אהרן פלורנקו נולד ברחובות בשנת 1929. זאת הייתה שנה לא הכי טובה בעולם, אבל ברחובות, שהייתה אז בת 39, די צעירה, המצב היה יציב. מלחמת קיום די נורמלית בתוך ריכוזי ערבים אבל כבר מספיק יהודים. כבר הייתה שם שכונת התימנים - שהחלו להתיישב בה ב־1907 - הגדולה ביותר בארץ ישראל.

ב־1904 ניטע הפרדס הראשון, והוחל בפיתוח ענף ההדרים שהיה מזוהה עם רחובות ונתן לה את הכינוי "עיר ההדרים". ב־1932 הועברה תחנת הניסיונות החקלאית מתל אביב לרחובות. 30 שנה מאוחר יותר הפכה התחנה לפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1934 יסד ד"ר חיים ויצמן ברחובות את מכון דניאל זיו, שהפך לאחר זמן מה למכון ויצמן למדע.

שפר מזלה של משפחת פלורנקו ומצבה הכלכלי היה תקין ואף יותר. אהרן הצעיר אהב את ענייני החקלאות והמדע, אבל כאיש צעיר ראה כמשימה ראשונה את הצורך ליטול חלק במאמץ הצבאי לייסד את מדינת ישראל. הוא הצטרף לפלמ"ח. בלילה שבין 16 ל־17 ביוני 1946 - אהרן בן 17 - התחולל מבצע מרכולת, שבמהלכו הותקפו בו בזמן 11 גשרים בכל גבולות ארץ ישראל. תשעה מהגשרים פוצצו, אחד מהגשרים ניזוק קשות, ואחד הגשרים לא פוצץ. הצלחת הפעולה גרמה לניתוק זמני של נתיבי האספקה שהיו בשימוש הבריטים. אהרן פלורנקו נשא על גבו הצעיר את חומרי הנפץ בצוות שפוצץ את אחד הגשרים.

אחר כך לחם במלחמת השחרור ואחרי שהשתחרר נסע לאמריקה ללמוד - משפחתו יכלה להרשות לעצמה - התמקד בענייני חקלאות אבל לא שכח את אהבתו למדע. הוא חזר גם עם שליטה מכובדת באנגלית והתקבל לעבודה כקצין עיתונות במכון ויצמן. בתפקידו זה התוודע לכל אמצעי התקשורת בארץ וגילה כי יש בו אהבה לעיתונאות - אפילו גדולה מאהבתו למדע וחקלאות. ממכון ויצמן עבר לעבוד ככתב "מעריב" באזור הדרום וכן ככתב לענייני מדע, השכלה גבוהה וחקלאות. אז כבר עִברת את פלורנקו לפריאל.

היו בו שתי תכונות חשובות לעיתונאי - סקרנות ללא גבול וחריצות. והייתה לו תכונה מכרעת שאין לרבים - הערכה עצמית גבוהה אבל שקולה. השתן אף פעם לא עלה לו לראש. הוא ידע שתחומי הסיקור באחריותו הם משקל כבד אפילו לטוב שבכתבים. והוא הבין שהוא צריך לפתח שיטת עבודה מסודרת וסדורה. לפיכך ישב עם עצמו ועם אחרים וביקש - בנושא המדע וההשכלה הגבוהה - לבנות לעצמו רשימה של כ־600 אנשים מרכזיים וסיכם עם עצמו שינסה לדבר בכל יום עם עשרה מתוכם - כך שפעם בחודשיים יהיה בקשר לפחות פעם אחת עם כל אחד מהם. אבל היו בתוכם כאלה פחות פעלתנים, שעמם דיבר לעתים רחוקות יותר.

הימים ימי לואו־טק. טלפון נייח היה אלמנט שחיכו להתקנה שלו בין שנתיים לחמש שנים. טלפונים סלולריים לא היו, והאינטרנט היה בחיתוליו - רשת שרק פיזיקאים ידעו עליה והיא שימשה אותם להחלפת מידע - אבל בעיקר בדיחות. אם פריאל רצה לדבר עם עשרה מדענים ביום - הוא היה צריך לקוות שהם במשרד שלהם - כי במשרד בדרך כלל כבר היה להם טלפון. והייתה עוד בעיה - טלפונים מרחובות אפילו לתל אביב היו שיחת חוץ די יקרה, ו"מעריב" היה מכסה את חשבונות הטלפון של הכתבים - אבל לא אם היו מוגזמים. לפיכך היה פריאל נוסע פעם בשבוע לפחות לתל אביב ומטלפן מן המערכת למקורות שלו. כמו כן היה מגיח פעם בשבוע לאוניברסיטה ועובר מפרופסור אחד למשנהו במשרדיהם ושואל - מה חדש?

מתוך מעריב 1983 (צילום: ארכיון מעריב)מתוך מעריב 1983 (צילום: ארכיון מעריב)

וכך יום אחד בספטמבר 1983 צעד פריאל במסדרון באוניברסיטת תל אביב ונקש על דלת חדרו של הפרופסור שתכנן לפגוש ולהתעדכן באמצעותו. ביומנו היה רשום כי דיבר איתו באחרונה לפני הרבה חודשים. הדלת הייתה נעולה. פנה פריאל למשרד הסמוך ושאל - איפה הפרופסור מהחדר השכן?

"לא יודעים", הייתה התשובה. "הוא כבר לא היה הרבה זמן. אולי בחו"ל, הוא נוסע הרבה", הוסיפו. פריאל ניסה להשיגו בטלפון במקום עבודתו האחר וגם שם נאמר לו שהאיש לא הגיע לעבודה זה זמן.כעבור זמן מה בא פריאל שוב לאוניברסיטה לפגוש מישהו אחר ובדרכו החוצה זכר לבקר אצל הפרופסור הנעלם. שוב מצא את החדר נעול ושוב אף אחד לא ידע לומר היכן הוא.

פריאל הגיע אליי למערכת - הייתי אז ראש אגף החדשות - והוא אומר לי שמשהו מוזר, נעלם פרופסור מאוניברסיטת תל אביב. אשתו אומרת שבאוניברסיטה יודעים איפה הוא. באוניברסיטה לא יודעים לטענתם. אומרים לו שהוא נסע לפני תשעה חודשים לכינוס מדעי ומאז לא נודעו עקבותיו. במקום עבודתו השני אומרים לפריאל כי הפרופסור חלה ואושפז באירופה אבל הם לא יודעים איפה באירופה.

אנחנו מחליטים לפרסם ידיעה. הכותרת: "ראש החוג לרפואה מונעת בת"א נעלם באירופה לפני תשעה חודשים". כותרת משנה: "יצא לכנס מדעי באירופה ומאז נעלמו עקבותיו". פריאל כולל בידיעה את כל התשובות המתחמקות שקיבל. אנחנו מקווים שאולי מישהו שיודע מה קרה לפרופסור יראה את הידיעה ויפתור את החידה. באותו יום אף אחד לא טִלפן ומשיח לא בא.

עיקרון אחד חשוב של סוכנויות הידיעות - גם של עיתונים - הוא שאם אתה מתחיל סיפור, אתה צריך לעקוב אחריו ולפרסם את מה שמצאת עד סוף העניין. אז אם נעלם פרופסור בידיעה הזאת של פריאל - הוא לא יכול לזנוח את העניין אלא לעקוב אחריו. הרציונל הוא פשוט: מישהו קרא את הידיעה (במקרה של סוכנות הידיעות - זה מישהו בעולם הרחב בעיתון פלמוני שפרסם אותה) והקורא הזה מצפה לראות מה התפתח, ולכן הכתב חייב להמשיך לעקוב והעיתון חייב להמשיך ולפרסם.

כעבור יותר מעשרה ימים מתקשרים לפריאל מהאוניברסיטה ומאשרים לפריאל שהפרופסור מאושפז בשווייץ, אבל אף אחד לא יודע באיזה מוסד. ואז אנחנו מפרסמים את הידיעה הבאה: "הפרופסור שנעלם מאושפז בשווייץ". עוד נאמר: "מסתורין סביב היעלמו והימצאו בבי"ח בשווייץ של מרקוס קלינגברג". בידיעה נמסרים גם כמה פרטים ביוגרפיים על הפרופסור ונאמר בה שבתו סילביה, שהייתה פעילה מאוד בארגון השמאל הקיצוני מצפן, נישאה בכלא לאודי אדיב שהורשע בריגול נגד ישראל, התגרשה ממנו ועכשיו היא חיה בפריז.

הפרסום השני הזה מזעזע את אמות הסִפים. הדד־ליין של העיתון היה 09:50 בבוקר. מתחילים להדפיס ב־10:10. בשעה 10:40 מגיע טלפון מהצנזור הראשי - תא"ל איציק שני. מעכשיו ואילך - הוא מודיע לי - לא תפרסמו אף מילה על הפרופסור או על כל מה שקשור אליו. הצנזור הוא איש מצוין - מבין גם את צורכי הביטחון וגם את צורכי העיתונאים. היחסים איתו מעולים. "קפוץ לי", אני אומר לו במתק שפתיים. "הצנזורה מוגבלת רק לנושאים של ביטחון המדינה לא לחינוך, רפואה או השכלה גבוהה, ואנחנו נפרסם על הפרופסור מה שאנחנו רוצים".

שני לא משתמש במקום עבודתו השני של הפרופסור קלינגברג - המכון הביולוגי בנס ציונה - כדי להיתלות בעניין הביטחוני. המכון הוא באמת עניין מאוד מסווג, מתעסק במחקר, ברעלים ובהתגוננות מפני לוחמה כימית וביולוגית. אני במקרה יודע את זה כי אבא של אשתי עובד שם. אבל הצנזור לא רוצה ליצור אצלי את הקשר בין קלינגברג לבין המכון - מה שיכול להדליק אצלי כל מיני חשדות, שהוא מאוד מעוניין שלא יתעוררו. הוא מנתק את השיחה בלי להגיע למסקנות סופיות כלשהן. שלא כדרכו, הצנזור לא לוחץ ואני עדיין לא חושד בכלום.

אהרן פריאל מקבל טלפון מחיים בן עמי (אח של עודד מערוץ 12), איש השב"כ שחקר את קלינגברג, והוא מסביר לו בפגישה ביניהם שהוא מהשב"כ ושאסור יותר לכתוב על קלינגברג. פריאל האזרח הטוב שהוראה מאנשי ביטחון היא דבר כמעט קדוש בשבילו (ליל הגשרים זורם בתודעה שלו) מקבל ומסכים מיד. בן עמי אומר לו שזה עניין ביטחוני חשוב, לא מפרט וזהו. פריאל לא יכתוב יותר.

מתוך מעריב 1983 (צילום: ארכיון מעריב)מתוך מעריב 1983 (צילום: ארכיון מעריב)

פלג רדי ואני ועוד כמה אנשים למדנו בחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית מ־1961 ועד 1964. עוד אחד מאלה שלמדו איתנו היה יובל ביהם. היינו חבורה נינוחה של סטודנטים "שעשו חיים" עם השתדלות מיוחדת רק בעונת הבחינות.

"יובל נולד בירושלים ב־22 בספטמבר 1940, בן יחיד להוריו יוחנן ועליזה. היה חבר בתנועת הצופים, שבה הדריך, ושימש כראש גדוד. כמו כן היה מרכז שכבה ובהמשך מרכז גרעין נח"ל. ב־1958 התגייס לצה"ל ושירת בצנחנים. ב־1963 נישא לבחירת לבו - מיקי, ולאחר שלוש שנים נולד בנם היחיד - אלון. ב־1964 סיים יובל תואר ראשון בכלכלה ובסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. יובל הצטרף לשירות הביטחון הכללי בשנת 1964. יובל נפל בירושלים, בהיותו בשירות מילואים, בחטיבת הצנחנים, עם פרוץ מלחמת ששת הימים. בן 26 היה במותו".

לא ראיתי את יובל מאז שנפרדנו בתום לימודי התואר הראשון אבל ידעתי שנפל בקרב. לא ידעתי שזמן קצר אחרי תום הלימודים הוא גייס את פלג לשב"כ. אני מזכיר כאן את יובל, כי הוא היה אחד הטובים ביותר שהיו, בהחלט מגש הכסף. בתור איש שב"כ יכול היה להימנע מגיוס במלחמת ששת הימים - אבל הוא התעקש להילחם על עירו - ירושלים.

את פלג ראיתי פה ושם, והידידות בינינו נשמרה. בשלב מסוים הוא הלך לעבוד אצל חברי הקרוב אפי ארזי - האיש שהתחיל את ההייטק הישראלי. גם ידעתי שהוא התגעגע לשב"כ וחזר לשם מסאייטקס של ארזי. אבל לא ידעתי שהוא תותח גדול בשב"כ - עד שבאותו יום בנובמבר 1983, זמן קצר אחרי השיחה עם הצנזור, הוא מטלפן, מזכיר נשכחות ומבקש לפגוש אותי דחוף - אם אפשר עוד לפני שעה.

בשיחה הזאת הוא מספר לי: "קלינגברג הוא המרגל הסובייטי החשוב ביותר שנתפס בישראל. הוא עצור מאז ינואר, והאשפוז בשווייץ זה סתם סיפור כיסוי. מעט מאוד אנשים יודעים שהוא נעצר". פלג מניח שהרוסים יודעים, אבל אם זה לא יתפרסם - אולי הם לא יתעצבנו יותר מדי. אנחנו לא רוצים שהם יתרגזו. חוץ מזה, אם לא יהיה רעש בעניין הזה, אולי אפשר יהיה לעשות חילופי מרגלים ושבויים בשיתוף מדינות אחרות.
אני אומר לעצמי שאף אחד לא יכול לסגור אף פעם הכל לעולמי עד. הנה סיפור הריגול הגדול ביותר נחשף כתוצאה של חריצות עיתונאית בסיסית - לא תופים ולא חצוצרות. סתם עבודה מקצועית ללא כוונת זדון. עכשיו די ברור שהפרסום הראשון דווקא הכה גלים.

השב"כ הבינו שסיפור הכיסוי לא היה מתואם ומאורגן כראוי כאשר לאשתו, לאוניברסיטה ולמכון הביולוגי - לכל אחד יש גרסה אחרת. ונראה כי הפרסום השני - המסר לפריאל מהאוניברסיטה - היה מתואם מראש, כנראה ביוזמת השב"כ כדי לסגור את כל הקצוות הרופפים ולהשתיק את העניין סופית.

עידו ואריה דיסנציק  (צילום: יצחק ברז)עידו ואריה דיסנציק (צילום: יצחק ברז)


בעוד אני מהרהר בתהפוכה הקטנה הזאת, פלג מוציא נייר ואומר לי שהוא מבקש שאני אחתום עליו. מה זה? אני שואל. "זה מסמך שאומר שאתה שותף סוד ואתה מתחייב לא לדבר ולא לספר ולא לפטפט על הנושא הזה עם אף אחד מעתה ועד עולם".
אמרתי לו, "במקום תשובה אני אספר לך סיפור".

בשנת 1957 הופיע במשרדו של העורך הראשי של "מעריב" - אריה דיסנצ'יק, אבא שלי - ראש השב"כ והמוסד (באותו זמן אותו איש כיהן בשני התפקידים) איסר הראל. הראל ואבי היו מיודדים עד כדי כך שעם פרישתו פרסם איסר מאמרים וספרים ב"מעריב". מאז ועד עכשיו לא היה אדם עם עוצמה כזאת בתחום המודיעין והביטחון במדינת ישראל. בן־גוריון העריך אותו והפקיד בידיו את שני התפקידים.

בחזרה לביקור. "דיסנצ'יק", הוא אומר, "אני מבקש ממך שתעצור את האיש הזה רפי נלסון מלעלות על האונייה 'בריגיטה טופט' שעומדת להפליג מסינגפור לים התיכון דרך תעלת סואץ".

ואכן הייתה תוכנית כזאת. איש צעיר בשם רפי נלסון התקשר לדיסנצ'יק וסיפר לו שהצליח להתקבל לעבודה על האונייה הזאת והוא יעבור בתעלה והוא רוצה לכתוב ל"מעריב" על חוויית השיט בנתיב המצרי - שחסימתו זה לא מכבר חוללה את מבצע קדש (מבצע סיני) בסוף 1956 עם פלישה צרפתית־אנגלית לתעלה וכיבוש חצי האי סיני על ידי ישראל. הכל נגמר בהתקפלות מהירה של כולם כאשר נשיא ארצות הברית אייזנהאואר וראש ממשלת ברית המועצות חברו יחדיו להניס את כל הפולשים חזרה לגבולותיהם.

"מעריב" הסכים וגם תרם מימון מסוים להרפתקה - ישראלי שט בתעלת סואץ.
"איך אתה יודע?", שאל דיסנצ'יק את איסר הראל.
"די פשוט, אני פותח וקורא את המכתבים שלכם. של כולם".
דיסנצ'יק אמר לו שהוא יפרסם מה שהוא מוצא לנכון.
"אם כך", אמר לו הראל, "אני אדאג שיפתחו בחקירה על החשבון בנק שפתחת בניו יורק".
"אין לי שום חשבון בנק בניו יורק".
"ועוד איך יש לך". והראל שולף מסמך שבו מצוין שדיסנצ'יק, יחד עם אחד יהושע יוסטמן, פתחו לפני כמה שנים חשבון בנק בניו יורק ויש בחשבון 200 דולר.

דיסנצ'יק נזכר שבאמת נכון. הוא נסע לבקר את אחיו בניו יורק. הוא לקח איתו כסף כדי לרכוש זכויות פרסום של דברים ב"מעריב". בניו יורק התברר כי הדברים עדיין לא בשלים. לכן החליט להשאיר את עודף הכסף בניו יורק כדי שיוסטמן - שהיה אז כתב "מעריב" בניו יורק - ישתמש בו כאשר הדברים יגיעו לכדי עסקה. והכסף נותר שם ממתין להזדמנות.

ועכשיו איסר הראל מנסה לסחוט אותו, כי באורח לא ברור הגיעו הדברים לידיעתו. הדבר הזה, חושב דיסנצ'יק - מחייב תגובה תקיפה. "אוקיי", הוא אומר להראל, "שנינו עכשיו נוסעים ביחד לבן־גוריון ואתה מספר לו את כל העניין, ואני מתחייב לעשות מה שהוא מחליט. ואם אתה לא נוסע איתי, אני נוסע לבדי ומספר לו איזה סוג של ראש שב"כ יש לו, שמאיים על אזרחים כמו ראשי המשטרה החשאית של ברית המועצות".
הראל חוכך בדעתו ואז נסוג מכל דרישותיו ומנסה בדרך נעימה לשכנע את דיסנצ'יק לוותר על ההרפתקה בתעלת סואץ. דיסנצ'יק עומד בסירובו.

רפי נלסון יוצא לדרך, וכאשר האונייה בתעלת סואץ - עולים עליה סוכנים מצרים ועוצרים אותו. אחרי חודש שוחרר וחזר לישראל והועמד לדין על מסירת סודות למצרים. כתבות על המסע בתעלת סואץ לא פורסמו מעולם.דיסנצ'יק לא הפסיק לחשוד בהראל שהוא דאג למעצר במצרים ולכל הבלגן, כי רק בדרך זו הצליח למנוע את פרסום הכתבות. למה היה חשוב לעצור את הפרסום - אין לי השערה סבירה עד היום.

גמרתי לספר את הסיפור לפלג ואמרתי לו: אבא שלי אמר לי לא לבטוח אף פעם באף אחד מהעולם החשאי של המודיעין - גם אם הוא חבר קרוב שלך. אתה אף פעם לא יכול לדעת מה הם יעשו אם הם יחשבו שטובת המדינה מחייבת אותם לעשות משהו. אז אני לא חותם ואני לא שותף סוד. תצטרך סתם לסמוך עליי.פלג הנהן בראשו ונפרדנו. הוא סמך עליי. ואני סמכתי עליו. הוא איש נאמן וראוי.

אהרון פריאל (צילום: נעם וינד)אהרון פריאל (צילום: נעם וינד)

פרסום זר ראשון על העניין של קלינגברג היה רק שנתיים מאוחר יותר, בשבועון הבריטי "אובזרוור". ב־1985 עיתונאי שלהם הגיע לארץ לראיין את קלינגברג על נושא מדעי, "גשם צהוב", סוג של נשק כימי שהופעל בדרום מזרח אסיה. הוא לא מצא את קלינגברג, אבל עמיתים של קלינגברג אמרו לו שהם אינם מאמינים לסיפור שהוא בסנטוריום בשווייץ - אלא שהוא חזר כנראה לברית המועצות, שאת הצבא האדום שלה - שבו הוא שירת - הוא מעריץ.

הוא ראיין גם את אשתו של קלינגברג ונדה, שסיפרה לו כי הוא בשווייץ וכי היא ביקרה אותו רק לפני שלושה חודשים. שיקרה - כנראה בהסכמה מראש עם השב"כ. בשנת 2014 - שנה לפני מותו - קלינגברג התראיין אצל העיתונאי הזה וסיפר לו את גרסתו מהתחלה עד סוף.
ב־2007 קלינגברג פרסם ספר על חייו ועל פרשת הריגול. בספר כתב שגם אשתו ריגלה למען ברית המועצות - אבל את זה לא חשף מעולם בחקירתו בשב"כ. היא מתה לפני ששוחרר ונסע לחיות עם בתו בפריז. יש לו נכד - מראשי הקומוניסטים בצרפת וסגן ראש עיריית פריז.
אז היו דברים זמן רב לפני שאדוארד סנודן נולד.

ואם סנודן לא חשף סודות חשובים אלא רק את העובדה שארגוני מודיעין של ממשלת ארצות הברית חודרים לחיים הפרטיים של כל אדם לא רק בארצות הברית אלא בעולם כולו - אם זה העניין היחיד אז אני בעד סנודן. אבל אם הוא מסתתר ברוסיה לא רק מפני העונש על חשיפת הדבר החמור הזה - אלא גם משתף איתם פעולה בתחומי מודיעין שונים, אז אני מאוד נגדו. אבל מה באמת קרה שם אולי יתברר בעוד 40 שנים. ואולי אף פעם.

הלכידה, החקירה והסוכן הכפול: כך נתפס מרקוס קלינגברג, וכך גויס ה"שומרוני" כסוכן כפול שהביא למעצרו

קלינגברג נולד בפולין בשנת 1918 למשפחה דתית, אך הוא התפקר והלך ללמוד רפואה באוניברסיטת ורשה. עם פרוץ המלחמה נטש את הוריו, שנספו יחד עם שאר בני המשפחה בשואה, ועבר לברית המועצות, שבה המשיך בלימודיו, אך לא סיימם. עם פלישת הנאצים לברית המועצות בשנת 1941 התגייס לצבא האדום והגיע לדרגת מיור (רב־סרן), שירת בחיל הרפואה והתמחה באפידמיולוגיה - תורת המגיפות.

בנובמבר 1948, כחצי שנה לאחר קום מדינת ישראל, עלה קלינגברג כאיש מח"ל לארץ עם אשתו ונדה ובתו התינוקת סילביה. ביומו הרביעי בארץ הוא גויס לצה"ל והוצב בחיל הרפואה. כבר ב־1950 הגיע לדרגת סא"ל. במהלך שירותו השתתף בפרויקטים סודיים ביותר, הוא היה מקורב כחבר במפא"י לראשי המדינה, כולל ראש הממשלה לוי אשכול. ב־1983 נידון ל־20 שנות מאסר באשמת ריגול למען ברית המועצות. שוחרר מהכלא בינואר 2003 וחי בפריז עד יום מותו ב־30 בנובמבר 2015.

יוסי מלמן ואיתן הבר כתבו עליו בספרם: "מעטים היו כמותו בתולדות מעשי הריגול בהיסטוריה המודרנית. מכל הבחינות, הצלחתו של קלינגברג היא מן ההישגים הגדולים ביותר של שירותי המודיעין של ברית המועצות והכישלון הגדול ביותר של שירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל. לא היה כמותו".

בתו היחידה, סילביה, שנודעה כפעילה קומוניסטית, נישאה (לאחר גירושיה מאודי אדיב) לאלן ברוסה, פרופסור לפילוסופיה בסורבון, ובשנת 1980 נולד בנם, יאן ברוסה. לאחר שנים אחדות התגרש הזוג.יאן ברוסה, נכדו היחיד של קלינגברג וכאמור פעיל במפלגה הקומוניסטית של צרפת ומכהן מטעמה כסגן ראש עיריית פריז, שמר על קשר קבוע עם סבו החל מתקופת המאסר של קלינגברג, שבה עוד היה ילד, ועד למותו.

במכתב מיוחד ל"מעריב" מ־2007 סיפר המרגל קלינגברג על החקירה שהובילה למעצרו, על שיתוף הפעולה של אשתו ועל האידיאולוגיה הקומוניסטית שהדריכה אותו: "אחרי ארבעה ימי חקירה אינטנסיביים בדירת מסתור של השב"כ בתל אביב, נשברתי. נעצרתי ביום רביעי, 19 בינואר 1983, מוקדם בבוקר, בתרגיל שכמו לקוח מהסרטים, והצלחתי להחזיק מעמד עד מוצאי שבת. היעלמותי תוכננה בקפידה: 'גויסתי' מטעם משרד ראש הממשלה לנסיעה חשאית לסינגפור, שם - כך נאמר לי - הייתה תאונה קשה במפעל גדול, וחומרים כימיים מסוכנים ביותר דלפו לאוויר הפתוח.

דבר התאונה נשמר בסודיות ומדינת ישראל התבקשה לסייע. אני, שהייתי גם מדען בעל ניסיון בינלאומי בניהול משברים מסוג זה וגם איש מערכת הביטחון, כאחד מראשי המכון הביולוגי בנס ציונה לשעבר, הייתי המועמד המושלם לתפקיד.

"אלא שרבע שעה לאחר שהטרנזיט הלבן של משרד ראש הממשלה אסף אותי השכם בבוקר מדירתי ברחוב לסקוב בתל אביב, הוא חנה לצד בית חד־קומתי בצפון העיר בתואנה ששם אקבל תדרוך ביטחוני ומסמכים לקראת הנסיעה. תדרוך ביטחוני זה לא היה.

הייתה זו חקירה ביטחונית קשה ולעתים אלימה, שהשלב הראשון שלה נמשך ארבעה ימים תמימים, עד מוצאי שבת. בזכות הפיצוץ שלא היה בסינגפור, משפחתי לא חיפשה אחריי. בשל הנסיעה שהומצאה, מצאתי עצמי לבד לגמרי עם חוקרי השב"כ, כשכל מי שיכול לדאוג לי בטוח שאני בחו"ל. זה היה תרגיל מעצר מבריק.

"כשקראתי לחוקריי באותו מוצאי שבת והודעתי להם שיש לי מה לספר להם, עדיין לא ידעתי מה בדיוק אומר. בניגוד למה שמראים בסרטים, כשחשוד נשבר הוא לא בהכרח יורד על ברכיו ומתוודה בסגנון דתי תוך מתן פירוט על כל מעשיו. השבירה היא רגע נורא של הרס עצמי, שבו הנחקר מקריב את עתידו בתקווה להרגיע את ההווה הבלתי נסבל. הנאשם אומר: 'כן, נכון, עשיתי את זה', ובעצם הוא מתכוון: 'עכשיו תעזבו אותי סוף־סוף'. "השלב השני של החקירה נמשך שבועות וסיפרתי בו הרבה, אבל לא סיפרתי הכל. סיפרתי על גיוסי לשירות הקג"ב, סיפרתי על האופן שבו העברתי מידע למפעיליי במשך השנים, סיפרתי רבות על מה שהעברתי להם: תוצאות המחקרים שנערכו במכון הביולוגי, מידע על המדענים שעבדו למענו, ומידע על המחקרים הביטחוניים הנערכים בו.

"הפרט החשוב ביותר שהמשכתי להסתיר מהשב"כ עד הסוף היה העובדה שגייסתי שלושה אנשים נוספים לרגל עבור הקג"ב. הראשונה שגייסתי הייתה אשתי ונדה, כשההצעה לשתפה באה ממפעיליי. 'עדיף שהיא תדע', הוא אמר, וצדק. הסתרת עובדה כה מרכזית בחיי ממנה הייתה קשה לי. ה'מרכז', כפי שכונתה הנהלת הקג"ב במוסקבה, ביצע את הבירורים הנדרשים ואישר לי לשוחח עמה. בתחילה רק סיפרתי לה שאני 'בקשר' עם אנשי השגרירות הסובייטית בארץ, אחר כך גם הבאתי אותה לאחד המפגשים עמם, ובהמשך היא הפכה בעצמה לפעילה ברשת הריגול הקטנה שלנו.

בניגוד למה שסיפרתי לשב"כ, פעילות הריגול שלי (ושל ונדה) לא התמצתה בהעברת מידע בעל פה בלבד. לבקשת הביון הסובייטי צילמנו בביתנו מאות מסמכים שנטלנו מהמכון הביולוגי, ובמבצע המסוכן ביותר שעשינו, ונדה העבירה לסובייטים מבחנה עם חיידק מזן אלים במיוחד שהיה במכון, ושהקג"ב ביקש שאנסה להשיג עבורם. "לאחר ההצלחה עם ונדה, גייסתי שניים מידידיי - מהנדס ומדען. גם לגביהם העברתי תחילה את פרטיהם דרך מפעילי, בפגישתי עמו בכנסייה הרוסית באבו כביר, ל'מרכז', ואחרי קבלת האישור ממוסקבה שוחחתי עמם. שניהם הביעו הסכמה 'להיות בקשר עם הסובייטים'".

מרכוס קלינברג בבית משפט (צילום: פלאש 90)מרכוס קלינברג בבית משפט (צילום: פלאש 90)

האיש שהקג"ב הסובייטי חשב שהצליח לשתול בלב לבו של השלטון הישראלי היה למעשה סוכן כפול, והוא שחשף את מרקוס קלינגברג, סגן מנהל המכון הביולוגי ששימש מרגל רוסי מאז שנות ה־60, וישב בכלא שנים ארוכות. כך הותר לפרסום לבקשת "ידיעות אחרונות". העיתונאי רונן ברגמן חושף פרטים על מה שנחשב לסוד הגדול של שירות הביטחון הכללי בארבעת העשורים האחרונים.

הסוכן, שכונה בשם הקוד "שומרוני", הוחדר לארץ ב־1972 בידי הקג"ב יחד עם שני צעירים נוספים, אחד מהם היה שבתאי קלמנוביץ'. בחקירה שעבר בשב"כ, כמו עולים רבים מרוסיה, הודה "שומרוני" שנשלח מטעם ההנהגה הסובייטית להתברג במוקדי הכוח של ההנהגה הישראלית. לימים נתפס גם קלמנוביץ' וישב בכלא על עבירות ריגול.השב"כ הפך את "שומרוני" לסוכן כפול, ואת כל הכסף שקיבל מהרוסים עבור המידע, העביר לקופת השב"כ.וא פעל למעשה עד נפילת ברית המועצות, ב־1990. כל פרט על זהותו אסור לפרסום גם היום.