ארבע לפנות בוקר, הלילה שבין 30 ל־31 במאי 2010. ד"ר אֵלון גלזברג מקבל שיחת טלפון שמעירה אותנו משנתו. ״אתה זוכר את המבצע שאישרת?״ אומר לו קצין הרפואה של חיל הים מן העבר השני של הקו. ״אז הוא השתבש, אנחנו מזניקים את 669״.

גלזברג, שטס עם היחידה כרופא משנת 1999 ועד היום, מבקש שהמסוק הראשון שיוצא לכיוון הים יאסוף אותו ממנחת תל השומר. הוא נכנס לאוטו, נוסע נגד כיוון התנועה לאורך ציר ז׳בוטינסקי בפתח תקווה ונכנס לבית החולים שיבא. ״כשאתה עולה על המסוק כרופא, אתה השמיני מתוך תשעה בשרשרת הפיקוד – ביחידות המיוחדות לא משנה מה דרגתך, גם אם אתה ראש הענף שמאשר את המבצעים המיוחדים בחיל הרפואה״, הוא מספר.

באותו לילה דרמטי, שנצרב בהיסטוריה של מדינת ישראל, נחתו חיילי חיל הים הישראלי על סיפונן של שש ספינות שהשתתפו במשט המרמרה, שיצא מטורקיה וניסה לשבור את הסגר הימי על עזה. גלזברג מגיע עם המסוק עד מעל אוניית המרמרה ומבחין במהומה המתרחשת תחתיו. ״הגעתי מתוקף תפקידי כממיין הפצועים באירועים רבי־נפגעים", הוא אומר כעת.

"אבל בזמן שהמסוק אסף אותי משיבא, המסוק השני, שבו היה רופא אחר של 669, הגיע לזירה לפניי, ומהחלון ראיתי שהוא כבר התחיל לנהל את העניינים. באותו רגע אמרתי למפקד החוליה שלי: המצב השתנה, עכשיו אני פקוד שלך. קיבלתי אחריות לטיפול בבחור אינדונזי שנפצע קשה מאוד בחזה ובבטן, וממש נלחמנו על חייו. זו הייתה חתיכת טיסה חזרה לבית החולים״.

לדברי גלזברג, המתח הזה, שכרוך במעבר המהיר מתפקיד לתפקיד, הוא מהגורמים שהשאירו אותו בצה״ל, עד שהתמנה בספטמבר 2020, בעיצומה של מגיפת הקורונה, לקצין הרפואה הראשי. עם כניסתו לתפקיד, המשימה העיקרית שלו הייתה לאפשר את המשך פעילותו של צה"ל, תוך כדי הקפדה על נהלים חדשים שהצבא לא היה רגיל להם – עטיית מסיכות, שמירת מרחק, עריכת דיונים מרחוק ואף עבודה מהבית.

״המעבר לא היה קל – הצבא לא יכול לצאת לחל״ת", הוא אומר. "האיומים עלינו לא נעלמים כשיש קורונה. אנחנו רואים את זה בכל יום בעזה, באיו״ש ובלבנון. רק תחשוב איך חיל האוויר התמודד עם טיסות מסביב לשעון במבצע שומר החומות תחת נוהלי קורונה״.

והצלחתם לתפיסתך? הרי היו תיעודים של חיילים המפירים את נוהלי הקורונה, מקרי הדבקה המוניים בבסיסי טירונים, התקהלות בלשכת הגיוס בתל השומר.
״כמו שאמרתי, היה מאתגר. כמפקדים, אכפנו ואנחנו עדיין אוכפים את ההנחיות ביחידות. אנחנו מחויבים לשמור על הכשירות של צה״ל ועל המוכנות שלו למלחמה. כחיל רפואה, עשינו כל שביכולתנו בשביל לאפשר שגרה לצד הקורונה, גם טרם החיסונים. ולמדנו תוך כדי, החלנו עוצר יציאות כשהיה צורך. וזה נראה היה כדבר הנכון בשעתו, וביטלנו אותו כשהמצב השתנה. המאבק בקורונה אופיין בחוסר ודאות. העולם כולו התמודד עם נגיף חדש ולא מוכר. לא תמיד הייתה לנו התמונה המלאה כדי לקבל על בסיסה החלטות, אך עשינו את המיטב במסגרת הכלים שהיו בידינו״.

חיסוני קורונה בצה''ל (צילום: באדיבות דו''צ)חיסוני קורונה בצה''ל (צילום: באדיבות דו''צ)


בספטמבר שעבר הוקמה יחידת "אלה" לחקירות אפידמיולוגיות, במטרה להרחיב את מערך החקירות האפידמיולוגית תחת המפקדה המשימתית "אלון" בפיקוד העורף. פעילותה, שהתבססה על מאות חיילי סדיר, הצטרפה לפעילותם של אלפי חיילים מפיקוד העורף שפעלו ברחבי הארץ לקטיעת שרשרת ההדבקה. ״נדרשנו למשאבים רבים, בעיקר כוח אדם, כדי לעמוד בקצב חקירות טוב", אומר גלזברג.

"השתדלנו לעשות כמה שיותר. בשונה מפיקוד העורף, שעושה עבודה יפה, אך מתמודד עם מאסות עצומות, הצבנו לעצמנו יעד של 100% ועמדנו בו, עד הגל הזה. החברים שלי ממפקדת ׳אלון׳ ירדו בשלב מסוים לשלושה־ארבעה מגעים בחקירה בגלל פערים בשיתוף הפעולה עם החקירות הללו".

"אצלנו התעקשנו ונשארנו על 13־14 מגעים, זה מדד לאיכות החקירה ולעומקה. עם זאת, בימים אלה, אנחנו שוקלים לשנות את היעד ולהעמידו על חקירה של פחות מ־100% מהמגעים. גם כי אנחנו עמוסים וגם כי אנחנו לומדים שוב ושוב את אותם הדברים. רוב התחלואה בצה"ל הגיעה מאנשים שנדבקו בחוץ, הביאו את התחלואה לצבא, ואז יש הדבקה בתוך היחידות. יש כמובן גם מקרים הפוכים. שיבצנו חוקרים ליחידות שהם מכירים כדי לייעל את החקירה, והם משתפים את המידע עם משרד הבריאות ופיקוד העורף. אני מאמין שהיום, בעידן החיסונים, המאבק הוא כבר לא למנוע כל הדבקה, אלא למנוע תחלואה קשה, ולכן התאמנו את הציפיות שלנו גם בתחום הזה״.
וגם סייעתם לציבור.

״אנחנו תופסים את עצמנו כחלק ממערכת הבריאות הלאומית, ולכן, כשהמצב לפני שנה עמד על 800 עד 1,000 חולים שמצבם קשה, חשבתי שבהסתכלות על המערכת נכון לסייע. מערך הרפואה של צה״ל בנוי לתמוך בפעילות המבצעית: לתמרן, לעבוד באוהל ולעמוד במצבי קיצון. כאן הסיטואציה אחרת. המערכת כולה עבדה קשה מאוד, ולכן הצטרפנו בשנה שעברה למאבק ולראשונה בהיסטוריה שלנו טיפלנו באזרחי מדינת ישראל במודל של בית חולים צבאי".

"ביום שפתחנו, הוספנו 10% מהמיטות למערך הלאומי של אשפוז חולי קורונה. זאת תרומה ניכרת. מה שהיה רעיון מטורף לפני שנה נראה לנו עכשיו הגיוני וכמעט מובן מאליו. בגל הזה ביקשו מאיתנו לפתוח מחלקות בחמישה בתי חולים בארץ. אם היינו עושים את זה, הייתי נשאר עם שמונה רופאים בכל צה"ל, ומובן שזה מחיר כבד מאוד לתפקוד של הצבא. הצעתי למשרד הבריאות ולממשלה מודל אשפוז ביתי, שאושר. זה מהלך שמערכת הבריאות דנה בו כבר עשור, ובימים אלה אנחנו עושים את זה כתחליף לאשפוז. קיצור אשפוזים זו מגמה עולמית. פעם היית עובר ניתוח כיס מרה ושוכב שבוע בבית החולים, היום אתה שם ליום אחד וזז הביתה. ברוח דומה, ובסיטואציה של אלפי חולים ביום, צריך לשמור את המיטות בבתי החולים לחולים שמצבם הוא הקשה ביותר".

למה נמנעו מכך עד כה?
״ראשית, עולם הרפואה הוא שמרן, ותמיד יש חששות וסיכונים. הסיבה השנייה היא לוגיסטיקה. לנו כצבא יש בדיוק את היתרונות האלה – המטפלים שלנו הם אנשים צעירים שלא מפחדים מטכנולוגיה וממהרים ללמוד ולהשתנות. נוסף לכך יש לצה"ל לוגיסטיקה חזקה בכל הארץ, ואנחנו לא חוששים ממילים כמו פריפריה. אנחנו גמישים, צעירים, זריזים, פרוסים בכל הארץ ויודעים להביא את זה למען המשימה. עם השותפים שלנו בצה"ל אנחנו בונים מכונה, כותבים את הנהלים עם משרד הבריאות וקופות החולים ויוצאים לדרך. מערך הרפואה בקהילה הוא חוזקה אמיתית של מערכת הבריאות, ואנו גאים לחזק אותו״. לדבריו, כדי לסייע לרופאים להתמקד במשימתם, העמידו אנשי הלוגיסטיקה של צה״ל נהגים וארוחות מסביב לשעון.

איך אתה מנצל את כוח האדם באופן שלא יעצור את הצבא?
״זה אתגר גדול שמייצר מתח מובנה במשימות השונות. כדי לסייע למערכת הלאומית, שלפנו אנשי רפואה מהיחידות. אנחנו מסייעים על בסיס חיילים בשירות סדיר בלבד. דגלתי באי־זימון של אנשי מילואים. הם רופאים בבתי החולים האזרחיים, ואי אפשר שם בלעדיהם. גם לא הגיוני לזמן אותם למילואים כדי להחזיר אותם לסייע בבתי החולים. מנגד, יש למשל אימונים בצה"ל שאי אפשר לקיים בלי מטפל בכיר. לדוגמה, ירי טנקים. חייבים שם רופא או פרמדיק בכוננות. אם הרופא הלך למשימת קורונה ברמב"ם, או למשימה אחרת, שיזפון נעמדת. את זה ניסינו למנוע ככל האפשר, וגם די הצלחנו. אנחנו נמתחים עד לקצה, בעיקר במקומות הרגישים יותר״.

והרופאים שלך מרגישים את העומס?
"בהחלט. השחיקה קיימת בכל מערכת הבריאות, וגם אצלנו. האתגר הגדול ביותר של מערכת הבריאות בקורונה הוא כמה אנשים מתים ממחלות שלא טיפלנו בהן בגלל המגיפה. אצלנו זה דרמטי מעט פחות, שכן רוב הרפואה שאנחנו מעניקים לחיילים שלנו היא ראשונית. במקביל, מתוך תפיסה של ריכוז מאמץ בתחומים הספציפיים של רפואת המומחים שאנו זקוקים לה, שם כמעט לא הייתה פגיעה. אני מסייג את עצמי כי בגל השני – כשמשרד הבריאות הורה לסגור חלק מהתחומים – גם אנחנו סגרנו. אבל ניצלנו את ההזדמנות, ואנחנו עושים היום רפואת מומחים מרחוק בהיקפים שלא דמיינו אותם״.

אתה חושב שמערכת יכולה להחזיק ככה לטווח ארוך?
״לחלוטין לא. לכן אנחנו מתכננים קדימה ונושמים עמוק. אפליקציית זימון התורים החדשה של חיל הרפואה, למשל, זו התקדמות פסיכית. קפצנו 25 שנה בלילה. אבל את המהפכה האמיתית אתה בכלל לא רואה, היא בבק אופיס. אנחנו אוספים את המידע במאסות ויודעים לזהות הרגלי זימון תורים של יחידות ולהתאים את הצרכים. וזה רק החלק הפשוט״.

תרחיב.
״נתונים אלה הם בסיס להתקדמות בעתיד. הם מאפשרים לנו לתחקר את עצמנו, לזהות מגמות ואפילו לחזות פציעות וצרכים. לדוגמה, כדי להכין את המטפלים העתידיים שלנו טוב יותר לעולם הזה, אנו משנים כל העת את ההכשרה שלהם. יתרה מכך, יש לנו היום מסלול של אנשים שלומדים במקביל ללימודי הרפואה מקצוע חדש שנקרא 'רפואה חישובית'. אלה יהיו מטפלים שלא רק מבינים את המקצוע, אלא גם דוברים את שפת הדאטה. הם יוכלו להשתמש בידע הזה כדי לנתח מידע ולהשפיע באמצעותו על בריאותו וכשירותו של הצבא. אנחנו רוצים להיות במקום שאנו מסתכלים על טירון בתחילת דרכו ויכולים לא רק להעריך את הסיכוי שלו לסיים את ההכשרה עוד לפני שהוא מתחיל אותה, אלא גם למנוע פציעות, לשמור על בריאותו ולהכין אותו טוב יותר למשימות שלו. ויש לנו ניצנים ראשונים. למשל למדנו שבחינה של זווית דריכת העקב על משטח, בין היתר, עוזרת לנו לבנות לאותו חייל תוכנית אימון ספציפית שמפחיתה פציעות, ושיעור הנשירה יורד ב־18%. ובכלל, אנחנו פועלים הרבה יותר בעולמות של שמירת הבריאות ולא רק בטיפול בפצועים ובחולים. השקעה בבריאות עדיפה על השקעה בחולי״.

האמון שנוצר

תא"ל פרופ׳ אלון גלזברג (49), כירורג מומחה בהכשרתו שהתמקד ברפואת טראומה, למד רפואה כעתודאי באוניברסיטת בן־גוריון (״היינו רק שני עתודאים בכיתה, כיום יש כיתה ייעודית של 70 בכל מחזור״), התמחה במחלקה הכירורגית בבית החולים מאיר בכפר סבא, עבר השתלמות בארצות הברית, וכיום הוא חבר ועמית מחקר בכמה תוכניות ומכונים בארץ ובעולם. הוא נשוי ליעל, גם היא רופאה במקצועה ומנהלת את שירות מושתלי הכבד בבית החולים שניידר לילדים, אב לרועי (17), לתמר (14) ולנעמה (7). הם מתגוררים בפתח תקווה, צמוד לבית החולים שבו עובדת אשתו. ״אפשר לראות את הבית מהחלון במחלקה״, הוא מספר.

אנחנו משוחחים במרפאת חיל הרפואה בצריפין שבמרכז הארץ, בימים שבהם נוסף להתמודדות הסיזיפית עם הקורונה, צה"ל גם ניצב במרכזה של סערה ציבורית בעקבות הגדלת הפנסיות התקציביות של אנשי הקבע. ״אותו רופא שנמצא היום בצריפין וזכאי לפנסיה תקציבית עבד במהלך שירותו מסביב לשעון, הרחק מהבית, תוך טיפול בחיילים גם בשבתות ובחגים, ובחלקם גם תחת אש״, טוען גלזברג.

הוא עצמו עבר שורת תפקידים ארוכה ברפואה המבצעית, עד שהגיע למקום מושבו בבסיס תל השומר: רופא ביחידת הקומנדו אגוז בשנים האחרונות ברצועת הביטחון, הרופא האוגדתי של עוצבת האש (98, צנחנים) במלחמת לבנון השנייה - משם הגיעה הכומתה האדומה המונחת על כתפו השמאלית, קצין הרפואה של פיקוד הצפון ואז ראש מנהלת רפואה בשגרה של הצבא. במלחמת לבנון השנייה איבד כמה מחבריו, בהם סמ״ר פיליפ מוסקו ז״ל, פרמדיק שהצטרף לגדוד 101 של חטיבת הצנחנים לאחר שהתנדב להחליף את אחד החברים שנפצעו. נגמ״ש הפומה שבו היה מוסקו ספג פגיעת טיל נ״ט ישירה בכפר דבל בדרום לבנון. ״אני אישרתי שייכנס לקרב, ואני זה שקבעתי את מותו", אומר גלזברג. "זה הולך איתי עד היום".

בשנת 2013, כשהיה ראש ענף טראומה ורפואה מבצעית במפקדת קצין רפואה ראשי, התקשרו אליו בשבת בצהריים ודיווחו לו שיש אנשים פצועים על אלונקות על הגדר בגבול סוריה. בעקבות כך, הוחלט לתת מענה לסורים שנפצעו במלחמת האזרחים והגיעו לגדר לבקש עזרה. ״הכניסה לישראל הייתה מסוכנת מאוד עבורם כי זה סימן אותם כבוגדים", אומר גלזברג. "לא עניין אף אחד שהם הגיעו בניסיון להציל את החיים שלהם, של חבריהם או של הילדים שלהם. ניסינו לסייע בשטח, וזה היה סודי מאוד״.

פצועים מסוריה בבית החולים זיו בצפת (צילום:  חנה ביקל)פצועים מסוריה בבית החולים זיו בצפת (צילום: חנה ביקל)


כך הפך גלזברג למי שהוביל את משימת הסיוע הרפואי לפליטים ממלחמת האזרחים בסוריה. ״בהתחלה היינו שמונה אנשים", הוא מספר. "הנחו אותי להקים איתם פלוגת רפואה קדמית באחד המוצבים ברמת הגולן. טיפלנו שם בסורים בלילות, בלי שהיה צריך להכניס אותם לארץ״.
באחד הלילות, לדבריו, טיפל באזרח סורי שסבל מפציעת חזה קשה. ״לשמחתי, כשהגיעה הדילמה אם נאחזים בקרנות המזבח ומטפלים בשטח, במכולה מאולתרת ובלי תאורה וציוד מתאים, או שמפנים לאחור – קיבלנו את ההחלטה הנכונה", הוא אומר. "הדבר דרש אומץ מצד מקבלי ההחלטות. במהרה זה היה הסטנדרט, כמו שמדינת ישראל יכולה וראוי שתעמיד. השיטה השתנתה. מיקדנו את המענה הקדמי שלנו בהצלת חיים מיידית, והפצועים פונו להמשך טיפול בבתי חולים בצפון, שעבדו קשה מאוד במשימה הזו. היו כמה פצועים שהטסנו במסוק למרכז, כולל כמה שהטסתי בעצמי״.

 בשנת 2016 הקים צה״ל באופן רשמי את מנהלת "שכנות טובה", שגם סייעה בהעברת ציוד הומניטרי לאזרחים בגדר הסורית. ״אלו היו שנים משוגעות", הוא מתאר. "אחריות עצומה, אתגר מקצועי, מתח אינסופי, אירועים לילה אחרי לילה ו־20 פצועים במקרי קיצון, כולם קטסטרופות״.

מה למדת?
״למדתי לשים ציפיות בגובה הנכון. חשבנו שהמזרח התיכון יהיה חדש. הבנתי שם, בשיחות עם הפצועים בלילות, שלא כדאי להיות נאיבי. אחד הפצועים אמר לי: ׳אם המצב היה הפוך, שלא תהיה לך האשליה שהיינו עושים את זה למענכם. אולי הייתי עושה לך טובה ויורה לך כדור בראש׳. אבל אסור לתת לזה להשפיע עלינו. גם למדתי שאנשים גדלו בסוריה בתודעת הסתה – שיש לנו זנב וקרניים. חלקם ממש בדקו כדי לוודא שאין לנו״. מנגד, הוא מספר, ״גם הייתה הסבתא שבאה עם הנכדה שנפצעה. היא ידעה שאנחנו אנושיים ובאה למרות שמשפחתה התנגדה. בסוף נוצר בינינו אמון״.

בשנותיו הרבות בחיל הרפואה עבר גלזברג לא מעט אירועים קשים נוספים שהשפיעו עליו. אחד המקרים שהותיר בו את חותמו אירע בחודש אפריל האחרון, כשאיציק סעידיאן, נכה צה"ל, הצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון בפתח תקווה, במחאה על הטיפול בו. מאז הוא מורדם ומונשם במחלקת הכוויות של המרכז הרפואי שיבא. ״זה מקרה מצער שהיה אפשר למנוע", אומר גלזברג. "אומנם אנחנו, כצבא, לא מעורבים בתהליך ההכרה של משרד הביטחון בנכי צה״ל, ועם זאת, מתוך מחויבות למי ששלחנו לקרב, אנחנו מפעילים יחידה טיפולית שכל כולה מיועדת למשוחררים. במקביל אנחנו כמובן מעורבים ותורמים לרפורמת 'נפש אחת' של משרד הביטחון (רפורמה שהוכרז עליה בחודש יוני האחרון, ובמסגרתה ישופר השירות לנכי צה"ל – א"ב)".

איציק סעידיאן (צילום: חדשות 12)איציק סעידיאן (צילום: חדשות 12)


היחידה לתגובות קרב, שעליה סיפר גלזברג, המופעלת בידי אגף שיקום נכים במשרד הביטחון, מעניקה טיפול וסיוע לחיילים בתחום בריאות הנפש, ללא צורך בהוכחת נזק וללא תלות בזמן שחלף מאז הפגיעה. מטופלים בה כיום 300 חיילים, רובם לוחמים שעברו אירוע מורכב בשירותם. ״יש קצין, בשנות ה־20 המאוחרות לחייו, מ"מ במילואים בחי"ר, שהשתתף בלחימה במבצע צוק איתן", הוא מספר. "הוא פנה ליחידה לפני כשנה, על רקע זיכרונות ורגשות המלווים אותו מאז אירועי הלחימה. אחרי קליטתו אובחן כסובל מהפרעה פוסט־טראומתית מלאה. הוא התחיל טיפול פרטני, והוא נמצא בטיפולנו זה כשמונה חודשים על בסיס שבועי. הוא ממש לקראת סיום הטיפול ביחידה, ורואים הטבה ניכרת במצבו. בשאלונים שמילא לאחרונה הוא כבר היה בכלל ללא סימפטומים פעילים של הפרעה פוסט־טראומתית״.

הכוונה והניסיון

לאורך שיחתנו צצו ללא הרף על צג הטלפון שלו הודעות וואטסאפ מאנשי המטה שלו שמעדכנים באירועים. ״זה חלק מהתפקיד, הזמינות היא בכל שעה״, מספר גלזברג. הוא גאה במיוחד בהודעות שהוא מקבל מרופאים בבסיסים ברחבי הצבא, המבקשים להתייעץ איתו בתחום הכירורגיה. בין היתר, הוא מקבל גם הודעות מהורים למשרתים צעירים שטוענים שמערכת הרפואה הצבאית לא מסייעת לילדיהם. ״זה הכי כואב", הוא אומר. "אנחנו תמיד מנסים לעזור כי אנחנו רוצים בטובת החייל – לא רק אני, גם הרופא שבגללו ההורה פונה או החיילת במרפאה שמנסה לסייע בזירוז התור. אנו רחוקים מלהיות מערכת מושלמת, אבל מוטמע בנו הרצון להשתפר, ויש לנו הרבה במה להתגאות״.
ובסוף חלקם פונים לרפואה מחוץ לצבא.

״אף שמקרים מעין אלה קיימים, לשמחתי, הם מעטים מאוד. לאחרונה בחן גוף חיצוני את זמינותם של שירותי הרפואה בצה"ל והדגים את השיפור הניכר במענה ברפואת השגרה שלנו. אנחנו מקיימים הערכות מצב חוזרות על הרופאים המומחים בצה״ל: כמה יש בכל תחום, היכן חסר, האם גיבשנו פתרונות למצוקות מסוימות. כאמור, מאז שהעלינו את האפליקציה, אנחנו יכולים לנהל את זה ברמה שעתית. אין לי ספק שיש לנו עוד הרבה להשתפר, אבל מצבם של משרתי צה״ל, במרבית התחומים, טוב יותר מאשר באזרחות״.

אז למה בכל זאת יש תלונות?
״יש תחומים שיש בהם מצוקה לאומית, והיא לא פוסחת עלינו, אנחנו חלק ממערכת הבריאות הציבורית. אחת לחודש מציגים לי נתונים על זמני ההמתנה בכלל התחומים, ובכל סיכום שנה אנחנו בוחנים את איכות השירות״.

המחסור באנשי צוות רפואי מורגש גם בצבא?
״בוודאי. זאת אחת הסיבות שאנחנו בונים את דור העתיד של הרפואה בישראל ׳בתוך הבית׳. אנחנו דואגים להכשיר רופאים במסלול ייחודי בשם 'צמרת'. מי שמתגייס למסלול הזה היום, יהיה מי שייתן את המענה בעוד עשר שנים. אלה טווחי זמן שקשה מאוד לתכנן בהם, ובד בבד זו הזדמנות גדולה לעצב את הדור הבא של המפקדים שלנו. הם מתגייסים למסלול ייחודי ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, ועושים את כל הדרך ככיתה אחת עם מעטפת וליווי שלנו. במהלך הלימודים הם מקבלים תכנים ברפואה צבאית ומבצעית ועוברים הכשרות יחד, בהן טירונות ובה״ד 1, בחופשות הקיץ".

האם המחסור היה הרקע לתוכנית ההפרטה של מערכת הבריאות הצה"לית?
״הרמטכ"ל שלח אותנו לעשות עבודת מטה כדי לבחון את הנושא הזה. השקעתי בכך שנה מהחיים שלי. זה לא היה פשוט. בנינו מודל שכלל הגורמים הסכימו שלאחר כמה שנים של התייצבות הוא יוכל לתת מענה. הבנו במהלך הדרך שקשה מאוד ליישם אותו. אנחנו מבינים שבעת הזו נצטרך להמשיך להשתפר, והתוכנית כרגע מחכה להזדמנות מוצלחת יותר״.

הנושא ירד מהפרק?
״ירד מהפרק, זה רק הרמטכ"ל יכול לומר. אבל אני יכול להגיד שאנחנו לא מתעסקים בזה כרגע, בייחוד לא בעידן הקורונה. תחשוב שעל העומס של מערכת הבריאות הציבורית היית מוסיף גם את החיילים - זה בלתי נתפס״.

אבל אתם נעזרים במיקור חוץ, השירות של "ביקור רופא", למשל, שסופג ביקורת מהחיילים.
״צה"ל החליט לפני כמה שנים לסגור את שירותי הרפואה של מרפאות קצין העיר, ובצדק. רמת השירות שם לא הייתה מתקבלת על הדעת. הבחירה הייתה לעשות מיקור חוץ, וחברת ביקור רופא זכתה במכרז. במודל של מיקור חוץ טמון סיכון מובנה – לאורך השנים אתה יכול לקבל סחף ברמת השירות, אבל בגלל שכבר ויתרת על היכולות האורגניות שלך, אתה לא יכול לחזור אחורה, כבר אין לך איך. יחד איתם זיהינו שיש מקומות לשפר בהם את המענה, ואנחנו עובדים בכל הכוח כדי לתקן זאת. במקביל אנחנו שוב משתנים ומוסיפים עוד שירות".
לדברי גלזברג, המטרה היא ליצור מוקד רפואה דחופה מרחוק: ״זה לא יהיה במקום ביקור רופא, אבל הרופאים והאחיות בו, מהסגל הרפואי של צה"ל, יענו לחלק מהפניות. זו לא רפואת חירום של מיון, ולא במקום מקרים שיצטרכו להגיע לביקור רופא כדי לעשות צילום או בדיקת דם. אבל במסגרת ניתוח הצרכים, זיהינו שיש מקרים שלא יכולים לחכות לבוקר ושאפשר לסייע בהם מרחוק. במאה ה־21 אפשר לחולל הרבה טוב במודל כזה. תכננו להעלות את השירות בספטמבר ודחינו את זה. אנחנו מנצלים את הזמן כדי לדייק את המודל. שירות כזה לא קיים כיום בצורה הזו, ועל כן היכולת שלנו ללמוד מאחרים מוגבלת".

תוך כדי שיחתנו עוברים לידנו עשרות חיילים בדרכם להתחסן במנת החיסון השלישית מפני הקורונה. הוא מתמלא גאווה למראה הסדר שבו מתנהל מבצע החיסונים: ״בסבב החיסון הראשון היינו הצבא המחוסן הראשון בעולם. הגענו לקרוב ל־90% מתחסנים. בתחילת הקורונה כולם דיברו על הצבא הקוריאני. חודשיים אחרי שנכנסתי לתפקיד מצאתי את עצמי מול קרפ"ר קוריאה הדרומית, עם כל 20 הגנרלים שלו, משתף אותם בניסיון שלנו. שיחות מעין אלה מתקיימות עם עמיתים מכל העולם, על בסיס שבועי".

ומה הסוד? איך שכנעתם את כל הצבא להתחסן?
״אנחנו לא מכריחים אף אחד בצבא להתחסן. אבל כשמישהו מסרב, קודם כל הוא מקבל שיחה מהמפקד שלו. לקרפ"ר יש יכולת לחייב חיילים להתחסן, אבל זה לא נדרש לטעמי. בחרתי לא לחייב חיילים כי הערכתי שבשיטת הגזר, ולא המקל, נצליח לחסן אחוזים גבוהים. לשמחתי, אין הרבה חיילים שלא רוצים להתחסן. כשסיפרתי לגנרל אמריקאי את מה שאני מספר לך עכשיו, הוא היה בהלם. חלק גדול מכך הוא שהמדינה מייצרת גזרים כמו טיסות לחו"ל, כניסה לאולמות וכו׳. ישנם מקומות בודדים שבהם אנחנו מחמירים יותר עם האנשים שלנו. אגב, הצבא מחליף בכל שנה כמעט חצי מאנשיו. זאת עבודה לטווח הארוך״.

שמענו על מקרים שבהם חיילים חויבו להתחסן.
״אנחנו ארגון תחרותי מאוד, ויש לכך צדדים טובים. כל מה שהיינו צריכים לעשות הוא לשים גרף של גולני מול גבעתי, והמג״דים ישר נכנסו לזה. מנגד, ראינו גם דוגמאות למפקדים שלקחו את זה ללחץ לא סביר - וטיפלנו בכך״.

איך אתה חושב שהמדינה מתפקדת בקורונה?
״לא מתפקידי לחלק ציונים. אם היינו מדברים לפני שנתיים והייתי מספר לך שתבוא מגיפה ולא תוכל להזמין שבב מחשב ובגלל זה תתעכב אספקת המכוניות בעולם - היית צוחק עליי. אנשים עשו בכל רגע נתון את המקסימום שהם יכלו. בהסתכלות לאחור, הייתי מקבל החלטות שונות. מלהיות שם קצת, אני יכול לומר לך שהשתכנעתי שהם מנסים לעשות טוב. אנשים מסתכלים על הנתונים שיש להם ומקבלים החלטה. אני לא בטוח שהשאלה היא על התפקוד כמו על הכוונה והניסיון״.

כמה זמן אתה מעריך שהקורונה תישאר איתנו?
״לצערי, איני רואה אותה נעלמת בקרוב. כנראה נחווה גלים חוזרים כי לא כל העולם מחוסן, וההגנה של החיסון נחלשת לאורך זמן. בהיבט הזה איננו מופתעים. כבר בתחילת המגיפה הערכנו שנצטרך להתחסן בכל כמה חודשים. מדינת ישראל נהנית ממערכת בריאות מצוינת ומפירותיה של החלטה אמיצה להשתמש בחיסונים, ועל כן מצבה טוב בהרבה משל עמיתים רבים שלנו בעולם. האתגר שלנו, בוודאי של מקבלי ההחלטות במערכת, הוא לאזן כל העת. חובתנו לאפשר חיים לצד המחלה, ובמקביל לא להוריד את העיניים מהמטרות ארוכות הטווח שלנו, להמשיך ללמוד, להשתנות ולהשתפר. יש לנו אנשים נפלאים ומוכשרים במערכת הבריאות, ויחד, ועם הרוח הנכונה, אין לי ספק שזה יקרה״.