תפקיד הצבא הוא לתקוף ולהרחיק את האויב כמה שיותר רחוק וגם לשאת באחריות לעורף האזרחי. ארנס לא המציא זאת, המלחמות פשוט הבשילו למקום חדש. מלחמות מתנהלות כיום מרחוק, עם רחפנים, רובוטים, סייבר. הוא היה שם כדי לעשות הערכה מקצועית חכמה ולהוביל את מדינת ישראל לעידן הזה. כיום זה כבר נראה טבעי. לכל אחד יש ממ"ד, יודעים מה לעשות במקרה של צפירה. העורף שהיה בלתי מוכן, הפך למוכן".

המלחמה הזו השאירה טראומה?
"אני לא יכול להסביר אחרת את האפקט המתמשך של המלחמה הזו אלא במונחים של טראומה. אני לא פסיכולוג, אבל זה היה ראשוני וללא תקדים. המלחמה הכילה מרכיבים לא מוכרים. הציבור לא ידע מה לעשות ולכן הוא פחד, והיה תלוי בי ככלי להתגבר על המתח. השיחות שלי לא תמיד היו על איפה הטיל נפל, לאט־לאט דיברנו על דברים אחרים. תמיד זכרתי שקהל היעד הוא אמא שלי ז"ל והדודה שלי ודוברי אינסוף שפות ומכל הגילים. הגיעו אז מאות אלפי עולים מרוסיה, והם לא שוכחים אותי. הייתי בשבילם הדבר הכי חשוב באותו רגע. עזרה לי העובדה שהייתי כתב צבאי במשך כמה שנים. למדתי איך ממירים חומרים צבאיים לאוזניים אזרחיות. צורה פשוטה, מובנת, לא מזלזלת, לא מתיימרת, לא מקצועית מדי".

משפחה יושבת עם מסכות אב''כ בחדר האטום (צילום: ארכיון צה''ל במשרד הביטחון,מיכאל צרפתי)משפחה יושבת עם מסכות אב''כ בחדר האטום (צילום: ארכיון צה''ל במשרד הביטחון,מיכאל צרפתי)

אין קונה לאופי מנומס

תהילת העולם שהייתה לו במלחמת המפרץ חלפה מהר. חצי שנה אחרי המלחמה שי הבין שהוא והרמטכ"ל החדש ברק לא משדרים על אותו גל, אז הוא פרש והפך ליו"ר הרשות השנייה, עסק בהקמת התקשורת המסחרית בישראל.

ב־1993 הייתה לי הרפתקה פוליטית קצרה, ראשונה", הוא נזכר. "שמי עלה כמועמד לראשות עיריית ירושלים. הפופולריות הייתה גבוהה ודרך מתווכים הייתי אמור לרוץ לתפקיד ביחד עם טדי קולק. הוא בתור האריה, ואני בתור הגור. מהר מאוד הבנתי שהאריה לא אוהב גורים. הוא כבר היה בן למעלה מ־80 ואמר שרק משוגע יתמודד בגילו ובכל זאת רצה להתמודד והפסיד. הבנתי שלפוליטיקה צריך להתכונן. יכול להיות שעשיתי טעות. אמרתי 'אולי בעתיד תנסה פעם נוספת', ועשיתי את זה אחרי הרבה שנים".

שי גילה מאוחר יותר שלאופי הנעים והמנומס שלו, שכל כך אהבו בעת צרה, אין הרבה קונים בימי שגרה. הוא אומנם היה במפלגת קדימה ויותר מאוחר במפלגת העבודה על גלגוליה, אבל תמיד כחבר אופוזיציה, ובטח לא כיצרן כותרות ראשיות. "אני מתגעגע לפוליטיקה. מי שאומר לך שהוא לא מתגעגע, אל תאמין לו", הוא צוחק. "הייתי עשר שנים בכנסת ולמרות שהייתי באופוזיציה, חשבתי שאני במקום חשוב. נכון שלא הגעתי לתפקיד ביצועי, אז מה? צריך גם חיילים במערכה. הייתי מחברי הכנסת הפעילים ביותר, ולצערי המפלגה שהייתי בה הולכת ונעלמת".

כואב לך על מפלגת העבודה או שהמוות שלה ידוע מראש?
"לא חשבתי שנגיע למצב הזה. ראיתי איך קדימה התפרקה, ואני גם לא מופתע שכחול לבן נופלת, אבל לא חשבתי שמפלגת העבודה תרד עד כדי כך, כי יש לה שורשים, ושורשים תמיד נותנים משהו חדש, גם אם למעלה העץ נרקב. כיום הפוליטיקה קיבלה אופי של 'כוכב נולד'. קיבלת עונה אחת, אם הצלחת להגיע למקום הראשון או השני, יזכרו אותך, ואם לא - עוברים לעונה הבאה וממלאים בדמויות חדשות. אני חושב שאין תחליף לניסיון ולידע כדי להגיע לתפוקה טובה".

לא מעניינת התפוקה, מעניינת הכותרת.
"בזה לא הייתי טוב, למרות שאני יודע איך עושים כותרות ומה העורך חושב. פעם אחת בכל הקריירה הוציאו אותי מהכנסת. זה היה כשברק עזב את מפלגת העבודה והצטרף לממשלת נתניהו. אני זוכר שראיתי כמה חברים שלי בקדימה מתלוצצים ושאלתי 'מה אתם מבשלים?'. הם אמרו 'עזוב, זה לא בשבילך'. התעקשתי, ויואל חסון סיפר שהם מביאים מטהרי אוויר. ברגע שברק יודיע שהוא מצטרף לממשלה, הם יוציאו את המטהרים וישפריצו. ביקשתי שייתנו לי אחד. הכריזו, הוצאנו את המטהרים ומיד כל הסדרנים קפצו וגירשו אותנו. רובי ריבלין, שהוא חבר שלי במשך הרבה שנים, לא דיבר איתי. יום אחד ניגשתי אליו ושאלתי מה קרה. 'הוצאת מטהר אוויר במליאה?', הוא אמר, 'מכל חברי הכנסת האחרון שהייתי מצפה ממנו זה אתה'. הבנתי את הרמז. יכול להיות שהייתי חנון, אבל השקעתי באזרחים ותיקים במדינה וראיתי בזה תפקיד מרכזי. חשבתי שאני צריך להמשיך, אבל גמרנו".

עמיר פרץ נענש?
"לגמרי. תמכתי בו עד לנקודה מסוימת, ואחרי שהתברר שנעשו כל מיני טריקים ברשימה, משכתי את השם שלי ממנה. לא הייתי מוכן שיתקשטו בי. לצערי הרב עמיר עשה טעויות גדולות ויש לזה מחיר אישי ומפלגתי. זה מצער, כי אני חושב שיש צורך במפלגה. היא אמיתית ומייצגת סט של רעיונות רלוונטיים".

עמיר פרץ  (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)עמיר פרץ (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

מה דעתך על מערכת הבחירות המתקרבת?
"היא מספקת לי הרבה תעסוקה עם הסטודנטים. אנחנו מדברים על פוליטיקה ישראלית, זה חושף אותם לעולם חדש. לא מפחידות אותי תוצאות הבחירות, אלא היסודות הדמוקרטיים שנחלשים. יום אחד אנשים יגידו 'אנחנו לא מאמינים במשטר הזה. תנו איש אחד, חזק, שינהל הכל ביד ברזל'. יש מדינות שהגיע הרגע הזה וביבי לא רחוק משם. למזלנו הוא עדיין כפוף לחוקים הדמוקרטיים".

סוף הקריירה שלו קרוב?
"אני מכיר את ביבי המון שנים. הייתי במחזור של אחיו יוני בתיכון בירושלים. התחברנו, עבדנו ביחד. במלחמת המפרץ נתניהו היה הדובר המדיני, כשהייתי אחראי על הצד הצבאי. שמרנו על קשר וסך הכל אני מעריך את יכולותיו, אבל הוא עדיין צריך לעמוד למשפט. אם הוא סיים את הקריירה הפוליטית? לא יודע. הוא אשף פוליטי. העמדות שלו כלפי הערבים בימים אלה, זה לשפשף את האוזניים. לפני חמש שנים הייתי במחנה הציוני וכבר חגגנו את הניצחון בבחירות, רק שתוך ארבע שעות הוא הפך את המפה הפוליטית. איך? דרך ההסתה נגד הערבים. 'הערבים הם אותם ערבים', כמו שאמר שמיר".

שי בן ה־75 מלמד כיום באוניברסיטת דיוק בקרוליינה הצפונית. ישראל עברה הרבה ב־30 השנים האחרונות וגם הוא. ילדים לא יתחפשו לדובר צה"ל בפורים הקרוב, ולא תמצאו ברחובות שלטים בסגנון "ינוחמן בעלי", שהיו נפוצים בחורף 1991. "את אותה תקופה אני כנראה אקח עד יומי האחרון, אבל השאלה למה אתגעגע?", הוא שואל. "באותם ימים לא הבנתי מה קורה איתי ולקח לי הרבה שנים להבין את עוצמת החוויה. אולי יותר טוב שלא הייתי שיכור, כי דברים חרגו מכל דבר מובן, והחזרה לפרופורציה היא נכונה. מה שברור הוא שהמלחמה שינתה אותי ונדמה שכל חיי נבנו לאותם רגעים. ההשכלה, העבודה המקצועית. אני לא מפסיק לברך את הקדוש ברוך הוא ולהודות לו על כך וגם על שאותה מלחמה הסתיימה בשלום. הרי היא הייתה יכולה להיגמר בקטסטרופה, וכשאתה בדרגת בולטות גבוהה, זה או צל"ש או טר"ש. יצאתי עם סוג של צל"ש".