כמה שניות עשויות לעצב את עולמו של אדם לשארית חייו. לסאמר סינג'ילאווי זה קרה באחד מימי יולי 1988. הוא היה תלמיד בבית הספר הצרפתי בבית חנינא, כאשר מסביב השתוללה האינתיפאדה הראשונה. באותו יום הוא יצא עם חברו נידאל להשליך אבנים לעבר אוטובוס אגד בקו 171 שעבר בפאתי השכונה. "היינו בני 15 וחצי, וזה היה טרנד לזרוק אבנים. לא אידיאולוגיה ולא אסטרטגיה. נכון שיש בזה הרבה רגש לאומי, אבל לא ידענו בדיוק מה עשינו. אבל אף פעם לא היה בראש שלנו לפגוע או לעשות נזק. לא האמנתי שיש מישהו שרוצה להרוג אותי על זה".
שלושה חיילים ירדו מהאוטובוס האדום, ואחד מהם כיוון רובה לעבר הנערים: "אמרתי לנידאל, תראה הם יורים עלינו. הוא ענה, אל תדאג, זה גומי. אלה היו המילים האחרונות שלו. הוא קיבל כדור בצד החזה ומת. הייתי לידו כשהוא נפל".
נידאל אל־רבד'י היה ההרוג הראשון ממזרח ירושלים באינתיפאדה הראשונה. מאותו רגע החלה גם היא לגעוש. רבד'י היה נוצרי, וכך צורפה גם עדתו אל שותפי המאבק. עוד באותו לילה הגיעו אנשי ביטחון לבית משפחתו של סאמר ועצרו אותו. תעודת זהות עדיין לא הייתה לו, והוא הזדהה בפניהם באמצעות תעודת תלמיד; כרטיס קטן, כתום, עם תמונה ישנה בשחור־לבן. עד היום הוא שומר אותה בארנקו. "לקחו אותי לחקירת שב"כ, כל הזמן שקית על הראש. ואחר כך למשפט. עורכת הדין הייתה לאה צמל. היא אמרה, אין מה לעשות, זה בית משפט צבאי. נתנו לי ארבע שנות מאסר על השתייכות לפת"ח וארגון התקהלות", הוא מספר.
הוא אינו מוכר לציבור הפלסטיני הרחב, וגם ישראלים לא נחשפו אליו, אבל איש העסקים המצליח מבית חנינא הוא כיום אחד הדוברים הרהוטים של הסוגיה הפלסטינית, אף שאינו נושא משרה כלשהי ברשות. הוא עומד בראש קרן ירושלים, גוף לגיוס השקעות במזרח העיר, ומבקש שנתארו כפעיל פת"ח. אבל קשריו, מעמדו וניסיונו בפוליטיקה הפת"חיסטית מאפילים על תאריו.
מה שאולי רצה להגיד לנו באמצעות השלכת אבן ב־1988, יודע סינג'ילאווי לומר כיום טוב יותר במילים. דבריו מייצגים היטב את דור המנהיגים הבא של הפלסטינים, ואת הדעה הרווחת בשורות הפת"ח ורוב הציבור הפלסטיני. העובדה שישראלים אינם מכירים כמה מהרעיונות שתקראו מפיו נובעת משתי סיבות. מעטים מעוניינים לשמוע, ומעטים הם הדוברים הרהוטים בשורותיהם. פחות מאצבעות יד אחת.
הוא צעיר (48), משכיל, מבוסס כלכלית, דובר עברית ואנגלית ברמה גבוהה, וכן צרפתית. למעמדו האיתן יש להוסיף פרט חשוב. בשנים האחרונות הוא התקרב למוחמד דחלאן, ומצוי עמו בקשרי עסקים והיכרות ממקום מושבו של דחלאן באבו דאבי. אוסף התכונות הזה מאפשר לסינג'ילאווי לחוש איתן דיו כדי לומר לשני הצדדים מה שעל לבו בלי לחשוש כי ישלם מחיר על כנותו. הוא שמח לפני כמה חודשים להופיע בערוץ 20, תחנת הבית של חסידי בנימין נתניהו, ולומר דווקא שם כי הפלסטינים צריכים לדבר עם כל גורם שלטוני בישראל, אף יהיה זה נתניהו, שנוא נפשה של הנהגת הרשות.
"לנו לא אכפת נתניהו או לא", הוא אומר, "אנחנו יודעים שיש כאן ממשלת ימין, ואנחנו מוכנים לדבר איתם. אין לי בעיה במגע עם הימין, יש לי בעיה עם זה שאין בתוכם תמיכה בשלום. גם אנחנו תקועים עם הבחירות שלכם, כי בלי ממשלה לא תהיה התקדמות בשלום. אנחנו צריכים מנהיגות ישראלית שיש לה זכות להיכנס למשא ומתן רציני. לא נשאר זמן. שנתיים־שלוש ייקח לכם רק לבנות את האמון מחדש, ולהכין את הסביבה הפוליטית למנהיגים הבאים. ועוד לא החלטתם מה אתם רוצים. שתי מדינות אחת ליד השנייה, או מדינה אחת דו־לאומית. אתם מוכנים רק לסטטוס קוו, לשמור את המצב הקיים. ואנחנו לא קיימים עבורכם".
אנו נפגשים במלון "אמבסדור" בשייח' ג'ראח בעיצומו של חודש רמדאן, שננעל השבוע. על המלון שורה שלווה מזרח ירושלמית. תיירים לצד כתבים זרים יושבים בחצרו ומפטפטים בנועם. כמה ימים אחר כך, מרחק קטן משם, יתלקחו מהומות מעזה עד להר הבית ולהפך. בית המשפט יורה לסלק שמונה משפחות פלסטיניות מבתיהן, ומפקד הזרוע הצבאית של חמאס, מוחמד דף, ייחלץ להגן עליהן ולאיים על ישראל. את ההמשך כולנו מרגישים על בשרנו.
הרבה מכל מה שתשמעו ממנו מכאן ואילך נולד בין כותלי כלא תל מונד ודומיו. במהלך השיחה הוא רצה לספר על בית הכלא, ובטעות אמר "בית הספר". הוא התנצל, ואז תיקן את התיקון. "הכלא היה בית הספר הטוב ביותר שהיה לי. יותר מהתיכון, יותר מאוניברסיטה".
לא במקרה הוא משתמש בביטוי מן הנצרות, שריד לשנות לימודיו בבית הספר הנוצרי: "בכלא אתה לומד להיות חכם. להיות אחראי. לומד מה זה סבלנות, ואיך לנהל משא ומתן. תמיד יש דיונים עם ההנהלה. ואתה לומד את הישראלי".
עוד לא בן 20 הוא יצא לחופשי והלך ללמוד לתואר ראשון בפקולטה למינהל באוניברסיטת ביר זית. במקביל, צורף לחבורה שיסדה את "ארגון הנוער הפת"חיסטי", משמרת צעירה של הארגון שהוקמה לראשונה. הודות לידיעת שפות, הוא שובץ למחלקה ליחסי חוץ. היו אלה ימים טובים מבחינת המאבק שלהם. אחרי האינתיפאדה, שבה הדביקו את ישראל אל הקיר, ורגע לפני הסכמי אוסלו, שהבטיחו על הנייר מדינה עצמאית. כמה חודשים לאחר שחרורו ביטלה הכנסת את חוק איסור המפגשים עם אש"ף. ההנהגה הצעירה של פת"ח הייתה עשויה דמויות בוגרות ממנו בעשור, אבל צעירות. מרואן ברגותי, מוחמד דחלאן, ג'בריל רג'וב. כולם פעילי השביבה של הפת"ח, שגורשו לירדן, לתוניסיה ולעיראק, וחזרו הביתה בעקבות אוסלו.
"התחלנו לדבר עם צעירי העבודה", הוא נזכר, "היו"ר שלהם היה עופר דקל, ונוצרו קשרים טובים. אנחנו וגם הם היינו חברים כארגון באינטרנציונל הסוציאליסטי, ונפגשנו גם בכינוסים בינלאומיים. האמריקאים דחפו שנדבר גם עם צעירי הליכוד. בראשם עמדו אורי אלוני וליאת רבנר, שהייתה העוזרת של נתניהו. היינו אנשי הפת"ח הראשונים שנכנסו למצודת זאב. בימין התנגדו לזה, וארגנו הפגנה גדולה. נאלצנו להיכנס בעזרת משמר הגבול. זו הייתה הפעם הראשונה שמשמר הגבול בצד שלנו. ישבנו שמונה מול שמונה, וכל אחד מאיתנו הציג את עצמו: אני הייתי ארבע שנים בכלא, אני הייתי שמונה שנים בכלא, והם עונים - אני הייתי קצין בשכם, אני קצין ברמאללה, אולי קיבלתי כדורים ממך, אולי קיבלתי אבנים ממך".
"הלכנו לערפאת עם מרואן (ברגותי), וביקשנו שיסכים לנו לפגוש את צעירי הליכוד בארצות הברית. ישב שם עריקאת ואמר לערפאת: כשארצות הברית מזמינים אותך, זה טוב. אבל כשהם מזמינים את צעירי הפת"ח, זו היסטוריה". "לאורך השנים עשינו אלפי מפגשים עם ישראלים", הוא ממשיך, "משמאל, מימין, ליכוד, דתיים, חילוניים, ירושלמים, תל אביבים. אנחנו קצת מכירים את הישראלים. אני רוצה להגיד לך שרוב העם הפלסטיני מכיר בשואה, מכבד את זיכרון השואה ומרגיש כמה זה משפיע על הישראלים. אבל חשוב לנו גם שהישראלים יבינו שהיה לנו אסון, ויכירו בו. אנחנו לא משווים ביניהם, אבל מצפים שיכירו שהיה דבר כזה".
נפגשנו זמן קצר לפני שאבו מאזן ביטל את הבחירות לפרלמנט הפלסטיני. הן היו אמורות להתקיים בימים אלה, בפעם הראשונה אחרי 15 שנה. ראש הרשות חשב כי הניצחון מונח בכיסו, אבל אז אירעה תקלה בלתי צפויה. במקום שפת"ח יתמודד במפלגה אחת, לצד חמאס ורשימות עצמאיות, וירשום ניצחון סוחף, הוא התפצל לשלוש סיעות יריבות. אחת הקים דחלאן מרחוק, השנייה הוקמה ביוזמת ברגותי מן הכלא, והשלישית של הרשות. ברמאללה חששו כי חמאס ירוויח מן ההפקר, שלא לומר הפקרות. אמרתי לסאמר כי אבו מאזן יחזור בו ויבטל את הבחירות. הוא עוד האמין שהראיס ימשיך עד הסוף, וכי העולם כולו יחזה לראשונה מאז 2006 בדמוקרטיה פלסטינית בשידור חי. אבו מאזן לא רק הכזיב את ההמונים, אלא אף נענה ללחצי ישראל, שחששה אף היא מהישג חמאסי.
סינג'ילאווי אומר כי על פי המידע שבידו, אבו מאזן דווקא רצה בבחירות האלה כדי להותיר מורשת ליברלית. גם ג'בריל רג'וב, שהוביל את המגעים לקראת הבחירות עם צמרת חמאס, רצה בהן. אבל מקורבים אחרים לאבו מאזן, כמו ראש המודיעין הכללי מאג'ד פרג', והאחראי על המגעים עם ישראל, חוסיין א־שייח', חששו מפני הישג של חמאס, ולחצו בעוז לבטלן. אבו מאזן לא עמד בתנועת המלחציים שבאה מבית ומחוץ.
"אני לא רואה בעיה בפיצול הפת"ח. כי כשיש שלוש רשימות, בוחר שרוצה להעניש את הרשימה הרשמית (של הרשות), לא חייב לבחור חמאס כמו שהיה ב־2006. כשהפת"ח רץ בשלוש רשימות, הוא לא מאבד כוח. ואם חמאס היו רוצים להקים קואליציה, הם היו חייבים רשימה אחת של פת"ח לפחות".
פעמים רבות הוא ביקר באיחוד האמירויות ומצוי עמם בקשרי עסקים. אבו דאבי איננה מחסידות הסוגיה הפלסטינית. אפשר לומר כי הפקירה אותה לטובת היחסים עם ישראל. זמן קצר לפני מותו כינה סאיב עריקאת את מדינות הסכם אברהם "התנועה הערבית ציונית". סינג'ילאווי מטיל על הרשות אחריות לכתף הקרה מן המפרץ.
"אם היו יחסים רשמיים טובים בין הרשות לאיחוד האמירויות, או שאר העולם הערבי, אולי היינו יכולים לתת עצה לאמירותים לעשות הסכם טוב יותר בשבילנו. למשל, לא לקשור אותו עם הסיפוח, אלא עם ההתנחלויות. או עם המצור על עזה. האמירותים לא דיברו איתנו עשר שנים. זו טעות מצדנו. עכשיו יש אפשרות להשתמש ביחסים הללו למען השלום. זה יכול לעזור לנו".
נפרדנו בתום כמה שעות שיחה. הוא נכנס לאאודי שלו ונעלם, אני נבלעתי עם שלי בפקקים לכיוון מערב העיר. חלפו כמה ימים, ויאיר לפיד קיבל את המנדט להרכיב ממשלה. כמה ערבים לפני כן הופיע השחקן השנוי במחלוקת מוחמד בכרי בפני קהל מעורב ביפו, ואמר שאם הישראלים יבקשו סליחה על הנכבה, הוא יסלח להם על הכל.
התקשרתי לסינג'ילאווי ושאלתי כיצד יגיבו הפלסטינים אם מנהיג ישראלי יקום ויכריז שהוא מכיר בכך שקרתה להם טראומה לאומית ב־48'. "זו תהיה הצהרה היסטורית שתתפוס את הלב של כל אחד", הוא ענה. ואז הזכיר כי בספר "פנקס שירות" מ־1979 תיאר יצחק רבין את מעללי הפלמ"ח בתש"ח והודה כי הוא וחבריו ניקו כפרים פלסטיניים כחלק מאסטרטגיה לאומית, אנחנו או הם.
התרעות פיקוד העורף