כמה שניות עשויות לעצב את עולמו של אדם לשארית חייו. לסאמר סינג'ילאווי זה קרה באחד מימי יולי 1988. הוא היה תלמיד בבית הספר הצרפתי בבית חנינא, כאשר מסביב השתוללה האינתיפאדה הראשונה. באותו יום הוא יצא עם חברו נידאל להשליך אבנים לעבר אוטובוס אגד בקו 171 שעבר בפאתי השכונה. "היינו בני 15 וחצי, וזה היה טרנד לזרוק אבנים. לא אידיאולוגיה ולא אסטרטגיה. נכון שיש בזה הרבה רגש לאומי, אבל לא ידענו בדיוק מה עשינו. אבל אף פעם לא היה בראש שלנו לפגוע או לעשות נזק. לא האמנתי שיש מישהו שרוצה להרוג אותי על זה".

שלושה חיילים ירדו מהאוטובוס האדום, ואחד מהם כיוון רובה לעבר הנערים: "אמרתי לנידאל, תראה הם יורים עלינו. הוא ענה, אל תדאג, זה גומי. אלה היו המילים האחרונות שלו. הוא קיבל כדור בצד החזה ומת. הייתי לידו כשהוא נפל".

נידאל אל־רבד'י היה ההרוג הראשון ממזרח ירושלים באינתיפאדה הראשונה. מאותו רגע החלה גם היא לגעוש. רבד'י היה נוצרי, וכך צורפה גם עדתו אל שותפי המאבק. עוד באותו לילה הגיעו אנשי ביטחון לבית משפחתו של סאמר ועצרו אותו. תעודת זהות עדיין לא הייתה לו, והוא הזדהה בפניהם באמצעות תעודת תלמיד; כרטיס קטן, כתום, עם תמונה ישנה בשחור־לבן. עד היום הוא שומר אותה בארנקו. "לקחו אותי לחקירת שב"כ, כל הזמן שקית על הראש. ואחר כך למשפט. עורכת הדין הייתה לאה צמל. היא אמרה, אין מה לעשות, זה בית משפט צבאי. נתנו לי ארבע שנות מאסר על השתייכות לפת"ח וארגון התקהלות", הוא מספר.

האינתיפאדה הראשונה בירושלים (צילום: Menahem Kahana, Getty Images)האינתיפאדה הראשונה בירושלים (צילום: Menahem Kahana, Getty Images)

הוא אינו מוכר לציבור הפלסטיני הרחב, וגם ישראלים לא נחשפו אליו, אבל איש העסקים המצליח מבית חנינא הוא כיום אחד הדוברים הרהוטים של הסוגיה הפלסטינית, אף שאינו נושא משרה כלשהי ברשות. הוא עומד בראש קרן ירושלים, גוף לגיוס השקעות במזרח העיר, ומבקש שנתארו כפעיל פת"ח. אבל קשריו, מעמדו וניסיונו בפוליטיקה הפת"חיסטית מאפילים על תאריו.

מה שאולי רצה להגיד לנו באמצעות השלכת אבן ב־1988, יודע סינג'ילאווי לומר כיום טוב יותר במילים. דבריו מייצגים היטב את דור המנהיגים הבא של הפלסטינים, ואת הדעה הרווחת בשורות הפת"ח ורוב הציבור הפלסטיני. העובדה שישראלים אינם מכירים כמה מהרעיונות שתקראו מפיו נובעת משתי סיבות. מעטים מעוניינים לשמוע, ומעטים הם הדוברים הרהוטים בשורותיהם. פחות מאצבעות יד אחת.

הוא צעיר (48), משכיל, מבוסס כלכלית, דובר עברית ואנגלית ברמה גבוהה, וכן צרפתית. למעמדו האיתן יש להוסיף פרט חשוב. בשנים האחרונות הוא התקרב למוחמד דחלאן, ומצוי עמו בקשרי עסקים והיכרות ממקום מושבו של דחלאן באבו דאבי. אוסף התכונות הזה מאפשר לסינג'ילאווי לחוש איתן דיו כדי לומר לשני הצדדים מה שעל לבו בלי לחשוש כי ישלם מחיר על כנותו. הוא שמח לפני כמה חודשים להופיע בערוץ 20, תחנת הבית של חסידי בנימין נתניהו, ולומר דווקא שם כי הפלסטינים צריכים לדבר עם כל גורם שלטוני בישראל, אף יהיה זה נתניהו, שנוא נפשה של הנהגת הרשות.

"לנו לא אכפת נתניהו או לא", הוא אומר, "אנחנו יודעים שיש כאן ממשלת ימין, ואנחנו מוכנים לדבר איתם. אין לי בעיה במגע עם הימין, יש לי בעיה עם זה שאין בתוכם תמיכה בשלום. גם אנחנו תקועים עם הבחירות שלכם, כי בלי ממשלה לא תהיה התקדמות בשלום. אנחנו צריכים מנהיגות ישראלית שיש לה זכות להיכנס למשא ומתן רציני. לא נשאר זמן. שנתיים־שלוש ייקח לכם רק לבנות את האמון מחדש, ולהכין את הסביבה הפוליטית למנהיגים הבאים. ועוד לא החלטתם מה אתם רוצים. שתי מדינות אחת ליד השנייה, או מדינה אחת דו־לאומית. אתם מוכנים רק לסטטוס קוו, לשמור את המצב הקיים. ואנחנו לא קיימים עבורכם".

מותר לנו להתלבט, לא? גם אתם מפוצלים. וחוסר האמון עמוק.
"כמה עוד צריך להתלבט? תחליטו, הפרדה או זכות שיבה. שני הפתרונות מקובלים. הפתרון השלישי הוא שליטה שלכם עלינו. אי אפשר לשלוט על 5 מיליון פלסטינים, אנחנו במאה ה־21. אני מבין שחשוב ליהודים להחזיק את הביטחון של עצמם, אבל למה על חשבון עם אחר? תנו לנו זכויות מלאות או מדינה משמעותית. אם לא, בעוד 10־15 שנה תמצאו כאן רק פלסטינים שירצו זכות שווה במדינה אחת. ומי בעולם יוכל להגיד למישהו, אין לך זכות שווה? אנחנו חמש דקות לפני חצות. אתם תהיו במצב קשה מאוד".

האלימות היא עדיין נשק אצל הרוב הפלסטיני?
"אלימות היא תגובה טבעית ללחצים, כל פסיכולוג יגיד לך. הכיבוש הוא לחץ כבד. מה אתה מצפה מאדם שנדחק לפינה תחת לחץ? תבין, אנחנו מחפשים את השלום פי עשר יותר מכם. אתם חיים בחוף הים של תל אביב, עם הכנסה יפה, מחוברים לעולם דרך נתב"ג. אתם לא מרגישים את כאב הכיבוש. אנחנו כל היום חיים אותו. וזה הרבה כאב".

סאמר סינג'ילאווי (צילום: מרק ישראל סלם)סאמר סינג'ילאווי (צילום: מרק ישראל סלם)

אנו נפגשים במלון "אמבסדור" בשייח' ג'ראח בעיצומו של חודש רמדאן, שננעל השבוע. על המלון שורה שלווה מזרח ירושלמית. תיירים לצד כתבים זרים יושבים בחצרו ומפטפטים בנועם. כמה ימים אחר כך, מרחק קטן משם, יתלקחו מהומות מעזה עד להר הבית ולהפך. בית המשפט יורה לסלק שמונה משפחות פלסטיניות מבתיהן, ומפקד הזרוע הצבאית של חמאס, מוחמד דף, ייחלץ להגן עליהן ולאיים על ישראל. את ההמשך כולנו מרגישים על בשרנו.

אז נגיד שמתחולל הנס הזה שאתה מדבר עליו, וישראל מוכנה למדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. מה נעשה עם חמאס?
"ברגע שיגיע השלום, לא נצטרך את הקיצוניות. גם לכם היה טרור במלחמה לעצמאות. בגין ושמיר היו ברשימת הטרור של הבריטים. אבל אלה שהשתמשו בטרור לפני 48' הפכו למפלגות ובנו מדינה דמוקרטית. ברגע שהכיבוש יסתיים, הבנאדם ירגיש קצת חופשי. האדם לא נולד עם האלימות. הוא נדחף אליה".

הרבה מכל מה שתשמעו ממנו מכאן ואילך נולד בין כותלי כלא תל מונד ודומיו. במהלך השיחה הוא רצה לספר על בית הכלא, ובטעות אמר "בית הספר". הוא התנצל, ואז תיקן את התיקון. "הכלא היה בית הספר הטוב ביותר שהיה לי. יותר מהתיכון, יותר מאוניברסיטה".

מה היה הרגע הכי קשה בו?
"לשמוע את גזר הדין. ארבע שנים! הייתי עוד לא בן 16. כל מה שבא אחר כך היה פחות קשה. הכלא היה בית הספר הטוב ביותר שלי. שם עברתי הַטְבָּלה פוליטית".

לא במקרה הוא משתמש בביטוי מן הנצרות, שריד לשנות לימודיו בבית הספר הנוצרי: "בכלא אתה לומד להיות חכם. להיות אחראי. לומד מה זה סבלנות, ואיך לנהל משא ומתן. תמיד יש דיונים עם ההנהלה. ואתה לומד את הישראלי".

עוד לא בן 20 הוא יצא לחופשי והלך ללמוד לתואר ראשון בפקולטה למינהל באוניברסיטת ביר זית. במקביל, צורף לחבורה שיסדה את "ארגון הנוער הפת"חיסטי", משמרת צעירה של הארגון שהוקמה לראשונה. הודות לידיעת שפות, הוא שובץ למחלקה ליחסי חוץ. היו אלה ימים טובים מבחינת המאבק שלהם. אחרי האינתיפאדה, שבה הדביקו את ישראל אל הקיר, ורגע לפני הסכמי אוסלו, שהבטיחו על הנייר מדינה עצמאית. כמה חודשים לאחר שחרורו ביטלה הכנסת את חוק איסור המפגשים עם אש"ף. ההנהגה הצעירה של פת"ח הייתה עשויה דמויות בוגרות ממנו בעשור, אבל צעירות. מרואן ברגותי, מוחמד דחלאן, ג'בריל רג'וב. כולם פעילי השביבה של הפת"ח, שגורשו לירדן, לתוניסיה ולעיראק, וחזרו הביתה בעקבות אוסלו.

"התחלנו לדבר עם צעירי העבודה", הוא נזכר, "היו"ר שלהם היה עופר דקל, ונוצרו קשרים טובים. אנחנו וגם הם היינו חברים כארגון באינטרנציונל הסוציאליסטי, ונפגשנו גם בכינוסים בינלאומיים. האמריקאים דחפו שנדבר גם עם צעירי הליכוד. בראשם עמדו אורי אלוני וליאת רבנר, שהייתה העוזרת של נתניהו. היינו אנשי הפת"ח הראשונים שנכנסו למצודת זאב. בימין התנגדו לזה, וארגנו הפגנה גדולה. נאלצנו להיכנס בעזרת משמר הגבול. זו הייתה הפעם הראשונה שמשמר הגבול בצד שלנו. ישבנו שמונה מול שמונה, וכל אחד מאיתנו הציג את עצמו: אני הייתי ארבע שנים בכלא, אני הייתי שמונה שנים בכלא, והם עונים - אני הייתי קצין בשכם, אני קצין ברמאללה, אולי קיבלתי כדורים ממך, אולי קיבלתי אבנים ממך".

הטרור השיג את תהליך השלום מהר מהצפוי. שנה אחרי החתימה על הסכם העקרונות בין ישראל לאש"ף, נחת על ישראל פיגוע התופת הראשון. אחריו בא רצח רבין. שתי מכות אנושות לתהליך השלום, שהרסו את יסודותיו עד לימינו אלה. "הייתה לנו מלא תקווה מאוסלו. חשבנו שפתחנו דף חדש. שכחנו את כל האיבה. התלהבנו מהקשרים החדשים עם הישראלים. זה דבר שאנשים לא יודעים אותו. אם תהיה תקווה לעם הפלסטיני, כל הבעיות ייפתרו. כל הלחץ, כל האלימות, באו בגלל אובדן אמון. אנחנו העם היחידי שיודע שמחר יהיה יותר גרוע מהיום. וזה מסוכן".
למרות פיגועי הדמים, ואף על פי שהונהגו בחלקם בידי יאסר ערפאת, האמריקאים לא נואשו. הם חשבו כי הגברת המגעים בין הצדדים וגילויים של רצון טוב ירסנו את המתקפה הרצחנית. הם הזמינו נציגים משני הצדדים למפגש בוושינגטון.

"הלכנו לערפאת עם מרואן (ברגותי), וביקשנו שיסכים לנו לפגוש את צעירי הליכוד בארצות הברית. ישב שם עריקאת ואמר לערפאת: כשארצות הברית מזמינים אותך, זה טוב. אבל כשהם מזמינים את צעירי הפת"ח, זו היסטוריה". "לאורך השנים עשינו אלפי מפגשים עם ישראלים", הוא ממשיך, "משמאל, מימין, ליכוד, דתיים, חילוניים, ירושלמים, תל אביבים. אנחנו קצת מכירים את הישראלים. אני רוצה להגיד לך שרוב העם הפלסטיני מכיר בשואה, מכבד את זיכרון השואה ומרגיש כמה זה משפיע על הישראלים. אבל חשוב לנו גם שהישראלים יבינו שהיה לנו אסון, ויכירו בו. אנחנו לא משווים ביניהם, אבל מצפים שיכירו שהיה דבר כזה".

היהודים אומרים, אנחנו היינו כאן קודם.
"אתם לא היחידים. לאורך ההיסטוריה היו כאן אחרים, בהם גם אנחנו. יש לכם זכות היסטורית ודתית על הארץ הזו, אבל גם לנו יש".

סאמר סינג'ילאווי (צילום: מרק ישראל סלם)סאמר סינג'ילאווי (צילום: מרק ישראל סלם)

נפגשנו זמן קצר לפני שאבו מאזן ביטל את הבחירות לפרלמנט הפלסטיני. הן היו אמורות להתקיים בימים אלה, בפעם הראשונה אחרי 15 שנה. ראש הרשות חשב כי הניצחון מונח בכיסו, אבל אז אירעה תקלה בלתי צפויה. במקום שפת"ח יתמודד במפלגה אחת, לצד חמאס ורשימות עצמאיות, וירשום ניצחון סוחף, הוא התפצל לשלוש סיעות יריבות. אחת הקים דחלאן מרחוק, השנייה הוקמה ביוזמת ברגותי מן הכלא, והשלישית של הרשות. ברמאללה חששו כי חמאס ירוויח מן ההפקר, שלא לומר הפקרות. אמרתי לסאמר כי אבו מאזן יחזור בו ויבטל את הבחירות. הוא עוד האמין שהראיס ימשיך עד הסוף, וכי העולם כולו יחזה לראשונה מאז 2006 בדמוקרטיה פלסטינית בשידור חי. אבו מאזן לא רק הכזיב את ההמונים, אלא אף נענה ללחצי ישראל, שחששה אף היא מהישג חמאסי.

סינג'ילאווי אומר כי על פי המידע שבידו, אבו מאזן דווקא רצה בבחירות האלה כדי להותיר מורשת ליברלית. גם ג'בריל רג'וב, שהוביל את המגעים לקראת הבחירות עם צמרת חמאס, רצה בהן. אבל מקורבים אחרים לאבו מאזן, כמו ראש המודיעין הכללי מאג'ד פרג', והאחראי על המגעים עם ישראל, חוסיין א־שייח', חששו מפני הישג של חמאס, ולחצו בעוז לבטלן. אבו מאזן לא עמד בתנועת המלחציים שבאה מבית ומחוץ.

"אתם מתלוננים על ההנהגה הפלסטינית שהיא לא דמוקרטית, אבל ברגע שיש דמוקרטיה, אתם מתנגדים. מה אתם רוצים, לשים בעצמכם את השלטון? תסתכל על ראשי הרשימות. רובם אנשים מתונים בעד השלום. נאסר קדווה, משהראווי, נוסייבה, גם רג'וב. מוסטפא ברגותי וסלאם פיאד העצמאים. כל המאסה שהתמודדה, ואת זה הישראלים צריכים לדעת, רובם מודרניים, מאמינים בשלום, מאמינים בכך שחשוב מאוד לבנות אמון, ומכבדים הסכמים. המחנה הדמוקרטי היה מנצח. רוב הצירים היו דמוקרטיים, כאלה שמוכנים לדבר עם הימין ולהגיע איתו להסדר קבע".
זה הפחיד גם אתכם. הרשות פחדה שהכוח יעבור לאחרים.

"אני לא רואה בעיה בפיצול הפת"ח. כי כשיש שלוש רשימות, בוחר שרוצה להעניש את הרשימה הרשמית (של הרשות), לא חייב לבחור חמאס כמו שהיה ב־2006. כשהפת"ח רץ בשלוש רשימות, הוא לא מאבד כוח. ואם חמאס היו רוצים להקים קואליציה, הם היו חייבים רשימה אחת של פת"ח לפחות".

תחת אבו מאזן הייתה לפלסטינים הרבה יותר יציבות מאשר בימי ערפאת. אולי הוא לא כזה גרוע?
"הרשות הפלסטינית היא רשת עיריות", כך הוא מגדיר את ההנהגה הרשמית ברמאללה. "היא נותנת שירות עירוני ל־18% משטח הגדה. והיא קבלן משנה ביטחוני של ישראל. המצב היציב יחסית בשטחים בשנים האחרונות היה בגלל התיאום הביטחוני הטוב. התיאום הביטחוני הזה הוא חד־צדדי. הוא דואג רק לישראלים. מצד שני, אין מי שמגן על הפלסטינים. למשל מנוער הגבעות. בחודש שעבר (מרץ) הם עשו 400 פיגועים נגד פלסטינים בשטח C. אני לא מבין למה הממשלה והתקשורת הישראלית תוקפות את הרשות".

תראה, מנענו מכם דמוקרטיה, אנחנו כובשים אתכם, חוסר האמון עמוק - ועדיין אתה רוצה לדבר איתנו, ועוד עם השלטון שאחראי לכל זה. למה בעצם?
"כי יש הרבה דברים טובים בצד הישראלי. זו מדינה מתקדמת מבחינה כלכלית, טכנולוגית, מבחינת חינוך והשכלה. אנחנו יכולים לקבל מכם הרבה אם נחיה יחד. גם אתם מסתכלים על הדברים השליליים אצלנו, ולא רואים את הטובים. אני מכיר בכך שהשואה קרתה, תכיר בבקשה בסבל שלי. יצאו מכאן מאות אלפי פלסטינים לגלות לפני 70 שנה. אתה אומר שהם לא שייכים לפה, בזמן שאתה היית בכלל בארץ אחרת. כל אחד רואה בשני בעיה, אבל אנחנו הפתרון שלכם, ואתם הפתרון שלנו".

אבל העובדות מוכיחות שכל הנסיגות והמחוות נתקלו באש.
"זה שיצאתם באופן חד־צדדי מעזה, או בניתם גדר בגדה, זה לא פתרון. רוב הישראלים, כשהם מסתכלים מהחלון, הם רואים פלסטיני. איך אתה רוצה לחיות איתם? איך הילדים שלך יחיו איתם? אתם מחליטים על הכל בחיים שלנו, ואין לנו שום השפעה על קבלת ההחלטות. העיקר בניתם גדר".

אז לדעתך לביטול הבחירות יש השלכות גם על ישראל?
"הבחירות האלה היו חשובות מאוד. זה הדור האחרון שמאמין בפתרון שתי המדינות. הוא צריך תקווה. והנה מנעו מהם דמוקרטיה. אם בשנים הבאות תמשיכו להתעלם מהדור הזה, תמצאו מיליוני פלסטינים שרוצים זכות שווה. בעוד עשר שנים, אם יבוא מנהיג ישראלי ויגיד שהוא רוצה פתרון שתי מדינות, לא בטוח שהוא ימצא שטח למדינה פלסטינית. כבר יש 750 אלף מתנחלים. מי יפרק את זה? זה לא 8,000 שהוציא שרון מעזה. אתם הורסים את פתרון שתי המדינות, וכאשר תבינו שזו טעות גדולה, לא יעזרו כל ההסכמים עם מדינות ערב. השלום שאתם צריכים זה איתנו. גם אם ישראל תפתח כל יום שגרירות חדשה במדינה ערבית, זה נחמד, אבל זה לא יפתור את הבעיה כאן".

מי האיש הכי חזק היום בגדה חוץ מאבו מאזן?
"מבחינת התמיכה הציבורית, כדורא פארס. בירושלים חאתם עבד אל־קאדר. הוא לא התמודד בבחירות אבל קרוב לרשימה של מרואן (ברגותי)".

ודחלאן?
"דחלאן אדם חזק מאוד, והוא משקיע הרבה בדור הצעיר. הוא אחד שיכול להחזיר את עזה לגדה, ואותנו למחנה הערבי".

ברגותי?
"פרגמטי, חכם, ויש לו כוח ותמיכה. זה מאוד חשוב לכל תהליך פוליטי. כל הצדדים, הישראלים והפלסטינים, יכולים להפיק ממנו תועלת. לכן כולם מפסידים כל עוד הוא בכלא".

הוא אסיר ביטחוני שיושב על מעשי רצח.
"כדי לעשות פשרה ותמיכה בשלום צריך לשלם מחירים. העולם צריך לכבד מי שאנחנו נבחר ולא להתערב. רק אם נפתח דף חדש, נתקדם".

מרואן ברגותי (צילום: פלאש 90)מרואן ברגותי (צילום: פלאש 90)

פעמים רבות הוא ביקר באיחוד האמירויות ומצוי עמם בקשרי עסקים. אבו דאבי איננה מחסידות הסוגיה הפלסטינית. אפשר לומר כי הפקירה אותה לטובת היחסים עם ישראל. זמן קצר לפני מותו כינה סאיב עריקאת את מדינות הסכם אברהם "התנועה הערבית ציונית". סינג'ילאווי מטיל על הרשות אחריות לכתף הקרה מן המפרץ.

"אם היו יחסים רשמיים טובים בין הרשות לאיחוד האמירויות, או שאר העולם הערבי, אולי היינו יכולים לתת עצה לאמירותים לעשות הסכם טוב יותר בשבילנו. למשל, לא לקשור אותו עם הסיפוח, אלא עם ההתנחלויות. או עם המצור על עזה. האמירותים לא דיברו איתנו עשר שנים. זו טעות מצדנו. עכשיו יש אפשרות להשתמש ביחסים הללו למען השלום. זה יכול לעזור לנו".

מה ביכולתם לעשות?
"זאת מדינה חזקה שיש עליה מעט מאוד לחצים. הכלכלה שלהם גדולה מן הכלכלה הישראלית פי שתיים וחצי. תקציב הביטחון שלהם הוא 23 מיליארד דולר - מקום 14 בעולם, לפני ישראל, שהיא מספר 16. הכלכלה שלהם מדברת בטריליונים".

אין להם מסורת של תיווך כמו המצרים או האמריקאים.
"נכון, אבל הם מתחילים להיות שחקן מרכזי במזרח התיכון".

אתה מרגיש שהתנאים בשלים לאינתיפאדה שלישית?
"אף מומחה לא יידע להגיד לך לגבי שניים אם יגיעו: הסדר שלום ואינתיפאדה. מי ידע שהאינתיפאדה הראשונה תבוא?".

ועדיין, האלימות הייתה כלי מסייע בידי הפלסטינים לאורך השנים. לאוסלו הגעתם במידה רבה בזכות האינתיפאדה הראשונה.
"התרבות היהודית הביאה לעולם את ערך הכבוד האנושי. אני רוצה שתנהגו בנו בערכים שהורשתם לעולם. למה הערכים האלה קיימים בדת שלכם, ואתם לא מפנים אותם לפלסטינים? עליכם להסתכל למציאות בעדשות אחרות".

נפרדנו בתום כמה שעות שיחה. הוא נכנס לאאודי שלו ונעלם, אני נבלעתי עם שלי בפקקים לכיוון מערב העיר. חלפו כמה ימים, ויאיר לפיד קיבל את המנדט להרכיב ממשלה. כמה ערבים לפני כן הופיע השחקן השנוי במחלוקת מוחמד בכרי בפני קהל מעורב ביפו, ואמר שאם הישראלים יבקשו סליחה על הנכבה, הוא יסלח להם על הכל.

התקשרתי לסינג'ילאווי ושאלתי כיצד יגיבו הפלסטינים אם מנהיג ישראלי יקום ויכריז שהוא מכיר בכך שקרתה להם טראומה לאומית ב־48'. "זו תהיה הצהרה היסטורית שתתפוס את הלב של כל אחד", הוא ענה. ואז הזכיר כי בספר "פנקס שירות" מ־1979 תיאר יצחק רבין את מעללי הפלמ"ח בתש"ח והודה כי הוא וחבריו ניקו כפרים פלסטיניים כחלק מאסטרטגיה לאומית, אנחנו או הם.

"אז כבר הודינו בנכבה", אמרתי לו.
"הודיתם".