כשהחלו להישמע האזעקות בגוש דן ביום שלישי בערב, שמרית גורביץ' מרמת גן, אמו של ליאל בן השנתיים וחצי, נאלצה להתמודד עם מציאות שלא ידעה כיצד לתווך לו. "זו הפעם הראשונה מאז שהבן שלי נולד ששמעתי אותו בוכה בכי שלא הכרתי", היא מספרת. "האזעקות העירו אותו. רצתי אליו, לקחתי אותו על הידיים עם השמיכה ויצאנו לחדר מדרגות כי אין לנו מקלט או ממ"ד. ליאל פשוט לא הפסיק לבכות. חיבקתי אותו, ליטפתי אותו רק כדי שקודם יצא מהסטרס הזה. לקח לו זמן להירדם שוב. הסבב השני של הירי, בשלוש לפנות בוקר, כבר העיר אותו משינה יותר חזקה".
להירגע בעצמנו
"מטח הרקטות הפתיע אותנו מאוד", מספרת מ', אמא לילדה בת 3 מתל אביב. "למרות שהיו בעבר רקטות על תל אביב, זה לא היה אף פעם בעוצמה כזאת, וגם בשביל הבת שלי זאת הייתה הפעם הראשונה".
"שמרתי קודם כל על קור רוח, עצם זה שאכנס לפאניקה לא יעזור", מספרת מירב ארביב, אמא לשניים המתגוררת ברמת גן. "לא ניסינו לטייח את המצב ולשקר ולומר שזה זיקוקים. הסברתי לילדים שיש מצב קצת מתוח במדינת ישראל, אבל לא נכנסתי מעבר לזה. הסברתי באופן רגוע ומחויך שיש קצת מתח בין הצבא לבין מדינת עזה".
החיים ממשיכים
לדבריה, הורים שמגיבים בצורה נכונה לסיטואציה בונים אצל הילד את החוסן הנפשי ואת היכולת להתמודד: "אפשר גם להגיד, 'אני רואה שהיה לך קשה, אבל הנה מצאת כוחות להתמודד עם זה'. ככה משקפים לילד את המסוגלות שלו".
עוצמת הפגיעה בגוש דן הפתיעה גם את מי שבעבר חוו מתקפות טילים. "תוך כדי שאנחנו יושבות ביום שלישי בארוחת ערב, הבת שלי מילה (בת 7) אומרת לי: 'אני לא רוצה שהטילים יגיעו לפה'", מספרת בת אל שגב, שעברה לאחרונה מגדרה לרמת גן. "פתאום התחילה אזעקה ראשונה ורצנו לחדר המדרגות. גם בגדרה היו בעבר אזעקות, אבל לא בעצימות כזאת. אגב, אחת הסיבות שעזבתי את גדרה הייתה כדי להקנות לה שקט. אבל גם עכשיו הילדה מאוד נבהלה. חיבקתי אותה, אמרתי לה שאנחנו מוגנות, שאני עושה כל מה שאני יכולה. גם המורה שלה דיברה איתה בבוקר. כמו כן, לקחתי אותה לטייל בחוץ, היינו בגינת שעשועים, הראיתי לה שיש מקלט. היה חשוב לי להראות לה שהחיים ממשיכים".
התרעות פיקוד העורף