שלשום, רגע לפני שהתבשר כי נבחר להדליק משואה בערב יום העצמאות הקרוב בטקס לציון 73 שנה למדינת ישראל, היה אייבי מוזס (71), יו”ר ארגון נפגעי פעולות האיבה, עסוק בהתארגנות לקראת טקס יום הזיכרון הממלכתי לחללי צה”ל ולנפגעי פעולות האיבה שיחול בעוד פחות משבועיים.
“בשעה 10 בבוקר צלצלו אליי מצוות ההסברה של הארגון כדי לתאם לי שיחת זום לגבי ההתארגנות לקראת טקס יום הזיכרון והעצמאות, בנוגע לכמה משפחות שכולות אפשר יהיה להכניס לטקס ושאר עניינים בירוקרטיים”, הוא מספר. “בעודי מחכה לזום, צלצלו אליי להגיד לי שיש שיחת ועידה לתיאום העניינים עם השב”כ והמשטרה. הצטרפתי לשיחה ולתדהמתי המוחלטת, על הקו היו שרת התחבורה מירי רגב ושר התרבות והספורט חילי טרופר”.
ב־11 באפריל 1987, מוצאי שבת של לפני חג הפסח, נסעה משפחת מוזס מאלפי מנשה לכיוון תל אביב כדי לקנות מתנות לחג. “נסעתי באוטו עם אשתי עפרה, שהייתה בהריון בחודש שישי וישבה לצדי מקדימה, ועם הבת שלי עדי (אז בת 8), הבן שלי ניר (אז בן 13.5), החבר שלו יוסי, והבן הקטן טל (אז בן 5)”, הוא משחזר.
“כשעברנו ליד הכפר חבלה, בקבוק תבערה עם נפט ודלק נכנס דרך החלון. האוטו התחיל לבעור כמו לפיד, ואינסטינקטיבית ניסיתי להוציא את מי שהצלחתי. אחרי שהוצאתי את הילדים, מיהרתי להוציא את עפרה, אבל מהחום לא הצלחתי לפתוח את הדלת. הילדים ואני עמדנו בחוץ וראינו אותה נשרפת למוות מול עינינו. זמן קצר אחרי זה גם טל לא הצליח לשרוד ונפטר מפצעיו לאחר כשלושה חודשים”.
שאר הילדים נפצעו באורח קשה וסבלו כוויות, וגם מוזס, שנשרף בפעולת החילוץ, הובהל לבית החולים במצב אנוש. כיום הוא מוגדר כנכה קשה. “מה שבאמת הרים אותי אלו הילדים שלי”, הוא מספר. “ההתאוששות שלנו לא הייתה פשוטה. תפסתי את הילדים ואמרתי להם: ‘שימו לב שנושא הכוויות שלנו לא ישתפר’. אחרי שבכינו, החלטנו שצריכים להמשיך הלאה. אני חזרתי לעבודה והם לבית הספר וניסינו לחזור לחיים נורמליים עד כמה שאפשר. מאז לא לקחתי אף יום מחלה בחיי, אלא תמיד עבדתי ואני עובד. זה עוזר לי לשרוד”.
בשנת 1988 הצטרף לארגון נפגעי פעולות האיבה, המאגד בתוכו אלפי משפחות שכולות, אלמנות, יתומים ונכים, שהוכרו על ידי מדינת ישראל כנפגעי פעולות איבה, ועד מהרה הפך להיות אחד הפרצופים המוכרים שלו. “כל פעם דוברי בתי החולים השונים היו מצלצלים אליי ואומרים לי: ‘אייבי, שים לב, יש פיגוע פה ופיגוע שם’, והייתי הולך מיד לסייע. בפעמים הראשונות קצת היססתי כי לא ידעתי איך המשפחות יקבלו את הפעילות הזו ומה תהיה גישתן, אבל אז הבנתי כמה זה עוזר וחשוב להן”.
מקרה נוסף שלא ישכח מוזס אירע לאחר הפיגוע בדיזנגוף סנטר בשנת 1996. “גבי ברבש, שניהל אז את בית החולים איכילוב, רצה לפגוש אותי וביקש שאבקר משפחה שהבן הספורטאי שלה נפצע באורח קשה. ראיתי בחור מחובר לצינורות. האמא אמרה לי: ‘קוראים לו טל, ולי קוראים עפרה’. זה גמר אותי והחזיר אותי למקרה שלי ולרצח של עפרה ושל טל שלי. לא עזבתי את הילד הזה עד שהוא קם על הרגליים. הוא יצא מזה, התחתן ויש לו שני ילדים. עד היום הוא קורא לי ‘דוד’, ואנחנו בקשר צמוד מאוד”.
בשנת 2017, לאחר 29 שנים, התמנה ליו”ר הארגון, שנתקל בשנה האחרונה באחת המהמורות הכי גדולות בתולדותיו: הקורונה. “זו הייתה תקופה לא פשוטה”, הוא מספר. “למרות הסגרים המשרד שלנו היה פתוח ועבדנו בלחץ מלא. הרבה מאוד משפחות הגיעו לפת לחם, גם בגלל החל”ת, גם בגלל פיטורים, וגם כי חלק מהנפגעים הם במצב סוציו־אקונומי נמוך. יש לנו 104 ילדים שהם יתומים משני ההורים. לך תטפל בילדים כאלה, בייחוד בתקופה כזו”.
אחד היעדים של מוזס הוא הקמת היכל הנצחה בהר הרצל בירושלים לנפגעי פעולות האיבה. “זו עיקר המלחמה שלי כרגע”, הוא מבהיר. “היינו אמורים להניח את אבן הפינה ביום הזיכרון הקרוב, אבל זה עדיין לא עבר בהחלטת ממשלה כי הממשלה לא מתכנסת. אני מקווה שזה יקרה בקרוב מאוד. אז אני אגיד: ‘הו, עשיתי משהו בשביל הארגון הזה!’”.
התרעות פיקוד העורף