רחוב יונה הוא אחד הרחובות השקטים ביותר בלב רמת גן. בתים בעלי קומה אחת, גינות מלבבות סביבם. אבל לפני 30 שנה בדיוק הכל התהפך. טיל סקאד עיראקי נחת על ביתם של אהובה ז"ל וח"כ לשעבר עו"ד משה מרון, בן 95 כיום, מ"מ ראש עיריית רמת גן באותה עת. זה היה ב־8 בפברואר 1991, לאחר שרמת גן, העיר ה"עיראקית", ספגה את מטחי הטילים הקשים ביותר ששוגרו מעיראק. שבועיים קודם לכן, ב־22 בינואר, נפל הטיל הראשון בעיר ברחוב אבא הלל, סמוך לביתי בשיכון ותיקים. הרס רב נגרם לבתים. מההדף, אני זוכר, השמשות בביתנו רעדו וצנחה מהתקרה המנורה בסלון.

סרטון מלחמת המפרץ, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

בספר ביוגרפי שהוציא באחרונה משה מרון, הוא הקדיש פרק שלם לאותו ליל אימים שבו נהרס ביתו: "בשעת לילה מאוחרת נשמעה בכל רחבי העיר אזעקה. אהובה ואני רצנו במהירות לחדר האטום שלנו והמתנו לבאות. כשתי דקות לאחר מכן כבר שמענו היטב את קול הבום. זה היה רעש עז שכמותו לא שמעתי בחיי לפני כן, וזה היה מבהיל מאוד! הסקאד נפל ממש בכניסה לבית שלנו. הבית הזדעזע עד היסוד, כל החלונות המודבקים התנפצו לרסיסים. כמובן, הקירות רעדו והגג של הבית התעופף כאילו היה עשוי קש.

"לא רק אנחנו חטפנו - שבעה בניינים סמוכים ברחוב שלנו ניזוקו קשה מהנפילה העזה ומלחץ האוויר שיצר הטיל, ורק במזל לא היו נפגעים בנפש, כי רוב הבניינים היו ריקים מתושבים, אולם ההרס היה עצום... הרחוב השלו שלנו כבר לא נראה אותו רחוב באותו לילה ובימים הבאים לאחר מכן, ברגע אחד הרחוב הפך להיראות כמעט כמו שדה קרב".

גם רפי פיליפסון, עוזר ראש העיר צבי בר, פרסם ספר ביוגרפי ובו הוא מספר על הפעילות הנמרצת והיעילה של העירייה בכל אותם ימים קשים: "זו הייתה מלחמה מסוג חדש שאותו עוד לא הכרנו, מלחמה שבה העורף הפך לחזית בפעם הראשונה. ההלם היה רב. חשתי מועקה וחרדה גדולה, בהביני שהמלחמה הגיעה עד לפתח ביתנו... בתחילה היה נדמה כי הפגיעות הסבו בעיקר נזק לרכוש והיו מעט נפגעים בנפש. אולם בהמשך התברר כי טילי הסקאד שנורו למדינת ישראל במלחמה גרמו במישרין ובעקיפין לעשרות מתים מהתקפי לב ומחנק כתוצאה מהשימוש במסיכה. ביום שישי, 25.1.1991, פגע טיל סקאד בביתו של איתן גרונדלנד ברמת גן. הטיל השאיר אחריו תלי חורבות והרוג - איתן, ההרוג היחידי מפגיעת טיל במלחמה זו".

30 שנה בדיוק חלפו מאז אותם ימים של מסיכות, שונות לגמרי מאלה שאנו עוטים כיום. מסיכות אב"כ מגומי ועם מסנן אוויר, להגנה מפני נשק אטומי־ביולוגי־כימי. הן סופקו לכל האזרחים. כולם עטו אותן עם הישמע האזעקות שוב ושוב. כך במשך 40 ימים. זו הייתה מלחמה להגנת העורף הישראלי.  

כל כובד האחריות במלחמה שנכפתה על ישראל, היוצאת דופן בכל מערכות ישראל לפניה ואחריה, היה מוטל אפוא על אדם אחד, מנהיג אחד. יצחק שמיר שמו. לצדו פעל שר הביטחון משה ארנס. אבל זו הייתה קודם כל מלחמה שניהלו האמריקאים עם קואליציה רבת-מדינות שגיבשו מאחוריהם על מנת לשים קץ לתוקפנות של עיראק ושליטה סדאם חוסיין נגד כווית השכנה, שאותה כבשו, ונגד סעודיה.

יצחק שמיר, יוסי אחימאיר (צילום: ראובן קסטרו)
יצחק שמיר, יוסי אחימאיר (צילום: ראובן קסטרו)

ההפתעה של סדאם חוסיין

ישראל נגררה למלחמה שלא ברצונה. זה היה מיד לאחר שיצאה לדרך המתקפה האווירית האדירה של ארצות הברית ובעלות בריתה על עיראק ב־17 בינואר. בבוקר הבא כבר נורו לעבר ישראל טילי הסקאד הראשונים. בשחצנותו כי רבה, טעה השליט העיראקי לחשוב כי מתקפתו על המדינה היהודית תביא לו את אהדת העולם הערבי, תחליש את הקואליציה שבה היו שותפות כמה מדינות ערביות, תעצור את דהירת הצבא האמריקאי לעבר בגדד ותפתה את ישראל להיגרר למלכודת האש שהכין לה. לתדהמתו ולתסכולו, סדאם חוסיין נתקל במנהיג ישראלי שקול, אחראי, לא מתלהם, שאינו מתנהל לפי המצופה ממנו בשעת מצוקה שכזאת.

בלשכת ראש הממשלה בירושלים החלה פעילות תזזיתית. ראשי הצבא והמודיעין "השתלטו" על הלשכה, נכנסו ויצאו בקדחתנות. דיונים חסויים מבוקר עד ערב. כמו כל אזרחי ישראל, גם ראש הממשלה ואנשי צוותו עטו מסיכות אב"כ בהישמע האזעקות, שהרי עיקר החשש היה מפני טילים עם ראשי נפץ כימיים. מיד לאחר ההרגעה (הזמנית) נכנס לפעולה הטלפון האדום - קו החירום המקשר בין לשכת ראש הממשלה בירושלים לבין הבית הלבן בוושינגטון.

מטחי הטילים נורו לעבר ישראל לרוב בשעת בוקר או עם חשיכה, וכמו ריטואל חזרו על עצמן מיד השיחות הדחופות בין הנשיא בוש (האב) לראש הממשלה שמיר, פעמיים ביום בממוצע. בוש חשש מאוד מתגובה ישראלית נחפזת. מי כמוהו ידע שישראל אינה יכולה לשבת בחיבוק ידיים לנוכח האיום כלפיה. מה שיותר הדאיג את בוש הוא האיש בלשכה בירושלים, נִצי, תקיף, לוחמני, קר רוח, היודע לעמוד על שלו ואשר לנגד עיניו רק דבר אחד - ביטחון ישראל ושלום אזרחיה. למרבה ההפתעה, הנשיא לא היה צריך להתאמץ יתר על המידה לרסן את שמיר. ראש הממשלה הבין מיד את משמעותה של פעולה ישראלית. חסרונותיה וסיכוניה עולים על יתרונותיה והישגיה.

אני יכול להעיד כי יותר מאשר לחץ הנשיא האמריקאי על ראש ממשלת ישראל לבל יורה לחיל האוויר לפעול במערב עיראק - היה זה שמיר שלחץ על ג'ורג' בוש להחיש את פעולת הקואליציה ולשים קץ להמשך ירי הטילים על ישראל. "תסכים עמי ודאי", אמר שמיר לבוש, "כי התקפה עלינו שתגרום לפגיעות משמעותיות בנפש, או התקפה באמצעות טיל בעל ראש נפץ בלתי קונבנציונלי, תיצור מצב בלתי נסבל, שיחייב תגובה מיידית מצדנו". לחץ זה מצד שמיר קיצר את משך המלחמה בכללותה ואת המשך ירי הטילים, והביא לישראל סוללות טילי פטריוט, שיירטו סקאדים רבים עוד במעופם.

כעבור יומיים של ספיגת הטילים, גברו הלחצים מתוך הממשלה והצבא על שמיר להגיב. בשבת, 19 בינואר 1991, בשעה שבע בבוקר, לאחר שעוד טיל עיראקי נפל בלב תל אביב, כינס ראש הממשלה ישיבה דרמטית של הקבינט, והפעם בלשכתו בעיר שנפגעה. לישיבה הגיעו השרים הדתיים ("פיקוח נפש דוחה שבת"), הרמטכ"ל דן שומרון, מפקד חיל האוויר אביהו בן־נון וראש אמ"ן אמנון ליפקין שחק. שר הביטחון ארנס היה התומך העיקרי בפעולת תגובה מיידית של צה"ל, ואיתו השר אריאל שרון ומפקד חיל האוויר.

לאחר שעות של דיון מותח, שבו נטלו חלק מקבלי ההחלטות ואנשי הצבא, קבע ראש הממשלה כי מדיניות האיפוק שלו תימשך: "שמעתי הלילה את דבריו של בוש, וכעת שמעתי מה דעתכם. ואחרי ששמעתי אתכם ושקלתי, אני חושב שסדאם חוסיין טומן לנו מלכודת, ושאסור לנו ליפול למלכודת הזאת. בואו ניתן לקואליציה לעשות את עבודתה, ובינתיים נקבל סיוע מארצות הברית. אני מעריך שהדיאלוג עם האמריקאים נמצא במגמת שיפור, ויהיו לנו עוד הזדמנויות לקבל סיוע ומענה לבקשות שלנו". בתום דבריו הנוקבים נערכה הצבעה. עמדת ראש הממשלה התקבלה ברוב קולות.

סדאם חוסיין (צילום: רויטרס)
סדאם חוסיין (צילום: רויטרס)

הביקורת החריפה מבית

כמנהל לשכת ראש הממשלה, ראיתי מקרוב את שמיר בלבטיו, בייסוריו, בבדידותו. כל נפילה זעזעה את קירות לבו, הגבירה את זעמו, אך לא את כושר שיפוטו הרציונלי. ראיתי מהצד מנהיג מתלבט, שוקל את המצב בכל רגע, כל שעה, כל יום, בוחן את המהלכים והנזקים מחדש. מתייסר עם עצמו - האם להגיב או לא. כל יום ולבטיו, כל יום וההחלטה המחודשת על איפוק, בהתאם לנסיבות. כפי שאמר לי במילותיו שלו: "המוח גובר בתוכי על הלב". לאמור, באופן רגשי השתוקק לפעולה צה"לית שאין צודק ממנה, ואילו השכל הורה להמתין, לאפשר לצבא ארצות הברית לסיים את המלאכה גם עבורנו, כל עוד אין חללים בצד שלנו.

את הביקורת החריפה ביותר על הריסון העצמי ספג שמיר מהאיש שהיה פוליטית המקורב אליו ביותר, שר הביטחון ארנס, שטען שוב ושוב כי נגרם נזק לכושר ההרתעה של ישראל בעולם הערבי. מומחים ופרשנים אחרים סבורים שההפך הוא הנכון. ישראל פועלת בשכלתנות, שומרת על איפוק, מתוך אינטרס ושיקול דעת לאומי. התנהלותה המאופקת במהלך כל ימי התוקפנות נגדה וניהולו השקול והאמיץ של ראש הממשלה שמיר היו מוצדקים. דווקא משום כך, ההרתעה לא רק שלא הוחלשה אלא הוגברה.

בכל התקופה הזאת יצא שמיר מפעם לפעם מקריית הממשלה לשטח, לחזות מקרוב באתרי ההרס, לשוחח עם האזרחים ולהשיב על שאלות התקשורת. הוא לא שש להתראיין, בוודאי לא תוך כדי מלחמה. לסובבים אותו הסביר כי גם הוא, עם כל הזהירות ושיקול הדעת שלו, עלול לפלוט מילים שיזיקו למהלך המלחמתי של ארצות הברית ולאינטרס הישראלי. עם זאת, "נכנע" לעצת יועציו, שהפצירו בו להיראות בפומבי, לעודד את הציבור במגע ישיר עמו, לשמוע את דעת הקהל המחכה למוצא פיו, ולחזק את רוח העם.

ליוויתי אותו ביציאותיו אלה, אם זה היה לרמת גן עירי או לדרום תל אביב. ראיתי ציבור הנושא עיניו אל ראש ממשלתם. מבטי האנשים שידרו אהבה ואפילו הבנה. שמיר סמך על העם - והעם בטח במנהיגו. ואין לשכוח כי בין נפילה לנפילה, בין יציאה ליציאה, הפקיד את מלאכת ההסברה השוטפת בידי דובר צה"ל, תא"ל נחמן שי, שניהל את ההסברה ברוחו של שמיר - בקור רוח ובאיתנות.

ב־4 בפברואר 1991, בעיצומה של המלחמה, נשא ראש הממשלה נאום בכנסת ובו הסביר את מה שכינה: מדיניות הפרופיל הנמוך. וכך אמר שמיר: "אין מדובר במדיניות של הבלגה ולא במדיניות של תגובה. זו שאלה של מאזן האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל, שאנו מנסים לשקול בכל רגע נתון, ומהי הדרך הטובה ביותר במישור הביטחוני ובזירה המדינית להבטחת ביטחוננו. העמידה מנגד ואי־השתתפותנו הפעילה בהגנה על המדינה גורמת לנו סבל, כי זה נוגד את עקרונותינו, אך יש הכרח לראות את התמונה הכללית ולהתחשב בנסיבות. אנו מאמינים - וזאת אני מציין תוך סיפוק - כי הכנסת והציבור, רובם ככולם, מאוחדים ותומכים בשיקול הדעת של הממשלה, מערכת הביטחון וצה"ל במשבר הנוכחי".

30 שנה עברו מאז מלחמת המפרץ, שבה העורף הישראלי היה מטרה לאויב שטני שניסה להפיל אלפי חללים בערינו, גברים, נשים וטף, לזרוע בתוכנו בוקה ומבולקה, ולהפעיל על ידי כך לחץ ישראלי על האמריקאים להרפות מעיראק. פרק זמן ארוך דיו כדי להעריך את שיקול הדעת הנכון של המנהיג הנכון בזמן הנכון, שניצב אל מול פני המערכה באותם ימים של חשיכה ואפלה, ניילונים וסרטי הדבקה.

ומי יכול למצות זאת באופן הטוב ביותר, אם לא היועץ לביטחון לאומי של הנשיא בוש, גנרל ברנט סקוקרופט, שהעיד לימים: "כאשר ישראל הותקפה, לא הופתענו אלא השקענו מיד מאמץ עצום לשכנע אותה, ובמיוחד את ראש הממשלה יצחק שמיר, לגלות איפוק וריסון ולא לתקוף. שמיר גילה אומץ לב נדיר. לא תמיד הסכמתי עם העמדות שלו. אבל זו הייתה שעתו היפה ביותר. ידענו אילו לחצים מופעלים עליו כדי שיגיב - לחצים נוראים. הרי ישראל תמיד החזירה מכה כשהותקפה. אבל שמיר גילה ריסון ושליטה בלתי רגילים. בלעדיו, המלחמה כולה, שהתבצעה בצורה חלקה מאוד, לא הייתה מצליחה כך".

בסופו של דבר שמו צבאות הקואליציה בהנהגת ארצות הברית קץ לתוקפנות העיראקית, הן כלפי כווית וסעודיה והן כלפי ישראל. סדאם חוסיין הושפל, נלכד והוצא להורג. מנגד, רחובות אבא הלל ויונה ברמת גן שוקמו כליל, והם שוקקי חיים. על תלי הבתים שנהרסו נבנו בתים חדשים. בביתו ברחוב יונה 16 ממשיך משה מרון את חייו השלווים, בגעגוע רק לאהובה שלו. אין זכר לעובדה שאי־אז, לפני 30 שנה, רחובות רמת גן - כמו גם תל אביב, חיפה ובאר שבע - היו החזית.