מאיר סחיווסחורדר נשוי לנחמה ואב לחמישה ילדים. הוא גר בבית נאה, באחת השכונות היוקרתיות בירושלים. איש עסקים מצליח שמחזיק בין היתר בשטחי נדל"ן, מסעדה בנתב"ג, חברה שמייצרת גז מפסולת. אפילו את מגיפת הקורונה הוא הצליח לתרגם להצלחה פיננסית, אבל שום סממן של הצלחה כלכלית לא יכול למחוק את הכאב שצרוב בעמקי נשמתו. לפני 20 שנה, בפיגוע הקשה במסעדת "סבארו" בבירה, הוא איבד את אביו, מרדכי סחיווסחורדר (44), אמו צירל סחיווסחורדר (42), אחותו רעיה סחיווסחורדר (14), אחיו אברהם יצחק סחיווסחורדר (4) ואחותו חמדה סחיווסחורדר (בת שנתיים).

"תמיד אמרתי שאני סוג של ניצול שואה, יותר ממשפחה שכולה קלאסית", מאיר מעיד על עצמו. "בדור הקודם היו רבים שבאו מאירופה, שמו את עברם בצד והחלו במלחמת הישרדות. אם מישהו איבד בן, או אח, חייו הופכים לסוג של מפעל הנצחה, אבל הוא לא מגיע למצב של שרידות. לנו לא הייתה ברירה, ולכן לא פלא שחלק גדול מאנשי העסקים המצליחים בעם היהודי הם ניצולי שואה".

שורשיה של משפחת סחיווסחורדר בהולנד. מרדכי וצירל הכירו זה את זה על הקו שבין אמסטרדם לנתב"ג, נישאו והעבירו את השנים הראשונות בחייהם המשותפים במעבר בין המדינות עד שקבעו את מקום מגוריהם בנריה, התנחלות דתית לאומית במערב בנימין, שם גידלו את שמונת ילדיהם.

ב־9 באוגוסט 2001 יצאו ההורים ליום כיף בירושלים עם חמשת ילדיהם הצעירים. בן־ציון, מאיר ושבואל, היותר מבוגרים, התפנו לענייניהם.
"'סבארו' הייתה מסעדה שמאוד אהבנו", מספרת חיה, אז ילדה בת 8. "הלכנו אליה הרבה פעמים, כי אהבנו פיצות, פסטה. אני זוכרת שנכנסנו ואחותי רעיה לא רצתה להישאר, אז אמרנו שנלך לבניין הפעמון, כי הייתה שם מאפיית אנג'ל. לא יודעת למה בסוף חזרנו. אמא, רעיה וחמדה הלכו לתפוס מקום, מאחר שהמסעדה הייתה מלאה, ואילו אני, לאה, אבא ואברהם יצחק עמדנו בתור לקופה, ואז היה הפיצוץ. את אותו רגע אני לא זוכרת, רק את מה שקרה אחרי. לאה נפצעה קל יחסית ומיד יצאה.

"אני קמתי וראיתי את הכאוס מסביב ויש כנראה לגוף אינסטינקט להציל את עצמו. ברחתי וישר חובשים קפצו, הושיבו אותי בצד, שפכו עליי מים. מסביב היו צרחות, איזו מלצרית מהמסעדה רצה חסרת אונים. הכניסו אותי לאמבולנס, כי ביקשו להסיע אותי לבית החולים, ושם ראיתי את אחי אברהם יצחק שוכב על המיטה. רציתי לדבר, אבל הוא לא ענה. הובילו אותי לבית החולים ביקור חולים, שם קרעו ממני את הבגדים השרופים, הסתכלתי על הגוף והוא היה מלא בכוויות. ביקשתי את אבא ואמא, כי אתה פתאום קולט שאתה לבד ומדמם. אמרו לי 'כבר נביא אותם', כי רצו להרגיע, אבל מיהרו להכניס אותי לחדר הניתוח. בדרך שאלתי את האחות 'יכרתו לי את הרגל?'".

מאיר היה באותו זמן בתל אביב. הוא היה חצי חייל וחצי איש עסקים. כשלא התאקלם בחיל הים, נפלט מקרבי, ומאחר שחי בשטחים, מצא דרך הכנסה מרשימה כשמכר ביטוחי משכנתאות לבתים ביישובים שסוכנים חששו להגיע אליהם.

"הייתי בדיוק במשרד בתל אביב כשזה קרה", הוא מספר. "חבר, מתנדב במד"א, פינה את אחותי, אבל לא ידע מה מצבם של שאר בני המשפחה, כי היא לא הייתה במצב של דיבור. הוא התקשר לבוס שלי, ששלף אותי מישיבת צוות ואמר 'היה פיגוע, פינו את אחותך לבית החולים, לך תראה מה העניינים'. ככה זה התחיל להתגלגל. בן־ציון, אחי הגדול, כבר היה בסוף השירות הצבאי והייתה לו דירה בירושלים. התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני בדרך, ניסיתי להשיג את אחי שבואל, שהיה עם חברים בצפת, ולא הצלחתי. התקשרתי לאבא, לאמא וכלום. הטלפונים שלהם היו כבויים. הגעתי לבית חולים הדסה ולא מצאתי אף אחד. אשתי, שהייתה אז חברתי, עשתה שירות לאומי בשערי צדק, ביקשתי שתחפש. אמרו לה שיש מישהי בת 14 שלא מזהים, על שולחן הניתוחים. לא נתנו לי לראות אותה, רק שאלו מה היא לבשה, כי רצו לזהות ולא ידעתי מה להגיד. אחרי כמה זמן הודיעו שנפטרה והורידו אותי לזהות את הגופה. זו הייתה רעיה".

לאבד חמישה בני משפחה זה דבר שניתן לעיכול בכלל?
"זה לא משהו שאתה מעכל. לאמי יש משפחה בנתניה, והם גם התקשו להתמודד עם המצב. מהצד של אבי, אחיו חיים בחו"ל, אז אתה מתפקד לבד כמו רובוט. אתה במצב ששתי אחיותיך שוכבות פצועות, סבא וסבתא מסתכלים עליי ועל אחי בכדי להבין מה עושים, והיו כל כך הרבה דברים לסדר. במשך שנה וחצי לא הייתי במצב של אבל, כי מהרגע שהאירוע החל אתה במרוץ נגד בירוקרטיה ובדאגה, כי אחותי חיה שכבה חצי שנה בשיקום. אתה ישן איתה, עוזר לה להחליף חבישות. אפילו באותו לילה, כשהייתי צריך לסדר את הלוויות, בחברה קדישא הובהר לי שאין מספיק קברים. האיש שם סימן ארבעה ואמר שאת שני אחיי הקטנים יקברו ביחד, אבל מיד גם הציע שנשריין לעצמנו קבר ליד. ביקש עשרת אלפים שקל לקבר. אמרתי לו שאקח קבר אחד. רשמתי צ'ק על עשרת אלפים שקל וביקשתי 'עכשיו תרשום עליו חמדה סחיווסחורדר'. פתאום קלט שעשיתי לו תרגיל. בבוקר חברה קדישא החזירה את הצ'ק, כי הבינה שנעשה פה מהלך מסוכן".

נשארתם חמישה יתומים. הרווחה התערבה?
"הרווחה הייתה על הפנים. במהלך השבעה באו נציג מטעמה ומטעם הביטוח הלאומי ראו שיש בית, גג מעל ואמרו שהם מצטערים, אבל אין דרך לעזור, כי החוק היה שאם אחד מבני הזוג נשאר בחיים התמיכה עוברת דרכו ליתומים. לא היה חוק ישיר ליתומים. עשו אותי, את אחי ואת סבתא שלי אפוטרופוסים ונעלמו. היום אני מסתכל על הכל אחרת בשביל לדעת שכבר בשנות ה־50 המדינה הייתה צריכה להתעורר. בפיגוע במעלה העקרבים מירי פירסטנברג ואחיה חיים איבדו את הוריהם. ב־2011 פגשנו את משפחת בושקניץ, דני ואחיו ערן, שבשנות ה־70 איבדו את הוריהם בפיגוע האוטובוס בכביש החוף. ערן תיאר מצבים קשים מאוד שחווה".

הפיגוע בסבארו, 2001 (צילום: אבי אוחיון, לע''מ)הפיגוע בסבארו, 2001 (צילום: אבי אוחיון, לע''מ)

אחרי הפיגוע, חמשת בני משפחת סחיווסחורדר נסעו לשווייץ, לאברהם, אחיו של אביהם המנוח, כדי לעבור שם את תקופת ההתאוששות. אחרי כשנתיים, כשהאחים הגדולים רצו שלאה וחיה יחזרו איתם לארץ, התעוררו קשיים, מאחר שהדוד ביקש שהן תישארנה לגדול אצלו.

"גורמי הרווחה בארץ התנגדו שהבנות יחזרו", מאיר מספר. "עשו עליי ועל אחיי תסקיר של מסוגלות הורית וקבעו שיש להפריד את הבנות, כי אנחנו משפיעים עליהן לרעה. היה לנו עורך דין, שמוליק מורן, שנחשב היום לאחד הגדולים. אמרתי לו שלא יכול להיות שהרווחה עושה תסקיר ובכלל לא מדברת איתנו. המלצתי שנביא תסקיר מהרשויות בשווייץ ואכן הכל שם היה הפוך. הסקר השווייצרי אמר שהן חייבות את הקשר איתנו ומה פתאום להפריד, וכל השיקום חייב להתבצע עם האחים. הן חזרו לארץ, ולרווחה היה מאוד קשה לאכול את זה. גם לי היה קשה מולם".

אז החל תהליך של שיקום אטי. מאיר ואחיו הבכור בן־ציון ניסו להחזיר לפסים את העסק שאביהם תפעל, תיווך בין יצרנית שווייצרית גדולה לכימיקלים וחברת תרופות. "אבי היה סוכן של חברה המייצרת את בסיס התרופות", הוא מספר. "הוא סידר הסכמים לאחת החברות הגדולות ועם הזמן יצא לפנסיה, והעמלה שקיבל מהעסקאות הייתה הכנסתו הקבועה. ב־2006, חמש שנים אחרי הפיגוע, אני ואחי הסתובבנו בתערוכה בפריז לחברות תרופות וכימיקלים. על הצוואר היה לנו סרט עם תווית ועליה שם המשפחה, וזה חתיכת שם ארוך באנגלית, 17 אותיות. פתאום איזה שווייצרי עם פמליה עצר ליד, הסתכל על השם ועם דמעות בעיניים שאל 'אתם מכירים את מוטי?'. ענינו 'בטח, זה אבא שלנו'. לקח אותנו הצדה וסיפר שיום אחד אבי נעלם אחרי ששנים עבדו ביחד ולא היה למי לשלם את העמלה. סיפר שניסה לברר מה קרה ונאמר לו שלא יודעים. פשוט זרקו אותנו הצדה".

העלבון הזה לא עיכב את האחים הגדולים למשפחת סחיווסחורדר שעשו חיל בעסקים. חיה, שנפצעה באורח קשה בפיגוע, התגייסה לצה"ל. "התגייסתי למרות מה שעברנו", היא מספרת. "שימשתי כרל"שית בקריה של אלוף משנה מחיל הים. מאיר ממש דחף אותי לגיוס והיה לי טוב בצבא, גם נבחרתי כחיילת מצטיינת, וביום העצמאות הייתי ממוזמני בית הנשיא".

ברגעים כאלה מורגש במיוחד חסרונם של ההורים.
"עד היום לא הסתגלתי לעובדה שאין לי הורים, ועם השנים החוסר רק נהיה יותר מורגש. זה לא שהזמן עובר ומרפא, הפצעים רק הולכים וגדלים. אתה עובר כל מיני ציוני דרך, וההורים לא נמצאים איתך, במיוחד עכשיו כשאני אמא".

דווקא במהלך השירות הצבאי, באה מכה גדולה מכיוון בלתי צפוי. עסקת שחרורו של גלעד שליט הלכה ונרקמה בחודש אוקטובר 2011, ובמהלכה הוחלט לשחרר 1,027 אסירים ביטחוניים, מתוכם 280 שנשפטו למאסרי עולם. בין המשוחררים היו גם מוחמד דגלס, אחלם תמימי וחוסאם בדראן, שהשתתפו בתכנון ובביצוע הפיגוע במסעדת "סבארו".

"כמה שנים לפני השחרור התקשר אליי כתב בכיר של ה־CNN", מאיר מספר. "הוא ישר התקיף: 'עסקת שליט, מה יש לך להגיד?'. באינסטינקט אמרתי 'לא יכול להיות שתהיה'. הוא אמר 'זה סגור. 64 אסירים משוחררים, מתוכם 15 עם דם על הידיים'. אני אומר לו 'ראש הממשלה, אהוד אולמרט, עוד כראש עיר ניקה את הרחובות מהזכוכיות והוא מבין מה משמעות הפיגועים, הוא לא יעשה את זה'. הוא אמר 'אתה תראה שזה סגור'. בסוף לא הייתה עסקה, כי נתניהו, כראש אופוזיציה, היה לוחמני והוא זה שדחף 'אסור לשחרר מחבלים עם דם על הידיים'. בקיץ 2011 דיברו על מחאת האוהלים ופתאום ידיעה מרעישה על עסקת שליט, בהובלת ראש הממשלה, נתניהו. המחאה נשכחה והיינו די לבד, כי לצד משפחת שליט היו ארגונים ומממנים ומשרדי יחסי ציבור. נפל עליי ועל אחיי כאילו אנחנו מייצגים את הצד השני. זה לא רע ששחררו את שליט מהשבי, אבל למשל בבית משפט לתעבורה יש לי ענייני רישיון נהיגה עוד מגיל 19. אתה שומע את התובע המשטרתי מסביר לשופט 'הוא עבריין תעבורה וצריך למצות איתו את הדין'. אני אומר 'וואללה, איתי צריך למצות ועם אלה שרצחו את אמא שלי לא צריכים?'".

אתה נשמע נסער גם עכשיו.
"זה עד היום פוגע בנו ברמות שאי אפשר להסביר. לא העסקה כעסקה, אלא המחשבה שרוצחי הוריי שילמו פחות מהגננת כרמל מעודה. אני לא מצדיק את מעשיה, אבל היא תשלם תשע וחצי שנים עד הדקה האחרונה של האחרונה וממול העבריינים הכי מסוכנים לא שילמו מחיר וחיים חיים מלאי שנאה ליהודים ומלאי גאווה על עצמם. הם מקבלים תמיכה מטורפת מהעולם הערבי, שם הם סוג של גיבורים, כי הפיגוע ב'סבארו' נתפס כהצלחה גדולה". 

יצא לך לדבר עם נתניהו?
"אחרי העסקה לא יצא, אבל הוא איש חכם. כמה חודשים לפני שהמהלך הושלם עבר חוק שהוא דחף אליו ובו סוף־סוף התחלנו לקבל קצבה חודשית כיתומים משני הורים. אני חושב שכבר אז הוא תכנן איך להגיע לעסקה והבין שאנחנו אבן דרך, שצריך לטפל בה מראש. באותם ימים יצא לי להתעמת עם נועם שליט. הוא ישב באוהל מחאה בבלפור וממש לקראת העסקה הקימו במקום אוהל של נפגעי פעולות טרור. אני לא יודע אם הוא ביקר את גלעד בעזה, אבל אני מאמין שהוא ידע מה מצבו. ידע שהוא לא בסכנת חיים ושזה לא מין שבי מעבר להרי החושך". 

אז לא הבנת אותו?
"ברור שהבנתי את הצד שלו, ואין לי ספק שאם הבן שלי היה בעזה, הייתי פועל בדיוק כמו משפחת שליט, אבל כמדינה אני מאמין שהיה צריך לפעול כמו במקרה נחשון וקסמן. ניר פורז ז"ל, שפיקד על פעולת החילוץ ונהרג, הוא קרוב משפחה רחוק שלי. המדינה ידעה לפתור דברים בצורה אחרת, שלא לדבר על מבצע אנטבה ההרואי, שיכול היה להסתיים במרחץ דמים. אני מאמין שב־2008 הצבא ישב בכניסה למקום שבו גלעד שליט הוחזק ונעצר שם".

היית רוצה נקמה?
"ברור שאני חושב על יום שבו אוכל לנקום במחבלים, אבל זה במחשבה ולא ברמה מעשית. עין תחת עין, והמחבלת ששוחררה לא הייתה עושה אחרת, כי היא מאמינה בזה, זו הדת שלה". 

יצא לך להיתקל בהם?
"יש לי חבר טוב שיום אחד התקשר מהצבא ואמר שלקחו אותו ללוות את הנהג שהוביל את המחבלת בפיגוע ב'סבארו'. הוא שאל אותי 'מה לעשות?', והוא אשכרה היה מוכן לדפוק לו כדור בראש. אמרתי 'עזוב, אם מישהו יעשה את זה, זה אני, אל תסבך את חייך'. הנהג בסוף שוחרר. מהמעורבים הישירים בפיגוע אף אחד לא נשאר כלוא. יש את המהנדס עבדאללה ברגותי שנמצא בכלא, ויש את קרוב משפחתו, מרואן ברגותי, שהיה מעורב במימון הפיגוע והוא המועמד הנצחי לשחרור ובעיניי הדוגמה הקלאסית לטעות הקשה שאנחנו ממשיכים בכוח לעשות. הוא הרי לא תפס סכין ושיסף למישהו את הגרון, לא לקח חגורת נפץ והתאבד, אבל הוא סידר ותכנן ומימן והעביר חומרי חבלה. הוא מעורב עד העצם ברמה של לשבת ליד הטלפון ולהתעדכן איפה נמצא המבצע. לא יכול להיות שבן אדם כזה יהיה חלק לגיטימי בהנהגה פוליטית. אין חיה כזו, והמדינה לא מפנימה. אני זוכר שעמיר פרץ הלך לבקר אותו בכלא".

מבחינתם הם רואים בעצמם לוחמים בכיבוש.
"אין לי בעיה שיילחמו בכיבוש, אני לא נכנס להגדרות פוליטיות. מי שלוקח נשק ויוצא להרוג תינוקת בבית קפה הוא לא לוחם חופש, הוא עבריין. יש לו נטיות עברייניות של רוצח כמו שיש אנס. יש אנשים מוזרים שמשום מה משווים את זה למאבק המחתרות, אבל המחתרות אף פעם לא הלכו על נשים וילדים, הן חיפשו מטרות צבאיות. אחד הבלבולים הגדולים אצלנו שאנחנו קוראים 'מחבל' למי שהרג חייל, כמו למי שהרג מישהו בדרך לבית הכנסת, ובעיניי זה עיוות גדול. מי שנלחם מול חיילים הוא אולי לוחם חופש, או נגד הכיבוש. מי שהולך להרוג אזרחים הוא רוצח שלא שונה ממשפחות הפשע הכי גדולות. אף פעם לא הייתה לי בעיה עם ערבים, יש לי בעיה עם מחבלים, וגם בצד השני כנראה הבינו שהמעשים האלה רק מזיקים לנרטיב. כן, כשאתה לוקח חגורת נפץ והורג ילדים, או כשמראיינים אותך ואתה מצטער שלא הרגת יותר, זה נראה רע. הם קצת שינו, עברו לאינתיפאדת סכינים, ירי טילים. אפילו אצלם זה נהיה כאילו לגיטימי אם אתה הורג חייל או מתנחל. באותה תקופה הם יצאו להרוג אותנו ברחובות".

משפחת סחיווסחורדר בהלוויה לאחר הפיגוע (צילום: פלאש 90)משפחת סחיווסחורדר בהלוויה לאחר הפיגוע (צילום: פלאש 90)

חיה, בת ה־28, הייתה חיילת בזמן עסקת שליט. "בצבא לא הייתי יכולה להביע את דעתי, אבל היה אצלי כעס גדול", היא נזכרת. "המפקד שלי אמר 'קחי חופש כמה ימים' וכשהיו טקסי זיכרון פשוט הייתי נשארת בלשכה ואומרת שאני לא באה. הוא הבין. אמר 'אין בעיה'". מי שלקח את המחאה באופן קיצוני היה שבואל, אחיהם של מאיר וחיה, שבזמן הפיגוע היה נער והיום מאיר מספר שהוא רודף אחרי יהלומים והרפתקאות באפריקה. באוקטובר 2011 קלטו אותו מצלמות האבטחה של עיריית תל אביב כשהשחית את האנדרטה לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. 

"חושב שזה היה לגיטימי מאוד", מאיר משוכנע גם היום. "הוא לא פגע, לא איים על אף אחד, לא חילל קבר של מישהו שקבור מתחת. איך הוא היה יכול לתפוס תשומת לב? זה היה ממש לפני השלמת עסקת שליט כשהיינו נואשים, ועובדה שהוא הצליח. ידעתי שהוא הולך לשם, כי הוא יצא עם אחותי מהבית שלי בירושלים. אמרתי לו שייזהר ולא יעבור את הקו, כדי שבטעות לא יפגעו בו".

ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, אמר שצריך לגדוע את ידיו.
"עד היום אנחנו צוחקים על זה. אחי כתב שם 'לשחרר את יגאל עמיר'. תאר לך שאיזו מחתרת מיצהר הייתה קמה ותופסת קצין ישראלי, מחזיקה אותו באיזו מערה בשומרון והייתה דורשת לשחרר תמורתו את יגאל עמיר. בן אדם אחד, לא אלף. עזוב לשחרר, לא היו נותנים לו אפילו הקלה בעונש. זה מה שאחי רצה להגיד".

היו לכם כמה מחאות חריפות, אתה תלית דגל עם צלב קרס בשטח שלך בכניסה לירושלים.
"ועובדה שזה עבד. קניתי את השטח אחרי שהייתי אצל אהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים, וביקשתי להקים אתר הנצחה למשפחה. אולמרט אמר שהעירייה לא תיתן שטח, כי אם כולם יבקשו, העיר תיראה כמו בית קברות אחד גדול. הוא ייעץ שאקנה שטח בעצמי ואקים. קניתי את המקום מכונס נכסים ובשטח יש כיכר שאמורים לקרוא על שם המשפחה ויש מקום לאנדרטה עם מרכז מבקרים. משהו יפה. נתתי בזמנו לאלי גיל, לוחם סיירת, לגור במתחם, וכשהפקיעו חלק מהשטח לטובת הבנייה בכביש 1, הוא אמר לי 'הצלחתי לראות את התוכניות ובשטח שלך לא אמור לעבור הכביש'.

"בבוקר יום הזיכרון הוא קרא לי פעם נוספת כשהתחילו לפרוק קרוואנים של המשרדים בחלקה שלנו. אמרתי לאלי 'אם עובר שם כביש, אין לנו מה לעשות, נריב איתם על הפיצויים, זה מה שיש'. הצבנו את הדגל ההוא ונהיה רעש. מאוד מהר הגעתי לפגישה אצל שר התחבורה ישראל כ"ץ, שם היו גם מנכ"ל מע"צ וכל הבכירים. כ"ץ אמר להם 'לא יכול להיות, המשפחה קנתה את השטח, רוצה לעשות שם הנצחה'. הם אמרו 'צריכים לעבור שם גשר ומנהרה'. הוא אמר להם 'נזיז את הגשר'. אמרו לו 'זה לא בסמכותך, זו החלטה תקציבית, זה דורש אישור ממשלה'. זה נגמר בפשרה שכשהם יגמרו את הפרויקט, אקבל אישורים והשטח יוחזר. מאז עברו חמש שנים והשטח עוד לא חזר רשמית".

הוריך הגיעו לפה מתוך ציונות. אתה מגדיר את עצמך ציוני?
"אני לא מגדיר את עצמי ציוני. אני שונא הגדרות, אבל אם אני בכל זאת נשאב אליהן, אז אני יהודי, כי אני לא כל כך מאמין בציונות, שהיא בסך הכל תנועה אידיאולוגית שהשתלטה על נכסים שלא שלה. היהודים היו פה לאורך כל השנים. טבריה, שכם, ירושלים, צפת. כשבאו הציונים, כדי למתג את עצמם מחדש, הם קראו לעצמם 'היישוב החדש' מול 'היישוב הישן'. אני מאמין שהיישוב הישן הם אלה שהיו פה כל השנים, ובזכותם ובזכות היהודים שהגיעו אחרי השואה יש מדינה, והם גם יישארו אחרי, אם יום אחד לא תהיה מדינה ציונית, כי התנועה הציונית די מיצתה את עצמה".

אחרי עסקת שליט רצית לעזוב לצמיתות.
"אם עסקת שליט הייתה מתרחשת חמש שנים לפני, אין לי ספק שלא היית יושב איתי פה היום, אבל היא קרתה כשכבר התחלנו את השיקום ונולדו לנו ילדים שהחלו להתבסס פה. עם הזיכרונות שלי כילד שעובר למקום חדש, לא רציתי לעשות את זה לילדיי".

יהיה פתרון לבעיה הפלסטינית?
"בוא נחליף את השמות. נגיד שקוסובו היא פלסטין וסרביה היא ישראל. המיעוט בקוסובו לא עושה פיגועים, לא מתאבד בבלגרד ומצד שני מוציא דרכון קוסוברי ומכריז על עצמאות באו"ם. הוא הקים נדבך ועוד נדבך, והיום אשכרה קוסובו היא מדינה. הם לא גירשו את המיעוט הסרבי, ובקוסובו חיים כחצי מיליון סרבים אדוקים שמאמינים שאלה האדמות הקדושות של סרביה. לא הורגים אחד את השני, לא זורקים אבנים וב־97' הם שחטו אחד את השני, ברמה של מרחץ דמים. עובדה שיש דרך גם אם צד אחד לא מסכים. הרי היה בא פלסטיני, נוחת בז'נווה ושם לפקידה דרכון, חושב שלא היו שמים חותמת? אז במפות שלנו היה כתוב 'הגדה המערבית', מה זה משנה? הכל עניין של הגדרות. כדי לייצר מציאות של חיים אזרחיים אתה לא צריך להרוג אף אחד, ואני גם חושב שהאדם הפשוט בעזה ובגדה לא מעניין אותו, הוא לא רוצה למות".

רק שאף אחד לא מוותר.
"אני לא נכנס לפתרונות טכניים, אבל נניח שתגור בשייח' ג'ראח, תקרא לזה ישראל, תשים דגל ותגיד שאתה ישראלי. השכן ליד ישים דגל פלסטין ויקרא לזה פלסטין, זה משנה למישהו?".

אז יש תקווה?
"אם יצחק רבין היה עושה הסכמי שלום שהיו מבוססים על האוכלוסייה המקומית, יכול להיות שהם היו שורדים עד עכשיו, אבל הייתה טעות בניווט, יהירות. הלכו והביאו רוצחים מתוניס ואמרו 'תנהלו פה את השטח'. נתנו להם נשק, כסף וכוח. יודע כמה נשפך במה שנקרא הרשות הפלסטינית? ועד היום אין שם בית חולים אחד שמתקרב לבית חולים ישראלי, כי השחיתות האזרחית מטורפת. תבין, נתקלתי בכל כך הרבה ערבים שרוצים לחיות בשקט, וחושב שאכפת להם אם הדרכון בצבע אדום או צהוב?".

חיה, אחותו, חושבת אחרת: "גם כשאומרים שיש רגיעה אז אין, כי לדעתי אנחנו נמצאים במלחמה תמידית. אני הולכת בראש שלי הפוך על הפוך. יחזירו שטחים שלא יהיו בהם ישראלים והם יהיו רק תחת שליטת אבו מאזן. לא יקראו לזה כיבוש, זו תהיה מלחמה, כי הערבים לא שה תמים וכל דבר לא טוב להם. גם כשתהיה מדינה, הם ינסו להילחם בנו, ואני עד היום מפחדת. הולכת ברחוב ומסתכלת אחורה לראות שאף אחד לא הולך אחריי, ואם אני צריכה לעלות על הרכבת הקלה, תמיד בודקת אם יש מישהו שנראה קצת חשוד". 

מאיר וחיה סחיווסחורדר (צילום: יוסי אלוני)מאיר וחיה סחיווסחורדר (צילום: יוסי אלוני)

חיה, הנשואה למאיר ואם לרפאל בן השנה וחצי, נמצאת כעת בהריון. היא סיפרה שלפני שהתגייסה לצבא חוותה התקף אפילפטי ראשון ומאז היא סובלת מהמחלה. "אמרו שזה כנראה בגלל הטראומה שהגוף עבר, אבל לא מוכנים להכיר בי כנפגעת פעולות איבה, אלא כנכות ולא קל לנו", היא אומרת. "ביקשנו עזרה עם הילד, כי יש לי התקפים ובעלי צריך לצאת לעבודה, וכבר קרה שרפאל נפל כשהיה בן ארבעה חודשים וסבל מסדק בגולגולת. ברוך השם הכל בסדר, אבל אני צריכה סיוע, כי אני לבד עם בעלי והילד".

איך באים לידי ביטוי ההתקפים?
"יש לי אפילפסיה של ניתוקים. מתנתקת לדקה ואז חוזרת לעצמי. הרבה פעמים זה גורם לי לעייפות נוראה, כאבי ראש. פשוט כל מה שאני רוצה זה לישון".

יש לך סיוטים?
"יש סיוטים בלילה. אני חולמת שאני נמצאת באיזה פיגוע ובסוף מצליחה להינצל, אבל ביום־יום אני משתדלת להיות שמחה, במיוחד כשיש לי ילד לגדל, לכן את העצבות אני שומרת לזמנים שאני עם עצמי. הילד הוא החיים, נסיך. מרחיקה את עצמי ממחשבות רעות ועד היום אני נמנעת מלעבור ליד 'קפה נאמן', היכן שהייתה מסעדת 'סבארו', כי כשאני רואה את המקום, אני יכולה לראות בדיוק איפה עמדנו. המראות לא עוזבים". 
חיה עזבה את הדת כשהייתה בצבא. בעצם היחידי שאיכשהו נשאר קשור לשורשים הדתיים של המשפחה הוא מאיר, בן ה־39, שגם היום מגדיר את עצמו בסוג של חיפוש. "אני מאמינה באלוהים שנמצא למעלה ומנהל את העולם ובגלל זה יש לי עליו כעס", היא אומרת. "תמיד עולה השאלה למה זה דווקא קרה למשפחה שלנו. אני רואה את הילד שלי ולא מבינה איך אפשר לרצוח ילדים תמימים וטהורים. לא שההורים שלי לא היו טהורים, אבל אלה ילדים שלא הספיקו כלום בחיים, מה הם מבינים? יש כל מיני שאלות שלעולם לא תהיה לי עליהן תשובה". 

עמותת "משפחה אחת": "תמיד נהיה בשביל האנשים שנתנו את נפשם או נפצעו לטובת המדינה"

ביום חמישי שעבר צוין יום השנה העשרים להקמת עמותת 'משפחה אחת', המטפלת במשפחות חללי ופצועי הפיגועים ומשפחות חללי ופצועי צה"ל. אלפי משפחות הזוכות מהעמותה לקורסי העשרה, טיולים, אירועים מיוחדים וליווי צמוד. 

בדיוק לפני עשרים שנה אמורה הייתה להיחגג בת המצווה של מיכל, בתם של מנכ"לית 'משפחה אחת', שנטל בלזברג, והיו"ר מרק בלזברג. אלא שהמשפחה החליטה לבטל את המסיבה ולתרום את הכסף והמתנות לטובת הנפגעים והמשפחות השכולות מאותו פיגוע וכך קמה העמותה המלווה כ-4,000 אזרחים, חיילים ובני משפחותיהם, במטרה להחזירם למסלול החיים הנורמאלי אחרי האסון שפקדם.

ביום חמישי הקרוב, ה-5 באוגוסט, יתקיים טקס לחללי ופצועי הפיגוע בסבארו, שמארגנת עמותת 'משפחה אחת' ב"ויסטה - מול החומה" בירושלים, בנוכחות הרב ישראל לאו, ובני המשפחות.

שנטל בלזברג, מנכ"לית העמותה שליוותה את יתומי משפחת סחיווסחורדר, אמרה: "תמיד נהיה בשביל האנשים שנתנו את נפשם או נפצעו לטובת המדינה ונסייע ככל האפשר להם ולבני משפחותיהם".

שנטל בלזברג, מנכ''לית עמותת 'משפחה אחת' (צילום: יח''צ)שנטל בלזברג, מנכ''לית עמותת 'משפחה אחת' (צילום: יח''צ)