כשהחלו להישמע האזעקות בגוש דן ביום שלישי בערב, שמרית גורביץ' מרמת גן, אמו של ליאל בן השנתיים וחצי, נאלצה להתמודד עם מציאות שלא ידעה כיצד לתווך לו. "זו הפעם הראשונה מאז שהבן שלי נולד ששמעתי אותו בוכה בכי שלא הכרתי", היא מספרת. "האזעקות העירו אותו. רצתי אליו, לקחתי אותו על הידיים עם השמיכה ויצאנו לחדר מדרגות כי אין לנו מקלט או ממ"ד. ליאל פשוט לא הפסיק לבכות. חיבקתי אותו, ליטפתי אותו רק כדי שקודם יצא מהסטרס הזה. לקח לו זמן להירדם שוב. הסבב השני של הירי, בשלוש לפנות בוקר, כבר העיר אותו משינה יותר חזקה".

איך הוא הגיב?
"הוא שוב בכה. כשיצאנו לחדר המדרגות, גם השכנים ניסו להרגיע ולהצחיק אותו. הסברתי לו שזה אזעקות וזה אומר שהחיילים שלנו שומרים עלינו ושזה בסדר. הסברתי לו שהבומים זה סתם בומים, שזה בום וזה עובר".

נעזרת במישהו כדי לתווך לו את המצב?
"אחרי סבב הירי הראשון קיבלתי הנחיות דרך העבודה לגבי איך לדבר עם ילדים קטנים שחווים זאת בפעם הראשונה. נעזרתי בהנחיות האלה. גם אחרי הסבב השני לקח לו הרבה זמן להירדם, ולאחר מכן הוא כל פעם שאל אם יהיו עוד פעם אזעקות או בומים ומאוד נצמד אליי. כל הזמן רצה להיות איתי. עניתי לו שאולי כן יהיו ואולי לא יהיו, וגם אם יהיו - אז נצא שוב לחדר מדרגות ונחכה שזה ייגמר. כדי להרגיע, גם שמתי לו שירים שהוא אוהב".

ירי הרקטות המסיבי לאזור גוש דן והשרון אילץ הורים רבים כמו גורביץ' להסביר לילדיהם את הסיטואציה הבלתי נתפסת של ירי טילים מעזה ואזעקות צבע אדום. בעוד שלמרבה הצער בעוטף עזה מדובר במציאות שאותה התושבים חיים זה 20 שנה, עבור הורים רבים במרכז הייתה זו הפעם הראשונה שבה חוו זאת. "ההבדל העיקרי בין הורים שכבר חוו התקפת טילים לבין מי שחווה זאת בפעם הראשונה הוא בכך שמי שזו חוויה ראשונה עבורו - לא יודע מה לעשות", אומרת ליאת ברנע, מנהלת קו הסיוע של עמותת נט"ל - נפגעי טראומה על רקע לאומי. "אם כהורה כבר עברת את זה כמה פעמים, אז את מבינה את התפקיד שלך באירוע הזה. כשנחשפים לזה בפעם הראשונה, זקוקים להדרכה מה אני כהורה צריך לעשות".

ליאת ברנע (צילום: איקה חסין פישר)ליאת ברנע (צילום: איקה חסין פישר)

קיבלתם פניות מהורים שנחשפו לכך בפעם הראשונה?
"בדרך כלל אנו מקבלים מעט פניות מגוש דן בנושאים של מתקפת טילים על העורף, והחרדה והבהלה בעקבות כך. בערב יום שלישי האחרון, 50% מהפניות שקיבלנו היו מאזור המרכז. קיבלנו עשרות רבות של פניות. הייתה עלייה בפניות מגוש דן באופן כללי, ובה עלייה משמעותית בפניות של הורים. רבים ביקשו מאיתנו לעזור להם בהדרכה: איך להכיל את הבהלה של הילדים ולהתמודד איתה. איך לתווך להם את המצב, איך להסביר לילד מה קרה. היו למשל אמהות שאמרו: 'אני לא יודעת מה לעשות, הילד כל הזמן בוכה, לא מוכן לעזוב אותי, לא מוכן להתקלח, תעזרי לי להרגיע אותו'".

איך מרגיעים?
"לפעמים המתנדבים שלנו דיברו על ספיקר במקביל עם ההורה והילד, סייעו להם בטכניקות של נשימה. בפעמים אחרות ההדרכה הייתה רק להורה. הדרכנו אותו לחבק פיזית את הילד, להגיד: 'אנחנו ביחד, היה מצב של אזעקה ועשינו כל מה שצריך לעשות'".

להירגע בעצמנו

"מטח הרקטות הפתיע אותנו מאוד", מספרת מ', אמא לילדה בת 3 מתל אביב. "למרות שהיו בעבר רקטות על תל אביב, זה לא היה אף פעם בעוצמה כזאת, וגם בשביל הבת שלי זאת הייתה הפעם הראשונה".

איך היא הגיבה?
"היא נבהלה, בכתה. ירדנו למקלט ועלינו חזרה חמש פעמים רק בסבב הראשון. ניסינו לתקשר לה במילים את המצב כדי שהיא תבין. לא קיבלתי הכוונה מה להגיד לה, אלא פעלתי מהבטן. הסברנו לה שיש מריבה בין שני צדדים, ואנחנו צריכים לרדת למקלט כדי לשמור על עצמנו. בשלוש לפנות בוקר ירדנו שוב פעם למקלט. הילדה התעוררה, נבהלה, אמרה 'בום־בום'. אחר כך נאלצתי להרדים אותה כדי שהיא תירגע. בבוקר הסברנו לה למה בעצם אנחנו נכנסים כל פעם למקלט, וגם הסברנו לה שאין לה גן".

"שמרתי קודם כל על קור רוח, עצם זה שאכנס לפאניקה לא יעזור", מספרת מירב ארביב, אמא לשניים המתגוררת ברמת גן. "לא ניסינו לטייח את המצב ולשקר ולומר שזה זיקוקים. הסברתי לילדים שיש מצב קצת מתוח במדינת ישראל, אבל לא נכנסתי מעבר לזה. הסברתי באופן רגוע ומחויך שיש קצת מתח בין הצבא לבין מדינת עזה".

איך ילדייך הגיבו באופן כללי?
"לא ציפינו לכזאת מתקפה פתאומית. הילדים הלכו לישון. כשהתחילו הפיצוצים מאוד נלחצנו, הרמנו אותם מהמיטות ושמנו אותם בממ"ד. הגדול התעורר ולא הבין מה קרה. הסברנו לו שיש טילים, שזה לא נעים, אבל כאמור לא נכנסנו יותר מדי לפוליטיקה. לקח לו אחרי זה הרבה זמן להירדם. הוא שם את הראש על הכרית, פחד והסברנו לו את המצב. באמצע הלילה, עם מתקפת הטילים הנוספת, הוא לא התעורר. הקטן כן התעורר כשהיו הפיצוצים הגדולים. הוא לא הבין מה קרה, איפה המיטה שלו. הסברתי לו שאנחנו בממ"ד כי יש טילים ואנחנו במצב ביטחוני קשה, אבל הכל יהיה בסדר ונעבור את זה".

מה קרה למחרת?
"הילדים קמו, פחדו לצאת מהממ"ד. אמרתי להם שהכל בסדר, שיבואו לסלון, לגדול לקח זמן לצאת. כל רגע שעבר אמבולנס הוא ישר אמר 'אמא, אזעקות'. הראינו לילדים ביוטיוב סרטון הסברה ידידותי על כיפת ברזל ואזעקות שנקרא 'טילי', שמסביר בשפה של ילדים ומרגיע. הבן הגדול ראה כמה פעמים את הסרטון עד שיצא לסלון, אבל גם אז הם עדיין היו דרוכים. הם כבר יודעים שברגע שיש אזעקה, הם נכנסים לממ"ד עם המשחקים שלהם".

החיים ממשיכים

"עם תחילת מתקפת הטילים, חצי מהפניות שהגיעו אלינו היו מאזור המרכז", מספרת ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית של עמותת ער"ן - עזרה ראשונה נפשית בטלפון. "התוכן המרכזי היה חרדה, ותכנים נוספים בולטים עסקו בבדידות וביחסים עם בני המשפחה, ובעיקר התייעצות לגבי ילדים: כיצד להרגיע אותם. זה יכול להיות: 'איך אני מרגיע את הבת שלי בת ה־8 שלא מפסיקה לבכות ברגע שנשמעת אזעקה?' או 'איך לתווך לילדים את המצב, האם לעדכן אותם, איך לעדכן אותם?'".

שירי דניאלס (צילום: עמותת ערן)שירי דניאלס (צילום: עמותת ערן)

אילו עצות נתתם?
"הורים חרדים מייצרים מצב שבו גם הילדים פחות שקטים וחרדים. גם אם אנחנו כהורים לא מקרינים שום דבר החוצה באופן מילולי, הרי שעדיין ילדים פעמים רבות רגישים לשפת הגוף שלנו, להבעות פנים, ואז הם קולטים שאנחנו לא רגועים. הורים סיפרו לנו שאפילו תינוקות מאוד רכים בוכים ונצמדים יותר. לכן הייתי מתחילה קודם כל בכך שההורה הוא אדם, וגם הוא אולי לא חווה עד כה את הסיטואציה הזו כהורה. בעבר אולי אנשים התמודדו עם סיטואציות דומות בצורה אחרת, אבל ברגע שיש ילדים - מתמודדים ומגיבים אחרת. לכן לפני שמדברים עם הילדים, צריך להירגע בעצמנו".

מה עושים אחר כך?
"לאחר מכן אנחנו מנסים לבדוק מה הילד אוהב לעשות. לפעמים הורים גם מבקשים מאיתנו לדבר עם הילד באופן אישי. למשל באחת הפניות התברר שהילדה מאוד אוהבת בלט. סיכמנו עם האמא שבפעם הבאה היא מכינה במרחב המוגן את המוזיקה המתאימה, והילדה תעשה הופעה. חשוב גם לתת לילדים תפקידים כדי שירגישו שהם שותפים למאמץ המשפחתי, שהם שייכים. אלה יכולים להיות אפילו תפקידים קטנים של 'אתה אחראי להכניס את הכלבה לממ"ד', או 'בואו נקשט את הממ"ד'. מומלץ ליצוק לתוך הסיטואציה תכנים מרגיעים יותר".

"פרסמנו ביום שלישי בלילה ברשתות החברתיות ובקבוצת הפייסבוק שלנו 'רכבת הורים' טופס שבו הורים יכולים למלא את פרטיהם ולקבל מענה", מספרת יהודית אוליבר, מדריכת הורים מטעם מכון אדלר. "קיבלנו מליל שלישי עד רביעי בצהריים כ־100 פניות. אחת האמהות למשל כתבה: 'הבן שלי בן 7, זכר שכשיש צפירה אנחנו עומדים. הוא שואל למה עכשיו כשיש אזעקה - צריך לעזוב הכל ולהיכנס לממ"ד'".

יהודית אוליבר (צילום: דורון לצטר)יהודית אוליבר (צילום: דורון לצטר)

כיצד מסייעים להורים שמתמודדים עם הסיטואציה בפעם הראשונה?
"ילדים נשענים על ההורים, וכדי שההורה יהיה פנוי לילד שלו - הוא קודם כל צריך לנהל את עצמו. כשהורה יכול להכיל את ההתרגשות של עצמו, הוא גם יכול להיות פנוי לילד שלו. ילד מתרשם קודם כל מאיך שההורה נראה בזמן הזה, ופחות ממה ההורה אומר. לכן אני אומרת להורים: 'רגע, תנשמו, תהיו עם עצמכם ואז תבחרו את ההתייחסות שהכי מתאימה לילד שלכם'".

מה יכול להרגיע ילדים שלא חוו קודם סיטואציה דומה?
"צריך לתת לגיטימציה למה שהילד מרגיש. למשל אם הילד אומר 'אני פוחד, אני נבהל, מודאג', אז לא לדפדף את זה, אלא לומר: 'אני מבינה שזה לא נעים'. לאחר מכן חושבים מה יכול לעזור. למשל לבחור משחק, פעילות מסוימת שהילד אוהב".

לדבריה, הורים שמגיבים בצורה נכונה לסיטואציה בונים אצל הילד את החוסן הנפשי ואת היכולת להתמודד: "אפשר גם להגיד, 'אני רואה שהיה לך קשה, אבל הנה מצאת כוחות להתמודד עם זה'. ככה משקפים לילד את המסוגלות שלו".

עוצמת הפגיעה בגוש דן הפתיעה גם את מי שבעבר חוו מתקפות טילים. "תוך כדי שאנחנו יושבות ביום שלישי בארוחת ערב, הבת שלי מילה (בת 7) אומרת לי: 'אני לא רוצה שהטילים יגיעו לפה'", מספרת בת אל שגב, שעברה לאחרונה מגדרה לרמת גן. "פתאום התחילה אזעקה ראשונה ורצנו לחדר המדרגות. גם בגדרה היו בעבר אזעקות, אבל לא בעצימות כזאת. אגב, אחת הסיבות שעזבתי את גדרה הייתה כדי להקנות לה שקט. אבל גם עכשיו הילדה מאוד נבהלה. חיבקתי אותה, אמרתי לה שאנחנו מוגנות, שאני עושה כל מה שאני יכולה. גם המורה שלה דיברה איתה בבוקר. כמו כן, לקחתי אותה לטייל בחוץ, היינו בגינת שעשועים, הראיתי לה שיש מקלט. היה חשוב לי להראות לה שהחיים ממשיכים".