דמעות התרגשות ליוו שלשום את מסדר הבסיס המדוגם והמוקפד בבה”ד 1, שבו נפרד רנ”ג יצחק טאיטו בן ה־80, החייל הכי ותיק בצה”ל, מתפקידו כנגד המשמעת של בית הספר לקצינים, אחרי 62 שנות שירות צבאי. "קשה לי להסביר איך אני מרגיש לסיים תקופה כזו ארוכה כי אני לא זוכר איך זה מרגיש לא להיות בצבא", אומר טאיטו, שיוצא לגמלאות. "אבל בסדר, מה שחשוב הוא להיות בריא".
לאורך 53 השנים שבהן שימש נגד משמעת בבסיס, נתקל רנ"ג טאיטו בשלל פרחי קצונה שהפכו ברבות הימים לבכירי המדינה. כך, בחודש שעבר, במהלך עוד טקס צבאי שעליו שלט ביד רמה, פגש טאיטו במקרה באחד מחניכיו, הוא ראש הממשלה נפתלי בנט.
"הוא ניגש אליי מיוזמתו ושאל אם הוא יכול לחבק אותי", משחזר טאיטו. "זה היה מרגש. הוא התחיל לדבר איתי על משפטים שאמרתי לו בשנים ההן והוא אימץ כדרך חיים, ואמר שלמד ממני דרך ארץ. אחרי זה הוא שוב ניגש אליי ואמר: 'אני לא מאמין שאני מחבק אותך, אין לך מושג כמה שקשקתי ממך אז ופחדתי להתקרב אליך'".
לא נמדד בכסף
טאיטו נולד בתוניסיה בשנת 1941 למשפחת סוחרים. בשנת 1949, בהיותו בן 8, עלתה משפחתו לישראל. “הרבה זיכרונות מתוניסיה אין לי”, הוא אומר. “אבל זכור לי שאחי הבכור רצה לעזוב את המשטרה ולעלות ארצה כי הוא היה בחור ציוני, היה חבר בתנועת בית"ר ובנוער העובד. אמא שלי גם הייתה מאוד ציונית, ועוד בתוניסיה היא ארגנה גרעין עלייה להתיישבות במושב עזריקם, ליד באר טוביה. אבא שלי קנה כרטיסים, והפלגנו מתוניסיה לאירופה ומשם לארץ".
כעבור כמה שנים עברה המשפחה לבאר שבע, שבה מתגורר טאיטו עד היום, ובשנת 1959 התגייס לנח"ל. היכולות שלו ובעיקר המשמעת הובילו אותו במהרה להתקדם בסולם הדרגות, החל ממפקד כיתה ועד רב־סמל פלוגתי.
"לא הייתה לי כל כוונה להיות בקבע", הוא אומר. "עד הצבא עבדתי מהפה ליד כמו רוב האנשים בתקופה ההיא, אבל רציתי למצוא נתיב ותמריץ אחר והתאהבתי בתפקיד הצבאי. לא רציתי להיות משועבד לאף אחד, רציתי להיות חופשי ולכן חתמתי במשך כל השנים הללו רק שנת קבע אחת בכל פעם. רציתי לעודד צעירים כמוני שיחתמו קבע. לא רציתי להיות עשיר וגם לא נהייתי כזה כי זה לא היה קו המחשבה".
בשנת 1963 עבר טאיטו לשרת בבית הספר לקצינים של צה"ל (בה"ד 1) ושימש שם כרב־סמל פלוגתי. בשנת 1968, עם העתקת הבסיס למצפה רמון וסיום קורס הקצינים, מונה לנגד המשמעת של הבסיס ולמפקד המחנה. בשנת 2018 קיבל פרס מפעל חיים על פועלו ממפקד זרוע היבשה דאז, אלוף קובי ברק.
לאורך הקריירה היה טאיטו מעורב בכמה מהאירועים הממלכתיים הבולטים שאירעו במדינה. בין היתר, הוא לקח חלק בארגון טקס ההלוויה של ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון בשנת 1973.
"אני זוכר שבכל פעם שהוא היה נכנס לבית החולים היינו מתכוננים לטקס כי אז הצבא ארגן את הכל", הוא מספר. "הפצרתי בכולם שצריך להתכונן לכל תרחיש ולהיות מוכנים לקיים זאת בזמן הקצר ביותר מבלי להאט או לבזבז זמן. לא רציתי להיות מופתע. אני זוכר שעבדנו הרבה על ארגון הטקס סביב קברה של פולה אשתו. זה היה טקס יפה ומרגש".
בלי תלבושת אחידה
אירוע מכונן נוסף עבורו היה המפגש עם נשיא מצרים אנואר סאדאת בביקורו בישראל ב־1977. "למדתי את כל התורה, וכבעל מקצוע הייתי צריך להתארגן לאירועים גדולים בזמן מקוצר", הוא אומר. "המפגש עם סאדאת היה מרגש במיוחד. כשבגין עלה לשלטון כולם היו בטוחים שיעופו חרבות ברחובות, אבל בתוך חצי שנה סאדאת הגיע בביקור פתע, והיה צריך להתארגן מהר עם הטקס".
"זה היה קצת קשה וגם מלא באי־ודאות כי כולנו חששנו מהאיש שיורד מהמטוס, והייתי קרוב מאוד למטוס כשהוא ירד. שאלנו את עצמנו: האם יצא אדם נורמלי ושפוי שפניו לשלום או תצא מפלצת? הוא ירד מהמטוס, נפגש עם בגין, חלף על פני המסדר וסרק את החיילים, ובסוף המסדר החזיר לי הצדעה. זה היה רגע עוצמתי ובלתי נשכח".
גם את ערב 4 בנובמבר 1995 הוא לא ישכח. "אני זוכר שבאותו הערב, כמה דקות אחרי ההודעה הדרמטית בטלוויזיה על הירצחו של יצחק רבין, צלצלתי לאחראי עליי, אבי יפרח, ואמרתי לו: 'מה אתה עושה בבית? בוא לבסיס כי אתה תכף תקרא לי לבוא לבסיס להיערך לטקס. בוא נתחיל להיערך עוד הלילה. בוא נקבע שעה מדויקת לקיום הטקס כבר עכשיו כדי שנעמוד בלוח הזמנים. אני לא רוצה שהטקס יחכה להיערכות שלנו, אלא אנחנו צריכים להיערך לשעה ספציפית'. וכך היה".
בימים אלו מפנה טאיטו את משרדו הוותיק ומתכונן להתחיל פרק חדש בחייו. "יש לי כל כך הרבה תמונות, מזכרות וזיכרונות שפירקתי מהמשרד, והם אצלי בארון. אני שוקל יום אחד לכתוב את סיפור חיי וכל הדברים שעשיתי והחוויות שחוויתי".
התרעות פיקוד העורף