האירוע הקשה שבו איציק סעידיאן, לוחם גולני והלום קרב מצוק איתן, הצית את עצמו בשבוע שעבר אל מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון בפתח תקווה – הציף את מחאתם של נכי צה"ל, ושל הלומי קרב בפרט, על הטיפול בהם. מי שממלאים את החלל שהותירה המדינה הם לרוב ארגוני הסיוע להלומי קרב.

"מאז המקרה של איציק סעידיאן חלה עלייה של 480% במספר הפניות לקו הסיוע של נט"ל", אומרת עו"ד אפרת שפרוט, מנכ"לית עמותת נט"ל - נפגעי טראומה על רקע לאומי. "מדובר במספרים המאפיינים את קו הסיוע בעתות מלחמה ומבצעים צבאיים ולא נראו בעמותה כבר שנים. פנו אלינו לוחמים, הורים של לוחמים ובנות זוג. אפשר לשער שגם ליום הזיכרון הייתה השפעה על גידול בפניות".

סעידיאן, בן 26 מירושלים, ניהל מאבק ארוך מול אגף השיקום על אחוזי הנכות המגיעים לו על רקע מצבו הנפשי. לאחר המקרה מינה שר הביטחון בני גנץ ועדה ציבורית בראשותו של זיו שילון - ששירת כקצין בחטיבת גבעתי, נפצע במהלך הלחימה ברצועת עזה ב־2012 ואיבד את ידו השמאלית - במטרה להוביל רפורמה באגף השיקום.

איציק סעידיאן (צילום: חדשות 12)איציק סעידיאן (צילום: חדשות 12)


"מי שכבר מוכר כהלום קרב, מקבל את הטיפול במימון משרד הביטחון בקליניקות מסוימות או דרך עמותות שמפנים אליהן, כולל בנט"ל", אומרת שפרוט. "גם מי שבתהליך ההכרה, כבר מקבל טיפול. הבעיה היא עם החבר'ה שלא קיבלו הכרה, שסורבו או חבר'ה שעדיין לא התחילו את התהליך מסיבות שונות".

"הלומי קרב חווים הרבה קשיים, ביניהם רגשיים וכלכליים. לקו הסיוע שלנו הם יכולים להתקשר בלי שום בירוקרטיה, בלי כל תנאי, ובאופן מיידי לקבל סיוע: שיחה אחת או ליווי מתמשך בשיחות על ידי מתנדב מקו הסיוע שלפעמים משוחח עם הלוחם או הלוחמת במשך שנים. אם הפונה זקוק גם לטיפול מתמשך של פסיכולוג או פסיכיאטר, אנחנו מעבירים אותו לטיפול קליני במחיר מאוד מסובסד. מה שצריך להיות באופן מיטבי זה שיתוף פעולה של המדינה עם העמותות. יש הרבה דברים שרק העמותות יודעות לעשות, אבל זה בהחלט צריך להיות במימון המדינה. העמותות לא אמורות לממן טיפולים מכספי תרומות, שזה המצב בעיקרו היום: אנחנו מממנים 85% מהפעילות שלנו מכספי תרומות".

עו''ד אפרת שפרוט, מנכ''לית עמותת נט''ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי) (צילום: יורם אשהיים)עו''ד אפרת שפרוט, מנכ''לית עמותת נט''ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי) (צילום: יורם אשהיים)

מחסום הבושה

כ־5,200 הלומי קרב בישראל מוכרים כיום על ידי משרד הביטחון. לדברי אורן אור־ביטון, הלום קרב, מייסד ויו"ר עמותת Trauma4good, "על כל עשרה שמגישים בקשה להכרה, המדינה מכירה רק באחד, שזה נתון מזעזע כשלעצמו. זה מראה את הבירוקרטיה המסורבלת ואת הייסורים שעוברים הלומי קרב, שגם ככה קשה להם נפשית, שחיים בהדחקה. קשה לנו מאוד לדבר על הדבר הזה, אנחנו מתביישים, משתדלים להישאר בצללים ואם כבר מעזים לשוחח ולבקש עזרה - אז נתקלים בקשיים רבים. לי למשל לקח מעל לשנה וחצי להיות מוכר, אחרי 16 שנים של חיים בפוסט־טראומה קשה ביותר מתקופת האינתיפאדה הראשונה שהשפיעה על המשפחה, על האישה. 16 שנים לא ביקשתי הכרה, עד שקרה אירוע מסוים שבעקבותיו הבנתי שאני חייב טיפול וסיוע".

לדברי אור־ביטון, העמותה בראשותו מסייעת קודם כל לאתר מפה לאוזן ודרך משפחות את אותן "חביות נפץ", כדבריו, האנשים שלא מוכרים על ידי משרד הביטחון. "אז אנחנו מפנים אותם על חשבוננו לייעוץ פסיכיאטרי, לרופא מומחה בתחום", הוא מספר. "הרופא מחליט אם הלוחם הוא פוסט־טראומטי, ואם יש לכך חיבור לשירות הצבאי. אם כן, אנחנו מפנים לייעוץ משפטי, גם על חשבון העמותה, ואותו יועץ משפטי מוביל את אותו הלום להכרה מול המערכת. ברגע שההלום מוכר, אנחנו מסייעים לו עד שבע שנים, אם זה בלימודים, במציאת עבודה, בייעוץ זוגי. עוטפים אותו בחיבוק של לוחמים".

אורן אור־ביטון, הלום קרב, מייסד ויו''ר עמותת Trauma4good (צילום: צילום פרטי)אורן אור־ביטון, הלום קרב, מייסד ויו''ר עמותת Trauma4good (צילום: צילום פרטי)


באוקטובר 2020 התפרסם דוח ועדת בן ראובן, שהוקמה על ידי מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, אודי אדם, ובראשה עמד האלוף במיל' איל בן ראובן, על מנת לבחון את תפקוד אגף השיקום. הוועדה מצאה ליקויים בהתנהלות האגף, בהם היעדר שקיפות, פגיעה בזכאויות שהולכת ומחריפה בשנים האחרונות ועוד, וקראה לביצוע רפורמה מקיפה באגף.

אלוף במיל' איל בן ראובן, פרסם את דוח ועדת בן ראובן שבחן את תפקוד אגף השיקום (צילום: אריאל בשור)אלוף במיל' איל בן ראובן, פרסם את דוח ועדת בן ראובן שבחן את תפקוד אגף השיקום (צילום: אריאל בשור)


"כל יום אני מקבל הודעות קשות מהלומי קרב", אומר אור־ביטון. "הם מבקשים עזרה, ואני שואל: איפה המדינה כאן, איפה אגף השיקום במשרד הביטחון? אגף השיקום הוא הבעיה. מסקנותיה של הוועדה כבר מונחות על השולחן, וצריך להתחיל ליישם אותן במקום להתקשקש. בינתיים הטיפול בהלומי קרב נופל על העמותות, ואני תלוי בגיוס כספים, כי בלי כספים אי אפשר להתקיים".

"להערכתי, ישנם בפועל פי שלושה או ארבעה יותר הלומי קרב לעומת הנתון הרשמי של משרד הביטחון", אומר יאיר שביט, מנכ"ל בהתנדבות של "עמותת ההלם והקרב", שפועלת מול הממסד לשינוי חקיקה בנושא של לוחמים ולוחמות הלומי קרב. "יש הרבה כאלה שנמצאים בתהליך או שהם אפילו לא פונים לקבלת הכרה בגלל תהליך ההכרה הארוך והקשה. ישנו מחסום בושה מאוד גדול וחזק, שמונע מהם להודות בפני עצמם שמשהו לא בסדר. אחרי שהם מודים בפני עצמם, הם צריכים עוד ללכת ולתבוע את המדינה שבשמה הם יצאו להילחם. מי שצריך לטפל בכך זו המדינה, ולא העמותות. עמותות צריכות להשלים, אבל לא לעשות את כל הטיפול. כיום עמותות עושות את כל הטיפול, ואגף השיקום לא ממלא את תפקידו".

במה מתמקדת הפעילות שלכם?
"אנחנו פועלים לשינוי החקיקה, ליישום ההמלצות של האלוף במיל' איל בן ראובן, והדבר הכי חשוב – פועלים למען החיים שלאחר תהליך ההכרה. כל השיח היום הוא על תהליך ההכרה של אגף השיקום. הכל נכון, אבל תהליך ההכרה נמשך שנה, שנתיים, חמש, והוא נגמר. אחר כך יש חיים שלמים עם משפחה, ילדים, בנות זוג והורים שצריכים לשאת בנטל הטיפול. פה הכשל הכי גדול של אגף השיקום, כי הוא מזניח את המשפחות ואת הנשים שנושאות בעיקר בנטל הטיפול. הן מפחיתות פעמים רבות בהיקף המשרה שלהן כדי לטפל בלוחם הלום הקרב, ופה מתחיל מעגל קסמים של עוני, בעיות במשפחה, גירושים ועוד. לכן צריכים לתת טיפול ראוי גם למשפחות. כולם מדברים על תהליך ההכרה שהוא ארוך, יקר ומבזה, אבל כאמור זה לא רק זה, כי התהליך נגמר מתישהו. על החיים שאחר כך לא מדברים, ושם הבעיה. צריך כמובן לפשט את התהליכים ולקצר אותם ואחר כך גם לתת טיפול ראוי. שיקום לא נמדד רק בכסף, אלא במשמעות. משמעות היא משפחה, משמעות היא תעסוקה מכבדת".

יאיר שביט, מנכ''ל בהתנדבות של ''עמותת ההלם והקרב'' (צילום: יחצ)יאיר שביט, מנכ''ל בהתנדבות של ''עמותת ההלם והקרב'' (צילום: יחצ)

קצה הקרחון

"המצב מתחיל עוד ביחידות, כשמי שמתחיל לחוות תסמינים כאלה מסומן כאחד שמתבכיין, לא תמיד מקבל מענה ומרגיש בושה", אומר גלעד לוסטיג, יו"ר הוועד המנהל של עמותת "לא מפקירים פצועים בשטח" שפועלת למען הלומי קרב, ובימים אלה נמצאת בתהליך של הקמת כפר שיקומי בדרום. "אם חייל מאבד רגל בפעילות מבצעית, הוא בא למשרד הביטחון ומראה שאין לו רגל", אומר לוסטיג. "לעומת זאת, להראות פציעה שקופה זה קשה. רוב האנשים מקבלים אחוזי נכות שלא תואמים את הנכות שלהם ולא מאפשרים להם לחיות בכבוד. לכן ברוב המקרים אנשים פשוט מוותרים, כי זה לוקח המון זמן, אנרגיות. כל ועדה כזאת בשביל הלום קרב זה להיות שוב בקרב. אני מכיר אנשים שמתייאשים. רוב האנשים נמצאים שנים בוועדות. מעטים האנשים שבאמת זכו לכל הזכויות, ויש לנו גם כאלה".

כיצד היית מגדיר את תפקיד העמותות בנושא הזה?
"כיום עמותות לוקחות לידיהן את התפקיד, מפני שיש ואקום ענק בתחום הזה. אצלנו רבים מתנדבים מתוך הבנה שמישהו צריך לטפל בזה, והכל על בסיס הכסף שאנחנו מצליחים לגייס ועל בסיס הזמן שאנחנו מצליחים להשקיע בזה. מבחינתנו בא בן אדם שאומר שהוא הלום קרב, הוא לא צריך להוכיח לנו כלום. עיקר הפעילות שלנו הוא מתן טיפול רגשי לאנשים הסובלים מהלם קרב. אנחנו גם מכווינים אותם בנושא של מיצוי זכויות, אבל זו לא הפעילות העיקרית שלנו. עיקר העיסוק שלנו הוא להציע מזור ואלטרנטיבה טיפולית. אבל זה לא יכול להיות שעמותות המתבססות על תרומות צריכות לספק את מרבית המענים. זה חייב לעבוד בשיתוף פעולה עם המדינה".

"מצב של הלם קרב הוא המכנה הישראלי המשותף הרחב ביותר, וזה משהו שצריכים להתחיל להבין אותו ולתת עליו את הדעת, כי מי שהלום קרב - זה משפיע לא רק עליו, אלא גם על משפחתו", אומר גם איתי אקסלרוד, מנכ"ל "עמותת רסיסים" הפועלת במטרה לייצר מרחבים בטוחים שבהם אפשר לשתף ולעבד חוויות קרב ולחימה. "התפקיד שלנו הוא לתת מקום ובמה לכל הסיפורים להישמע. גם אם מישהו לא מוגדר בהגדרה הרפואית הלום קרב, עדיין יש לו סיפור. כמי שמכיר את האנשים ורואה את המספרים שכיום מוכרים כהלומי קרב במשרד הביטחון - ברור לנו שזה קצה הקרחון. ראינו את המקרה המזעזע של איציק סעידיאן, ולא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהמערכת לא עובדת. אבל ידענו את זה עוד לפני מקרה הקיצון".

למה אתה מתכוון?
"יש אנשים שאומרים לי: 'אני לא מתחיל תהליך בכלל במשרד הביטחון, כי אין לי כוח לוועדות, שיחקרו אותי'. אנחנו מקימים קבוצות ריצה, עושים מפגשים תרבותיים וערבי עיון שבהם אפשר לעבד את החוויות האלה ולתת לאנשים את הכלים לספר. אגף השיקום במשרד הביטחון הוא גוף מורכב ומערכתי, שלצערי כנראה לא ישתנה ביום, אבל לנו כחברה יש כוח לעזור".

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "משרד הביטחון מודע לצורך לייעל ולשפר את תהליך ההכרה בנכי צה"ל, בדגש על נפגעי פוסט־טראומה. עוד טרם האירוע הטרגי של איציק סעידיאן, בנה משרד הביטחון תוכנית מקיפה לטיפול בנכים פוסט־טראומטיים. התוכנית שמימושה החל בימים אלה כוללת בין השאר את קיצור הליך ההכרה, שיפור השירות והרחבת מגוון הטיפולים הרפואיים לנכים ולבני משפחותיהם".