ב־7 באפריל 2011 יצאה קבוצת עובדי רפאל, החברה לייצור מערכות נשק מתקדמות, ליום גיבוש במסלול קארטינג בחיפה. תוך כדי חרקות וקולות של צחוק, אחת העובדות החלה לקפוץ בצדי הכביש ולנופף בדגל. החבר'ה, שעצרו לרגע את הרכבים, שאלו אם קרה משהו, והיא ענתה בהתרגשות "הייתה אלפא, המערכת יירטה".

בעל המקום לא הבין את הסיבה לשמחה הספונטנית, הוא גם לא ממש קיבל הסבר. זה היה פרץ של אושר שנאגר במשך יותר משלוש שנים אצל אנשים שעמלו על פרויקט כיפת ברזל. באותו רגע אביבי, כשבפעם הראשונה יורטה רקטת גראד שהייתה בדרכה לאשקלון, הדמיון הפך למציאות עבור מדינה שלמה.

תיעוד יירוט של כיפת ברזל בשמי גוש דן. צילום: מאיה דמאיו

"קיבלתי כתף קרה - בלשון המעטה - מכל המערכת הצבאית והממשלתית. ההתנגדות לכיפת ברזל הייתה חד־משמעית", נזכר עמיר פרץ, שהיה שר הביטחון שאישר את הפרויקט כמה שנים קודם לשיגור המוצלח. "טענו שמדובר במשחק דמיוני. שלא ייתכן שתהיה מערכת שתוך 30 שניות תאתר את מקור הירי, את מסלול מעוף הטיל ותצליח להפילו. בנוסף, בכל פעם כשאתה מחליט על פרויקט במערכת הביטחון, אתה חייב לסגור פרויקטים אחרים, עניין של סדרי עדיפויות, ואמרו שאני משבש את תוכנית ההצטיידות של צה"ל. היום כששואלים איך אני מרגיש, כשהביצועים הם הרבה יותר ממה שציפינו, אני אומר שכמו אחד שחשב שהילד שלו מקסימום יהיה אקדמאי ופתאום הוא נהיה פרופסור".

היום כיפת ברזל נחשבת לגאווה לאומית ומפתחיה זכו בפרס ביטחון ישראל לשנת 2012. ד"ר דני גולד, שכראש היחידה למחקר ופיתוח במפא"ת (המינהל למחקר, פיתוח אמל"ח ותשתיות טכנולוגיות) חתר ויזם את הקמת הפרויקט, נבחר לפני שש שנים להדליק משואה לתפארת מדינת ישראל, כשבדיוק שש שנים לפני כן, ב־2009, לצד חוסר האמונה, הוא זכה לביקורת חריפה מצד מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס ז"ל.

"תא"ל דני גולד פעל שלא בהתאם להוראות משרד הביטחון כשהחליט באוגוסט 2005 על פיתוח 'כיפת ברזל', קבע לכך לוח זמנים והנחה על חפיפה בין שלב קדם פיתוח שבסמכות מפא"ת, לבין שלב פיתוח בהיקף מלא שאינו בסמכות מפא"ת ובמקרה כזה נמצא בסמכות הרמטכ"ל, שר הביטחון וממשלת ישראל", נכתב בדוח המבקר.

רק שגולד הבין אז שאין זמן לפרוצדורה ארוכה וצריך פתרון מהיר לבעיית הרקטות קצרות הטווח. בשנת 2000 החלו הפלסטינים לירות פצצות מרגמה לעבר יישובי עוטף עזה, ושנה לאחר מכן החלו לטווח את שדרות ברקטות קסאם, בעיה שרק הלכה והתעצמה.

"היופי במפא"ת שעוד לפני שיש אישורים צה"ליים מסודרים, יש לנו מנדט לפתח טכנולוגיות, ואם הן מגיעות לשלב ההדגמה, אז מתקיים הליך אישור באגף התכנון של צה"ל ובשאר חלקי המערכת - האם יוצאים לפיתוח מלא", מסביר אל"ם במיל' משה פתאל, ראש מנהלת חומה במפא"ת. "כיפת ברזל החלה כבדיקת היתכנות וכמו שאנחנו מדברים, יש כעת עשרות פרויקטים שאם יבשילו יגיעו לתוכנית מאושרת ומסודרת. בכיפת ברזל הייתה תעוזה מקצועית של מפא"ת, ומבקר המדינה דאז, לא רוצה להגיד שלא הכיר את המנדט, אבל ברגע שהפרויקט יצא לפיתוח, כבר היה קונצנזוס מלא".

את הדחיפה הראשונית, כאמור, נתן שר הביטחון פרץ, שנכנס למשרדו במאי 2006. "למחרת כניסתי קיימתי את ישיבת מטכ"ל הראשונה והבנתי שאני נמצא מול מערכת שיש לה תפיסות מבוססות, מקצועיות, אבל שצריך לנסות לשנותן", הוא מספר. "התפיסה המרכזית הייתה שאנחנו צבא התקפה לישראל, לא הגנה, והקונספציה הזו הביאה לכך שהשיח שצריך לעטוף את היישובים בהגנה פסיבית של ממ"דים, מקלטים והגנה אקטיבית של כיפת ברזל, מצביע על כניעה".

עמיר פרץ (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)עמיר פרץ (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)


"אמרתי שאופי האיומים והמלחמות השתנה. מהרגע שנכנס האיום תלול המסלול הוא עוקף את המערכות המודרניות. אנחנו כבר לא בעידן שריון בשריון, או שכל טייס סופר כמה מטוסים הפיל. אני דורש לחשוב איך מפתחים מערכת שתגן על האזרחים. אני חוויתי את זה על בשרי. באפריל 2001 אבי נפטר וישבתי שבעה. באו אלפים לנחם ואז נפל הטיל הראשון מעזה, אומנם על הכביש ולא במרכז היישוב, אבל ראיתי איך אלפים מניעים את המכוניות ובורחים", הוסיף פתאל.

רק שכיפת ברזל לא הייתה הפתרון היחיד שהונח על שולחנו של שר הביטחון. ב־1996 חתמו נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, וראש הממשלה ושר הביטחון, שמעון פרס, על מיזם משותף לפיתוח מערכת לייזר רבת־עוצמה, שתוכל ליירט רקטות מכל טווח. הושקעו בפרויקט מאות מיליוני דולרים, חלקם מכסף ישראלי. לפרויקט קראו בשם הג'יימס בונדי "נאוטילוס", או אם תרצו "סקייגארד".

הבחירה בכיפת ברזל לא הייתה רק עסק ביטחוני נטו, אלא גם עסקה כלכלית, שאמורה להגיע למיליארדי שקלים ובמקרה הזה הכסף לא היה מגיע לכיסו של קונצרן הענק נורת'רופ גראמן, שב־2018 הכנסותיו הסתכמו ב־30.1 מיליארד דולר ונחשב כקבלן הביצוע של מערכת הלייזר.
לכן, לפני הקביעה הסופית לגבי זהות המערכת שתגן על יישובי העוטף, הוחלט במפא"ת להקים ועדה שבראשה עמד פרופ' יעקב נגל, אז סגן ראש מפא"ת, במטרה לבדוק את האפשרויות למציאת פתרון.

"כולם זוכרים את לחציהם של אנשי הלייזר, אבל באותו זמן עמדו מולנו קרוב ל־24 מערכות שהתחרו", פרופ' נגל מספר. "בוועדה שלי היו חברים מומחים לטילים, ללייזר, להפעלה. נציגי חיל האוויר. קרוב ל־40 איש שבחנו במשך שלושה חודשים את כל הנתונים. זו הייתה בדיקה עניינית, נתנו לכל צד את הבמה, הגדרנו תרחיש מבצעי, ביקשנו פתרונות ובסוף הוועדה המליצה על כיפת ברזל כפתרון, המלצה חד־משמעית".

ראש הממשלה אהוד אולמרט נתן את הסכמתו, וודאי ששר הביטחון פרץ הרים יד בעד. מנכ"ל משרדו באותם ימים, גבי אשכנזי, לא אהב, כאיש צבא, את רעיון הפניית התקציבים לפרויקט היומרני, אבל היה זה מחליפו, תא"ל במיל' פנחס בוכריס, שתפס פיקוד וכיוון את הספינה. "אם לא הייתי מנכ"ל משרד הביטחון, לא בטוח שהייתה כיפת ברזל. זה משפט שאולי נשמע בעייתי, אבל הוא אמיתי", בוכריס אמר כששוחחנו. "עמיר פרץ היה זה ששם את הקרון על המסילה, אני דחפתי אותו בעלייה, ואילו אהוד ברק, שהחליף את פרץ בתפקיד, נתן את הגיבוי שהקרון לא יזוז מהפסים".

לבוכריס עבר ביטחוני עשיר. בעברו שימש כסגן מפקד סיירת מטכ"ל וכמפקד יחידת המודיעין המובחרת 8200. כשפרץ קרא לו למשרד הביטחון, בתחילת 2007, הוא כבר היה בתפקיד אזרחי יוקרתי, שותף בקרן ההשקעות אייפקס ישראל, ובכל זאת החליט לקחת על עצמו את האתגר.
"זמן קצר אחרי שהודיעו בחדשות שאני מתמנה למשרד הביטחון, התקשר אליי חבר מהסיירת ואמר 'אני רוצה לתת לך שני דיסקים, ממליץ שתסתכל עליהם', והשאיר אותם בתיבת הדואר", בוכריס נזכר. "הגעתי הביתה בערב, הסתכלתי והבנתי שאני נכנס לסרט. הדיסקים היו על יתרונותיה של מערכת הלייזר".

תא''ל במיל' פנחס בוכריס (צילום: יוסי צבקר)תא''ל במיל' פנחס בוכריס (צילום: יוסי צבקר)


אנשי צבא בכירים, אנשי עסקים, כולם ניסו לגרום לראשי משרד הביטחון לשנות את החלטתם לגבי המערכת ההגנתית. "יום אחד נכנס אליי חבר ואמר 'אני לא צריך לשנות את החלטתך אם תהיה כיפת ברזל או שתבחר בנאוטילוס, אלא רק שתסכים לקיים דיון מחודש. אם תסכים, באותו יום אני אקבל מיליון שקל לחשבון'", פרץ נזכר. "אמרתי לו 'לא יודע אם את מיליון השקל אתה תרוויח, אבל דבר אחד בטוח, הפסדת חבר. אני מבקש שתצא מכאן לפני שאזמין משטרה'".

פרץ היה אחד מנושאי התפקידים ששילמו את מחירה הציבורי של מלחמת לבנון השנייה. הוא פינה את משרדו ביוני 2007 לטובת אהוד ברק, שהמשיך לקבל אליו משלחות של משכנעים. "בעלי עניין פרסמו שיש מערכות נאוטילוס ארוזות בניילון, רק מחכות שייקחו אותן", מספר בוכריס.

"אמרתי לאמריקאים שאם ככה, אגיע לראות בעצמי את המערכת ואני מבקש לראות ניסויים. לקחתי איתי את כל הגוורדיה של משרד הביטחון וטסנו לווייט־סנדס, ניו מקסיקו (אתר ניסוי הטילים של צבא ארצות הברית - א"ל). הודעתי שתהיה בדיקה עניינית. מה שטוב לעם ישראל, זה מה שיהיה. נכנסנו לאולם, חיכו לנו שם הרבה מאוד אנשים. כמו שאני נכנס, בכיר אמריקאי ניגש ואמר 'אל תעז לקנות את המערכת'. הראו לנו סרטונים, הציגו סטטיסטיקות. הלכנו לראות את המתקן וחשכו עיניי. ראיתי משהו עצום שאי אפשר לנייד אותו. שאלתי 'יהיה ניסוי?', אמרו שלא".

"שאלתי 'מהם המכלים הענקיים?', הסבירו שאלה החומרים הכימיים שמהם מייצרים את הלייזר. 'לכמה יירוטים החומר מספיק?', עשרה. לפי ההסברים אתה מבין שביירוט לייזר אתה חייב קו ישיר למטרה, בלי אובך, ומי שמכיר את עזה והדרום יודע שבזמן מבצעים יש כמות אבק אדירה באוויר. חזרתי עם תובנה שהנאוטילוס היא לא המערכת המתאימה. אמרתי לברק 'הולכים על כיפת ברזל' והתחלנו את התהליך".

בדצמבר 2007 ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי אישרה את מיזם כיפת ברזל, ובתחילת ינואר החלה רפאל להניע את הפרויקט. "הגדירו לנו שלושה מאפיינים עיקריים", מספר חנוך לוין, שפרש מרפאל לפני מספר שנים ושימש באותם ימים כראש פרויקט כיפת ברזל. "ביקשו שמחיר הטיל יהיה בסדר גודל של כמה עשרות אלפי דולרים, כשלפני כן טיל אוויר־אוויר שפיתחנו היה בסדר גודל של חצי מיליון דולר. המטרה השנייה הייתה לסיים את הפרויקט בשלוש שנים, כשאת הטיל הקודם סיימנו ב־15 שנה. והמטרה השלישית הייתה פגיעה במטרה".

"לקסאם יש מסלול בליסטי צפוי, אלא אם כן הוא נשבר באמצע הדרך ואז נופל ולא מיורט", מסביר יוסי דרוקר, לשעבר ראש חטיבת מערכות לעליונות אווירית ברפאל. "רקטה שיוצאת לדרך, את מסלולה הבליסטי כל מי שלומד פיזיקה בכיתה י"ב יודע לחשב, טוב אולי אני קצת מגזים, אבל הוא הרבה יותר צפוי. הבעיה היא לא המסלול, אלא היכן הרקטה עומדת ליפול. אם זה בים, הייתה החלטה אסטרטגית שאנחנו לא מגינים על הדגים. אם באזור מיושב - צריך להחליט מה התזמון, מתי מוציאים את הטיל אל מול הרקטה. היה ברור שאנחנו יכולים לעשות זאת, אבל ראשי ביות, שהם בעצם המחוש שמסתכל על המטרה ומאתר אותה באוויר, עלו באותו זמן סדר גודל של חצי מיליון שקלים, כשהיה צריך להגיע למצב שכל הטיל יעלה פחות מ־100 אלף דולר".

יירוט של כיפת ברזל מעל אשקלון ממאי 2019 (צילום: רויטרס)יירוט של כיפת ברזל מעל אשקלון ממאי 2019 (צילום: רויטרס)


את עוזי (שמו המלא אסור לפרסום), שמונה כראש התוכנית, הזעיקו מטיול חל"ת בדרום אמריקה ובמקביל החלו לגייס עובדים שיתרכזו אך ורק במשימה, איך מסיימים פרויקט יומרני בשלוש שנים, אם אפשר פחות. "הייתי בצנחנים, הגעתי לדרגת סגן אלוף והשתתפתי כמעט בכל מלחמה אפשרית והמיזם הזה היה לא פחות קשה", מספר לוין.

"התנאי שלי לקבלת עובדים היה שהם צריכים להבין שבשנים הקרובות אין משפחה, אין חיים, אין שום דבר. כשראיתי אנשים הולכים הביתה בשעה שבע או שמונה בערב, קראתי להם לשיחה ואמרתי 'אם קשה, אני אסדר לכם עבודה בפרויקט אחר'. אני תמיד נזכר באיתי, קיבוצניק, שלא הכרתי עד אז. הוא נכנס אליי יום אחד למשרד ואמר 'אני רוצה לעבוד בפרויקט'. ביקשתי שישאיר פרטים. בצהריים נכנס שוב 'אני מהנדס מכונות, רוצה לעבוד אצלך', זה סקרן אותי. הלכתי למנהל שלו שסיפר: 'הבחור מהנדס טוב, אבל ג'ינג'י בעל פתיל קצר'. בתשע בערב איתי נכנס 'אני רוצה לעבוד בפרויקט'. אמרתי לו 'התקבלת'. הוא היה המום והתעניין 'בטח הלכת לממונה עליי והוא אמר שאני בעייתי'. עניתי 'נכון, אבל נלחמת על התפקיד'".

המיזם במפעלי רפאל בצפון הלך והתקדם בקצב, אבל בדצמבר 2008 צה"ל יצא למבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה, ו־130 רקטות נורו רק ביום הראשון כשבמהלך השיגורים נהרגו שלושה אזרחים. בתצהיר שהגיש לבית המשפט העליון אל"ם במיל' יוסף ארזי, שהיה מהמקדמים העיקריים של מערכת הלייזר, הוא כתב: "ניתן לקבוע בוודאות כי לו הייתה מאושרת הצעתה של החברה, הרי שמערכת 'סקייגארד' ראשונה יכולה הייתה להיות מוצבת באזור העיר שדרות כבר בחודש יולי 2008, מערכת שנייה בספטמבר 2008, מערכת שלישית בנובמבר 2008. כל האזור שבין אשקלון ושדרות, לרבות שתי ערים אלה, דהיינו עוד לפני תחילתו של מבצע עופרת יצוקה, יכול היה להיות מוגן מפני ירי רקטות ופצצות מרגמה".

התצהיר נמסר ב־2010 במסגרת עתירה לבג"ץ שהגישו 70 תושבי עוטף עזה, בהם אלון דוידי, היום ראש עיריית שדרות וח"כ עתידי מטעם מפלגת ימינה, ואז חבר מועצה. העותרים ביקשו מבית המשפט העליון שיורה על ביטול ההחלטה להצטיידות בסוללות כיפת ברזל במקום מערכת הלייזר של נאוטילוס מאחר שלטענתם הלייזר נותן הגנה מיטבית מפני רקטות ופצצות מרגמה. השופט אשר גרוניס דחה את העתירה.
לא מעט חצים הופנו באותם ימים לעבר פרופ' נגל ומנכ"ל משרד הביטחון בוכריס, שסומנו כמי שהובילו לפתרון כיפת ברזל. המתנגדים, שבין היתר שכרו את שירותיו של היועץ האסטרטגי מוטי מורל ז"ל, לא בחלו באמצעים.

"תמיד אמרתי בצחוק שהייתי שבע וחצי שנים ראש הוועדה במפא"ת שעוסקת במכרזים. אני שומע היום בעיתונים על הצעות שוחד ולי אף אחד לא הציע", פרופ' נגל צחק. "כנראה שידעו שאין בשביל מה לפנות. היו עליי אז אינסוף לחצים. כתבו 'איך אתה ישן בלילה? איך מכניסים אותך לבית הכנסת? בגללך אנשים נהרגים, בלעדיך כבר הייתה לנו מערכת'. בזמנו משרד הביטחון תבע את אחד הבלוגרים על העלבת עובד ציבור. הוא העליב אותי".

רק שהלחצים לא הפסיקו. משלחת מומחים אמריקאית הגיעה ארצה והביעה חשש שכיפת ברזל תתברר בסוף התהליך כפלופ. "זו הייתה קבוצה שבאה לבדוק מה הסיכויים שנצליח לעמוד בביצועים ובלו"ז", נזכר יוסי דרוקר, לשעבר ראש חטיבת עליונות אווירית ברפאל. "היו שם מומחים מכל מיני דיסציפלינות שמבינים בחומרי נפץ ובראשי ביות וטילים. הם הוציאו דוח מפורט ובו כתבו שהסיכויים שנעמוד בביצועים הם משהו כמו 5%, והסיכוי לעמידה בלו"ז 15%. במילים אחרות, אין סיכוי, וכמובן שההיסטוריה הראתה שטעו".

לוין זוכר היטב את אותם מומחים. "המדענית הראשית תפסה אותי באחת ההפסקות ואמרה 'רדו מהרעיון. שתי חברות אמריקאיות ניסו ונכשלו, זה לא יעבוד'", הוא משחזר. "חזרתי מהפגישה וסיפרתי לחבר'ה שלי בדיחה על אנגלי, צרפתי וישראלי שנתפסו על ידי שבט קניבלים וראש השבט הציע לכל אחד משאלה אחרונה. האנגלי ביקש כוס תה, שתה ונכנס לסיר. הצרפתי ביקש כוסית קוניאק, שתה ונכנס לסיר. הישראלי ביקש בעיטה בתחת מהאיש הכי חזק בשבט. בא הכי גדול, הכניס בעיטה, הישראלי עף באוויר, קם, ניער את האבק, הסתער על כל הכפר וחילץ את חבריו. בדרך האנגלי והצרפתי שאלו, 'אם אתה כזה בריון, למה לא עשית את זה קודם?'. הצבר ענה 'כדי להתחיל פרויקט, הישראלים צריכים פרובוקציה'. הפרובוקציה של הגברת הזו הספיקה לי".

כל כמה שבועות אנשי כיפת ברזל התייצבו אצל מנכ"ל משרד הביטחון, בוכריס, כדי להציג דוח התקדמות ויעדים קרובים. בסוף 2008 נערך בשדה שדמה, אתר הניסויים של רפאל דרומית־מזרחית למצפה רמון, ניסוי ראשון רק כדי לבדוק יכולות תמרון וניווט.

"לחצו על הכפתור כדי שייצא מיירט, ואז מישהו ספר בקול רם 'חמש־ארבע־שלוש־שתיים־אחת' וכלום לא קרה", נזכר לוין. "הדם אזל לי מהפנים. החליטו לנסות שוב. ספירה, המחשב לחץ על כפתור אוטומטי ושום דבר לא קרה. מרגע זה כמעט הייתי בהתקף לב מושלם. אם היה שם צוק, הייתי קופץ. חזרנו למפעל במצב נפשי קשה, ורפאל הוא גוף רציני, שבו עושים במקרים כאלה את הדבר הכי גרוע, מקימים ועדות בדיקה שלוקחות חצי שנה. אחרי כמה ימים נכנס אליי למשרד ישראל אורבך, מהנדס המערכת האלקטרונית, ואמר 'אני חושב שעליתי על התקלה', הוא שיער שחיבור הכבלים היה הפוך".

כיפת ברזל בפעולה (צילום: אגף דוברות והסברה, משרד הביטחון)כיפת ברזל בפעולה (צילום: אגף דוברות והסברה, משרד הביטחון)


הוא הוסיף: "אמרתי שזה נשמע הגיוני והצעתי שביום שישי, כשאף אחד לא בחצר, נביא משגר טיל ונבדוק. אותו שישי התכנסה קבוצה קטנה של אנשים, חיברנו נכון, זה עבד ונתן אינדיקציה להוצאת טיל. הלכתי למנכ"ל שאמר 'תן לוועדה לסיים את עבודתה'. עניתי שאני לא צריך להמתין. אני מוכן לשים את כל היוקרה שלי ואם ניכשל - אניח מכתב התפטרות. אחרי שלושה שבועות ירדנו לדרום, ערכנו ניסוי והטיל זינק לשמיים. ראיתי את דידי יערי, מנכ"ל רפאל, מוחא לצדי כפיים. אמרתי לו 'הטיל רק יצא, הוא עוד לא יירט'. דידי אמר 'לי זה מספיק'".

זה היה הראשון בסדרה ארוכה של ניסויים. "היו לנו עשרות במהלך העבודה על הפרויקט, עם אחוזי הצלחה של 80%־90%", מספר עוזי, ראש תוכנית כיפת ברזל ברפאל באותן שנים. "לקראת סוף הפיתוח, ב־2010 התבצע ניסוי שמשרד הביטחון הזמין, ודווקא שם השגנו תוצאה של בערך 60 אחוזי הצלחה. היינו בהלם, מה קרה לנו פתאום? אחרי בדיקה התברר שהיה איזה פיצ'ר באלגוריתם שאומנם טופל, אבל לא מספיק טוב. קצת תיקונים וחזרה למשחק. הבנו שהמערכת הזו עובדת נכון. עובדה שבפעם הראשונה שהיא נוסתה מול מטחי רקטות המערכת החליטה בעצמה מתי להוציא כל טיל מול האיומים. יצאו שלושה מיירטים והרביעי התעכב. כל שנייה בניסוי כזה נראית כמו נצח. עמדנו בצד, הסתכלנו אחד על השני, ובעוד אנחנו אובדי עצות יצא המיירט הרביעי ופגע במטרה. תבין, המערכת הייתה כל כך טובה. היא חישבה את הזמן מתי לשגר את המיירט והוציאה אותו בדיוק בזמן".

בינואר 2010 בוכריס עזב את תפקידו במשרד הביטחון. חודש לפני כן נערך ניסוי משמעותי באתר בשדה שדמה. "אתה מבחין בצינור בקוטר עשרה סנטימטר פוגע בצינור אחר שטס מולו, רואה את זה במצלמות כמעט ברמת הנגיעה. הייתה שמחה גדולה", הוא נזכר. "כולם התלהבו, אבל אמרתי להם בסיכום 'חתן השמחה זה אני'. ראית את כולם נכנסים לשוק, מה פתאום אני לוקח לעצמי את הזכויות, וכשירדו לי דמעות הסברתי, 'אני חתן השמחה, כי לא יכולתם לתת לי מתנת פרידה ממשרד הביטחון כמו המתנה הזו'. הבנתי באותם רגעים את המשמעות".

לפני עשור היה היירוט הראשון מול רקטה שנורתה מרצועת עזה לעבר אשקלון. "הייתי באותו זמן במשרד, קיבלתי טלפון מבוכריס, שאמר 'היירוט הצליח'. קפצנו, כמעט שברנו את התקרה", פרץ נזכר. "אף פעם לא קיבלתי את הגישה שזלזלה ואמרה שעל כל קסאם שעולה 100 דולר, משתמשים במיירט של 50 אלף דולר. אמרתי, בואו נניח שאין כיפת ברזל. הרי כל פעם שחמאס או חיזבאללה יורים טיל, אנחנו משגרים שני מטוסים עם פצצות של טונה, ואנחנו לא עושים את החישוב של עלות גיחה כזו. לא אומדים את הנזק שטיל גורם ליישוב אם הוא פוגע בבתים, מכניס לחרדה. טיל בעבר שיתק ערים למשך שעות שלמות. היום אתה רואה את מחירי הדירות בשדרות ואומר 'בלי כיפת ברזל היית יכול לקנות דירה בעיר ב־300־400 אלף שקלים, היום לא תמצא דירה בפחות ממיליון'. אין לזה ערך כלכלי? יש ערך אדיר".

"כשמערכת כזו מצליחה, היא מאפשרת מרחב קבלת החלטות לממשלה", אומר תא"ל במיל' בוכריס. "לעופרת יצוקה יצאנו בגלל ירי רקטות, למלחמת לבנון הראשונה אחרי שהתנקשו בחיי שגריר ישראל בלונדון. אמרתי שכיפת ברזל מאפשרת לממשלה לקבל החלטות בתהליך נורמלי ולא תחת לחץ. במבצע עמוד ענן כבר לא הייתי מנכ"ל משרד הביטחון, אלא אזרח. ביום שישי קיבלתי טלפון ממספר חסום, 'שר הביטחון מבקש לדבר איתך'. אהוד ברק היה על הקו. 'אני מתקשר להודות על העובדה שלא ויתרת על כיפת ברזל והמשכת את התהליך עד הסוף'. בעמוד ענן זו אולי הפעם הראשונה שהבינו את האימפקט של הפרויקט. אמרתי לו 'תודה, אני מעריך את המילים החמות, רק יש לי שאלה קטנה: איזה מרחב קבלת החלטות היה לכם כשידעתם שיש כיפת ברזל?'. התשובה שלו הייתה 'אתה אפילו לא מבין את עוצמת השאלה'".

על נפלאות כיפת ברזל ועל כמות היירוטים כבר כתבו לא מעט, אבל יש עדיין מי שלא מאמין למספרים, ד"ר מרדכי שפר, איש רפאל לשעבר, זוכה פרס ביטחון ישראל לשנת 1978 על שותפותו בצוות שפיתח את טיל האוויר־אוויר "פיתון 3". ד"ר שפר, שפרש מרפאל בשנת 1996, היה מאלה שהציעו בזמנו פתרון לנושא יירוט הטילים, מערכת הנקראת "פעמון". רעיונו נדחה.

"אם לא הייתי עובד על המערכת שלי, לא הייתי יודע שכיפת ברזל היא הבלוף של המילניום", הוא קובע בפסקנות. "כיפת ברזל היא סתם צינור. אין לה ראש ביות, אין לה מערכות הנחיה. צינור שמשגרים לשמיים, עולה לגובה 200 מטר, עושה בום וזה הכל. כיפת ברזל בחיים לא יירטה רקטה, אין הוכחה, אף אחד בעולם לא ראה ולא הראה. בעמוד ענן וצוק איתן רוב הרקטות היו וירטואליות".

אז מה, לדעתך זו קונספירציה?
"קונספירציה כלל עולמית. לאף אחד בעולם אין היום כלים שיכולים ליירט טילים, לא לישראל, לא לארצות הברית ולא לרוסיה. הרוסים והאמריקאים לפחות מודים, ישראל היא היחידה שמשקרת. מערכת הביטחון יודעת שאני צודק, התקשורת יודעת, אבל מפחדים לפתוח את הפה מחשש שיאשימו אותם בסיכון ביטחון המדינה. גם אליך יגיעו אם ידעו שאתה מראיין אותי".

שפר גם לא מאמין שכיפת ברזל נמכרת למדינות אחרות. פתאל, ראש מנהלת חומה במפא"ת, האחראית לפיתוח וייצור מיזמי הגנה אקטיבית, מספר שהאמריקאים כבר בוחנים את המערכת מקרוב. "האמריקאים רכשו מאיתנו שתי סוללות, כרגע אנשים שלנו נמצאים בווייט־סנדס ומבצעים את הליך ההטמעה וההדרכות. אין אח ורע לכיפת ברזל בעולם. אני אומר את זה בשיא הצניעות", הוא אומר.

ברפאל טוענים שהמערכת עברה בעשור שעבר מאז היירוט הראשון, שינוי דרמטי. "אם תשווה את היכולות שיש היום ביחס למה שהיה אז, הן לא דומות", משוכנע שלמה טואף, סמנכ"ל ואחראי על מנהלת הגנה אווירית קצרת טווח ברפאל.

"אם למי שפיתח בזמנו היו מספרים מה היא תוכל לעשות בעתיד, הוא היה אומר 'אתם שיכורים'. אני לא יכול לדבר על פרטים ספציפיים, אבל פורסם על ההתמודדות עם מל"טים, או קח למשל את נושא טילי השיוט. הרי זו מערכת שנועדה ליירט רקטות, ומה עם יירוט פצצת מרגמה? תחשוב מה גודלה של פצצת מרגמה, דבר קטנטן שטס מהר ואני צריך להוציא טיל, לפגוש אותו ולהשמידו. זה אירוע מסובך. המערכת עוברת מהפכות כל הזמן, והיא מאפשרת את המשך קיום החיים תחת איום בלתי נסבל. ישנם היום אזרחים שיוצאים באמצע אזעקה ומצלמים את היירוטים. דבר בלתי נתפס, הרי האינסטינקט של כל אחד מאיתנו זה לרוץ למקלט, לשים ידיים על הראש ולחכות שיעבור זעם. למה זה קורה? כי לאנשים יש תחושת ביטחון. חלילה, אני לא אומר לצאת ולצלם, כנסו לממ"ד, אבל הכיפה נותנת ביטחון שמאפשר שמירה על שגרה".

מה לגבי רמת הדיוק?
"אנחנו די יציבים על כ־90% הצלחה, שזה מספר מאוד מרשים".  

אחת הטענות נגד ההסתמכות על יכולותיה המופלאות של כיפת ברזל היא העובדה שהפכנו למפונקים. אנחנו מבליגים וממתינים שהכיפה תפרוש את מטרייתה ההגנתית. למעשה לא פעם, בזמן מבצעים, המשך הלחימה תלוי בכמה מיירטים נשארו במחסנים.

"אני אוהב את אלה שאומרים 'מדינה מפונקת'", אומר פרופ' נגל, ששימש כראש המטה לביטחון לאומי. "היית מוכן שנהיה בלי כיפת ברזל? תחשוב כמה אנשים היו נהרגים במקרה כזה. חלק מהמתנגדים הגדולים של המערכת היו אלה שבשנים שלאחר מכן עלו על הבמה כדי לקבל פרסים, כמה מהם אפילו עמדו על רגליהם האחוריות כדי שהמערכת לא תהיה. האם זו ההמצאה מספר 1 בתולדות המדינה? אני לא אוהב את הסופרלטיבים והקפיצה מעבר לפופיק. זו המצאה מצוינת שטוב שהיא קיימת".