כמעט 48 שנים חלפו מאז שמנחם שפלר, עופר קרניאל וזאב גרינברג לחמו יחדיו בחזית סיני ובמובלעת הסורית במהלך מלחמת יום הכיפורים. מאז ועד היום שלושתם, עם חברים רבים נוספים מגדוד 202 של חטיבת הצנחנים, עדיין נמצאים בקשר מיוחד ונפגשים לא רק בימי הזיכרון.
תחושת האחדות הזאת מאפיינת לוחמים רבים שלחמו יחד, ובמשך שנים ארוכות משמרים את החברוּת האמיצה ביניהם, מגיעים לאזכרות של חבריהם שנפלו ושומרים על קשר עם משפחותיהם. נוסף לכך, בתוך החבורה שלהם הם גם ממשיכים לעבד יחד את מה שחוו ולהוות משענת האחד עבור השני.

"כל הנושא הזה של החברות בתוך הצנחנים עובר בדם", מסביר שפלר, 69, מקיבוץ שדות ים, בעברו עובד בחברת אבן קיסר, כיום פנסיונר. הוא היה סמ"ר, שבועיים לפני השחרור, עת פרצה המלחמה. לאורך השנים המשיך לעשות מילואים בחטיבת הצנחנים. ימים ספורים לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה נפגש שפלר עם כמה מחבריו ללחימה באנדרטת הצנחנים בתל נוף.

"אתה מתאמן, יוצא לכל מיני מבצעים, סומך על החבר שלך שלא יירדם, שאם צריך לירות - הוא יירה, אם צריך להסתער - יסתער. זה כמו קשר דם", הוא מסביר. "אתה נמצא עם החברים בסדיר ובמילואים. לפי דעתי, גם המלחמה עשתה צעד חשוב בחברות הזאת. היא הייתה קשה, כואבת. גם מי שלא נפגע בגוף נפגע בנפש. רבים 'שרוטים'. בחברות הזאת בינינו מותר לנו להגיד מה אנחנו מרגישים ואיך מרגישים. זו קבוצה שבה אנשים נרפאים אחד בזכות השני".

"אחרי מעקב של שנים רבות אחר לוחמי הצנחנים, הגעתי למסקנה שצנחנים הם עם אחר", מוסיף קרניאל, 68, אדריכל מכפר סבא. במלחמה הוא שירת כמפקד מחלקת מרגמות בגדוד 202, בדרגת סגן. את שירות המילואים סיים בדרגת סא"ל בגדוד 420 בחטיבה 646. "יש משהו במבנה האישיות של האנשים שמתגייסים לצנחנים שגורם בסופו של דבר לתחושת משפחה, וקל מאוד להיות חברים אחד של השני", הוא אומר. "אנשים מגיעים ממקומות שונים בארץ, מעדות שונות. הנושא הזה אף פעם לא עלה לא בסדיר ולא במילואים. אנחנו קבוצה גדולה שנשארה בקשר מאז, קבוצה שמונה כ־50 איש".

ספרו על הקשר ביניכם.
קרניאל: "מובן שישנו הבסיס שהוא עוגן מספר אחת - משפחות הנופלים. אנחנו מגיעים כל שנה לאזכרות שלהם. גם ביום הזיכרון עצמו וגם ביום שבו החיילים נפלו אנחנו מתייצבים בבית הקברות. העוגן השני הוא העוגן החברתי. אם מישהו מחתן ילד או חלילה מישהו מתאלמן, אנחנו מתייצבים ללוות את החבר שלנו בשמחות ובשכול. אנחנו גם נפגשים על בסיס של פרלמנט, לשבת יחד, לדבר".

"מסלול הכשרה ארוך, שירות שיש בו סיכונים ומלחמה צורבים חברותא", מתאר גרינברג, 68, מקריית אונו, בעברו איש מכירות, כיום פנסיונר ומתנדב. במלחמת יום הכיפורים הוא היה סמל, חובש בתאג"ד 202. בסוף השירות הסדיר יצא לקורס קצינים וסיים את תקופת המילואים בדרגת סא"ל בחיל התחזוקה.

"ביומיום כל אחד מאיתנו נמצא בעיסוקיו. אנחנו לא שכנים, הילדים לא תמיד מכירים, אבל דווקא ככל שעולים בגיל יותר חברים מהגדוד, כולל חבר'ה שמגיעים במיוחד מחו"ל, באים לאזכרות ולא עשינו לכך 'קידום מכירות'", הוא מספר. "יש לנו גם כמה קבוצות וואטסאפ של חברים ואנחנו מרגישים שייכות. כשלמשל הזמנתי אוטו חדש, ביקשתי שבלוחית הרישוי יהיה המספר 202. אני אובחנתי כפוסט־טראומטי. העובדה שאני שייך מקילה על מה שאני חווה. ברמה הנפשית ההשתייכות עבורי היא חשובה, זה סוג של כוח".

מה בעיקר זכור לכם מהמלחמה ההיא?
קרניאל: "יצאנו לחופשה של שבוע ב־4 באוקטובר 1973, ופתאום תוך זמן קצר התחילו להחזיר אותנו לגדוד ולומר שמשהו לא טוב הולך לקרות. ירדנו לסיני במטוס ארקיע אזרחי עם הנשק שלנו והפצצות של המרגמה. זה הזיכרון הראשון שלי. אבל מה שנצרב לי מהמלחמה זה לראות את רמת הביטחון והשליטה בקרב של המג"ד שלנו דורון רובין. ברגע שהיינו רואים אותו או שומעים אותו בקשר, גם אם היינו מאוד לחוצים, הרגשנו ביטחון. היום אנחנו מבינים שדורון היה אז רק בן 29. זה מראה מה בן אדם חזק יכול לעשות לגדוד שלו".

גרינברג: "גם אני מרגיש כך. היו דיונות בסיני, אי אפשר היה לראות את דורון כל הזמן, אבל היינו שומעים אותו בקשר והקול שלו נצרב אצלי. הוא היה מפקד שבעזרת קולו היה מחזיר לך את הביטחון שהמלחמה לוקחת לך. נצרב אצלי גם הקרב של 14 באוקטובר, קרב ואדי מבעוק. באור ראשון שמענו רעשים שלא שמענו לפני זה. היה עשן, אבק, חשבנו שסוף העולם הגיע, ופתאום שמענו את דורון בקשר. זה היה קרב דוד וגוליית, יום גורלי והיסטורי לצבא שלנו".

לדברי קרניאל, דבר נוסף שצרוב אצלו מהמלחמה ומאותו קרב הוא התפקוד המופתי של החיילים. "אין דבר כזה שפוחדים ממנו או לא רוצים לעשות", הוא מתאר. "חיילים תפקדו בצורה פנטסטית, ואני בתור המפקד שלהם מעריץ אותם עד היום. הייתי אז מ"מ המרגמות של הפלוגה המסייעת. 1,400 פגזים ירינו על המצרים ביום אחד בקרב ואדי מבעוק, תוך כדי שאנחנו חוטפים אש לתוך העמדה. אני מוריד את הכובע בפני הלוחמים שתפקדו בצורה מעוררת כבוד".

גרינברג: "אני לא מסכים לומר שלא פחדתי. אין מצב שלא פחדנו אז, אבל כשאתה שומע את דורון רובין, אתה עושה דברים גם אם אתה פוחד. לאורך זמן אתה גם בונה לעצמך התעלמות מהפחד". הקרב בוואדי מבעוק, שהחל כהפתעה בחדירת חטיבת טנקים מצרית לעומק השטח הישראלי, הסתיים לבסוף בניצחון ישראלי מוחץ. רובין התקדם לאחר המלחמה לדרגת אלוף, ועם שחרורו פנה לעסקים ולפעילות ציבורית. הוא נפטר לפני כשלוש שנים.

איך המלחמה השפיעה עליכם מבחינה נפשית?
גרינברג: "המלחמה למשל גורמת לך לדריכות בלילה, קושי להירדם, אי אפשר לכבות את מנגנון העוררות. כאמור, אובחנתי כפוסט־טראומטי, אבל רק שנים ארוכות לאחר מכן, כשהבן שלי התגייס לאותו הגדוד שבו אני שירתי, התחלתי לטפל בעצמי ומאז השתנו חיי". קרניאל: "לשמחתי, לא יצאתי שרוט מהמלחמה הזאת. הייתה לי היכולת לשים את האירועים האלה באיזושהי מגירה ולא לתת לזה לפגוע. מה שכן, יש לי איזושהי יכולת שבאה לידי ביטוי ביומיום. ככל שאני יותר נלחץ אני מתפקד יותר טוב".

שפלר: "אמא שלי, שבאה מגטו לודז', אמרה כשהתגייסתי: 'אף אחד לא ירים לך את הידיים למעלה'. אחרי המלחמה דווקא הרגשתי שאני יכול ומסוגל לעשות כל דבר. הייתי בלבנון, עשיתי מילואים בעזה, הייתי בכל האינתיפאדות. גם בקרב עם החברים שלך אתה צריך להראות שאתה מתגבר על הפחד".

החברים ממלחמת יום הכיפורים (צילום: דובר צה''ל)החברים ממלחמת יום הכיפורים (צילום: דובר צה''ל)

חובה מוסרית אדירה

אחד הנושאים הכאובים אצלם, וכאמור גם אחד המחברים ביניהם, הוא החברים הרבים שאיבדו בשדה הקרב. "היו 29 חללים מהגדוד שלנו החל מאוקטובר 1973 עד מאי 1974", מספר גרינברג. "ביום הזיכרון עצמו אני לא הולך לשום מקום, כי זה הומה אדם ואני לא מרגיש ערך לזה. אבל בימי הזיכרון האישיים של חברים שנפלו אני מרגיש המון ערך, רואה בעיניים את המשפחות. החל מ־2003 אני מגיע לאזכרות, כשעד אז הייתי בהכחשה. מאז שהתחלתי לטפל בעצמי חידשתי את הקשר עם המשפחות".

קרניאל נזכר בסמל ארז יזרעאלי ז"ל, שנפל בקרב ההוא בוואדי מבעוק, והוא בן 20. יזרעאלי, חובש קרבי, הגיש עזרה לחבריו שנפצעו, חרף האש הכבדה והצפופה. הוא חש אליהם בג'יפ, אלא שזה נפגע פגיעה ישירה מאש הטנקים של האויב ויזרעאלי נהרג. "ארז היה חובש של המחלקה שלי, מחלקת המרגמות, היה צנוע ומופנם. היה לו שקט נפשי כל כך חזק", נזכר קרניאל. "ארז נקבר בבית העלמין במושבה כנרת ומ־1974 אני שם באזכרות, כולל שנת הקורונה. עולה לקברו כל שנה ביום שהוא נפל".

שפלר נזכר בסמל ראשון רחמים פרנקו, שנפל ב־10 בנובמבר 1973 בסיני, בהיותו בן 19. "חמש דקות לפני שרחמים נהרג היינו יחד במחפורת והוא כתב מכתב להוריו", משחזר שפלר. "הייתי צריך אז לצאת הביתה, ורחמים אמר לי 'תשלח את המכתב הזה להורים'. שמתי את המכתב בכיס, קרה מה שקרה והוא נהרג. אמרתי לעצמי 'מה אני אשלח את המכתב עכשיו?'. שמתי אותו באלבום תמונות שלי ואמרתי 'אולי מתישהו אתן למשפחה'. יום אחד התקשרה אליי אחותו ונתתי לה את המכתב האחרון שלו, שכתב כמה דקות לפני שנהרג".

"אחרי המלחמה הייתה אווירה מאוד קשה וקיבלתי דחף פנימי להוציא ספר הנצחה לנופלי הגדוד", מספר קרניאל. "קיבלתי תקציב קטן ואת רכב המג"ד דאז אסף חפץ, ונסעתי בין הבתים של המשפחות לאסוף תמונות וחומר, כולל מפגש עם חברים ועם מורים. כעבור חצי שנה יצא ספר הזיכרון, 'קול קרא והלכנו...', שבמפגש משותף חולק למשפחות".

כאמור, במשך שנים ארוכות הם מגיעים לאזכרות של חברים שנפלו. "יש לנו חובה מוסרית אדירה להיות באזכרות של החברים", אומר קרניאל. "אנחנו סוג של חוליה מקשרת הכרחית בין המשפחה והחייל. החייל לבש מדים, אמר 'ביי' להורים. אחר כך הגיע הארון והם לא יודעים מה היה שם. כל משפחה שאיבדה בן או בת הייתה מוכנה, למרות כל הכאב, לדעת מה קרה שם". גרינברג: "אבא של ארז יזרעאלי אמר 'אל תחסכו בפרטים', הוא רצה פירוט מדויק של איך מצאנו את הגופה. בגיל 80 הוא ישב ליד עץ הדקל שליד ביתו וביקש שנפרט בלי לחשוש".

עופר קרניאל (צילום: דובר צה''ל)עופר קרניאל (צילום: דובר צה''ל)

לעכל ולהמשיך

איתי יערי, אור מיכאלי ואלעד סגליס נפגשו ימים ספורים לפני יום הזיכרון בבית העלמין בקיבוץ צובה, באזכרה של חברם, סגן דותן־יעקב נחתומי ז"ל. נחתומי היה סמ"פ בפלוגה המסייעת של גדוד 50 בחטיבת הנח"ל. במהלך מבצע חומת מגן, בבוקר 9 באפריל 2002, פשטה יחידתו על הכפר דורא שבדרום הר חברון במטרה לעצור מבוקשים בפעולות טרור. אש שנפתחה מאחד הבתים בכפר פצעה אותו באופן אנוש. דותן טופל בשטח על ידי רופא צבאי וחובשי הגדוד, ולאחר מכן פונה לבית החולים סורוקה. שלושה ימים נאבקו הרופאים על חייו. ב־12 באפריל נפטר מפצעיו והוא בן 22.

"המוות של דותן ושל חברים נוספים, ההגעה כל שנה לאזכרות, וגם ההגעה יחד להרבה ימי מילואים - הפכו את הקשר בינינו למשהו שברור שחייבים אותו", אומר יערי, 39, אדריכל, מקדמת צבי שברמת הגולן. במהלך חומת מגן הוא שירת בדרגת סגן, בתפקיד מ"מ מרגמות בפלוגה המסייעת בגדוד 50. כיום הוא סא"ל במיל', מג"ד גדס"ר בחטיבה 16.

"אם תשאלי כל אחד מאיתנו מה המצב של כל אחד אחר, אז אנחנו די מעודכנים", אומר סגליס, 41, מהרצליה, סמנכ"ל פיתוח בסטארט־אפ. בחומת מגן הוא שירת בדרגת סגן, כמ"מ נ"ט בגדוד 50. בימים אלה, בתור רס"ן במיל', הוא סיים תפקיד סמג"ד בחטיבה 16. "מה שמחבר אותנו, החברים, זו בדיוק הסיבה שהתחברנו בגללה לדותן - איכות החומר האנושי", הוא אומר. "היסודות של החברות שלנו הונחו לפני 20 שנה", מסביר מיכאלי, 40, פיזיותרפיסט מקיבוץ מרחביה. בעת חומת מגן הוא שירת בדרגת סגן, בתפקיד מ"מ סיור בגדוד 50. היום הוא רס"ן במיל', מ"פ בחטיבה 16.

"התקופה ההיא הייתה כל כך משמעותית ועמוקה, שגם אם ניפגש רק אחת לכמה שנים התעצומות יישארו כמו אז", הוא מסביר. "היינו אחד עם השני בסיטואציות מאתגרות ואינטנסיביות שיצרו חיבור שהוא הרבה מעבר לחיבור רגיל. לכן גם החיבור הזה נשמר הרבה שנים". סגליס מוסיף כי "גם דותן נמצא איתנו ברקע, אף שפיזית הוא לא נוכח".

החברים ממבצע חומת מגן (צילום: דובר צה''ל)החברים ממבצע חומת מגן (צילום: דובר צה''ל)

איך השפיע עליכם השירות הצבאי?
יערי: "אני לא חושב שיש לי טראומות מהצבא. הצבא באופן כללי ואירועים שקרו, כמו עם דותן, רק חיזקו אצלי את ההבנה שאני צריך להיות פה כמה שאני יכול ובמה שאני יכול כדי לתרום להגנת המולדת".

מיכאלי: "זאת הייתה תקופה מאוד מעצבת. בתור מפקד צעיר התמודדנו עם סיטואציות שעסקו בחיי אדם. זה לימד אותנו על עצמנו, על היכולות שלנו, על התמודדות ברמה גבוהה. יש זיכרונות, חוויות, שלא היו נעימות, אבל לא טראומות".

סגליס: "שירות קרבי עם אתגרים מבצעיים אמיתיים גורם לאדם להשפיע הרבה, למרות גילו הצעיר. זו חוויה שמעצבת אישיות. היכולת להשפיע, גם על החיים שלך וגם של אחרים - מבגרת אותך ומחלצת ממך את הטוב ביותר".

במהלך 19 השנים האחרונות הם לא מפספסים את האזכרה של נחתומי, כולל בשנת הקורונה. "הייתי עד לפגיעה שלו, הייתי איתו בכוח. אני זוכר את הכל, איך חילצנו אותו, טיפלנו בו", אומר סגליס. "הייתי עם דותן מאז הטירונות, היינו חברים טובים", מספר מיכאלי. "הוא היה מאוד מקצוען, איש עקרונות מאוד חזק. אם הוא האמין במשהו הוא הלך איתו עד הסוף לטוב או לרע. במקביל, הוא היה עם אגו מאוד נמוך".

"בסיטואציה שהיינו בה בזמנו זה היה הכל חוץ מלהיות רגוע", מתאר סגליס. "אבל דותן היה רגוע גם במבצעים מסובכים ומסובכים פחות. זו תכונה שמוליכה אחריה חיילים, והם הלכו אחריו". "מאז נפילתו של דותן התראינו הרבה, שוחחנו הרבה עליו, על המציאות של כולנו", מספר יערי. "הייתה תקופה מאוד ארוכה שגם היינו חוגגים לו כל שנה יום הולדת. היינו נפגשים עם משפחתו במסעדה בתל אביב לחגוג לו".

מיכאלי מוסיף כי "המשפחה של דותן, הוריו ואחותו, היא כמו חצי מהמשפחה שלי, וזה קשר שאני מקווה שיימשך תמיד. ביום שבו זה קרה הבטחתי, וגם כולנו הבטחנו, שעד סוף החיים נהיה בקשר עם משפחתו. האזכרה של דותן יוצאת כמה ימים לפני יום הזיכרון ואנחנו מגיעים אליה, ואילו ביום הזיכרון עצמו אנחנו הולכים לחברים אחרים שנפלו".

איך מתמודדים עם מוות של חברים?
סגליס: "כל מוות הוא סיפור בפני עצמו. במוות של דותן למשל היה לנו אחד את השני. אנחנו, החברים, נשארנו אחר כך עוד כשנה ביחד בצבא. הדבר הנוסף הוא שיש לך אחריות על הכתפיים ואת הצורך להמשיך לתפקד, כי החיילים מסתכלים עליך, על איך אתה מגיב. החיים מאלצים אותך לעכל ולהמשיך. כמו כן, בכל גיל אתה מסתכל על דברים בצורה מאוד שונה. בגיל 20 אתה אפילו לא מעכל מה קרה. בגיל 30 אתה מבין שזה לנצח, ובגיל 40 אתה פשוט עצוב על חיים שנגדעו ועל המחשבה מה הוא יכול היה להיות היום".

מיכאלי: "ברגע שאתה נהיה אבא, אתה מסתכל על מוות של חבר בצורה שמוסיפה עוד זווית. אתה מבין מה זה לגדל ילד יום־יום, ובסוף אחרי שטיפחת וגידלת הוא נופל בצבא".

יערי: "האבחנה של אלעד נכונה. ברגע שאתה נהיה אבא פתאום אתה מתחיל להבין עד כמה לא הבנת שום דבר ומה זה אובדן חיים של מישהו קרוב. פתאום המשמעות של דבר כזה הופכת להיות הרבה יותר גדולה".