66 שנים לכשל ההתרעתי הראשון של המודיעין: ב-27 בספטמבר 1955 נרשם הכשל ההתרעתי האסטרטגי הראשון של קהילת המודיעין הישראלית. מנהיג מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, הכריז על עסקת אמל"ח רחבת היקף עם צ'כוסלובקיה. (למעשה, ברית המועצות היתה הספק בפועל, אך לא רצתה להצטייר כמתערבת במזרח התיכון). אגף המודיעין וקהילת המודיעין הישראלית הופתעו, ולצידם גם הרמטכ"ל והקברניטים. ההפתעה ומשמעויותיה עוררו חששות כבדים בקרב הצמרת הביטחונית. התרחשות זו הובילה למירוץ התחמשות ישראלי ובמידה רבה אף היוותה את שורשי מערכת סיני בסוף 1956.
העסקה הדרמטית כללה ציוד מתקדם ומגוון, וכללה מאות מטוסים, מאות טנקים, מאות תותחים, נגמ"שים, כלי שיט ועוד. מכח זאת, היו לה השלכות משמעותיות על מאזן הכוחות בין ישראל לבין מדינות ערב, ובעיקר מול מצרים. גם לאחר הפרסום הפומבי לקח למודיעין הישראלי פרק זמן ארוך יחסית לקבל ולהציג נתונים מדויקים לגבי העסקה, ולהבין ולהצביע על משמעותה.
לא היה זה עוד פספוס. היה זה כשל ההתרעה האסטרטגי המשמעותי הראשון של המודיעין הצבאי לאחר קום המדינה (ראשון בין רבים שיבואו לאחריו). חומרת האירוע היתה בעיקר נוכח מימדי העסקה והפרת האיזון מול ישראל, והיותה פתח למהלך צבאי מצרי מול ישראל תוך יתרון משמעותי באמל"ח מתקדם. הרמטכ"ל משה דיין, שנכנס לתפקידו כשנתיים לפני כן, אף חשש שעם סיום קליטת האמל"ח תפתח מצרים במלחמה. זה היה אחד המניעים שלו ליזום מהלך צבאי מול מצרים בטרם סיום התהליך.
העסקה הזו הייתה חלק ממהלך של מעבר הצבא המצרי מציוד, זיקה ותו"ל מערבי - לזה המזרחי. כן יצויין כי היתה זו הראשונה בין עסקאות אמל"ח רבות נוספות בין בריה"מ והגוש הסובייטי לבין מדינות ערב שנחתמו לאורך 20 שנה.
מה בעצם קרה ומדוע לא ניתנה התרעה?
נאצר, שרק שנה קודם לכן הפך למנהיג מצרים לאחר שהדיח את נג'יב שהיה "מנהיג הקש" בראש מהפכת הקצינים. עסקת הנשק היתה חלק ממכלול של שינוי הקו המדיני שלו. במוקד תפיסת ה"נאצריזם" ו"הפילוסופיה של המהפכה" עמדו חזון האחדות הערבית אותה שאף להנהיג והובלת הקו העוין לישראל.
ברקע לעסקת הנשק עמדו תהליכים אזוריים ובינלאומיים ביחסי מזרח-מערב: אל מול "ברית בגדד" בהנהגת ארה"ב ובריטניה כגוש פרו מערבי במזה"ת – שהחלה להתגבש מראשית שנות ה-50 בשורת בריתות והסכמים עם עיראק, תורכיה, אירן ועוד, נאצר החל בהתקרבות לגוש המזרחי. הוא הוביל את תהליך ההתנתקות של מצרים מהבריטים, ולאחר נסיון התקרבות לארה"ב שלא תאם ציפיותיו ואי הצלחותיו לקבל נשק מהמערב – בחר בבריה"מ כגורם המרכזי לסייע לו. השתתפותו בועידת "בנדונג" (אפריל 1955) היתה ביטוי משמעותי לכך. בעקבות ההודעה על עסקת הנשק הכריזה ארה"ב על הפסקת הגישה החיובית למשטר נאצר. בריטניה הודיעה שלא תמשיך במימוש עסקאות אמל"ח עם מצרים וארה"ב.
נאצר הכריז בכמה הזדמנויות שהטריגר לעסקה היתה מבצע "חץ שחור" (פברואר 1955) בו נהרגו בפשיטת כוחות הצנחנים ברצועה 38 חיילים מצרים. אלא שכאמור, ברקע היו תהליכים שהחלו עוד קודם לכן. כן יצויין שעד אז התקיימו מגעים חשאיים בין ישראל לבין מצרים בדרגים שונים, כולל מעורבות של נאצר עצמו.
מדוע כשל התרעתי?
צבי לניר כתב בספרו: "ההפתעה הבסיסית – מודיעין במשבר": "תכלית ההתרעה היא להסב את תשומת הלב של מקבלי ההחלטות, בזמן רלוונטי, להתפתחות שעלולה לחייב אותם לפעולה או להתארגנות מיוחדת.
תפקידו העיקרי של המחקר המודיעיני הוא להגדיל את 'מרחב ההתרעה' - משך הזמן הנמדד מהעיתוי שבו ניתנה ההתרעה על היווצרות מצב התרעתי, ועד להתרחשות האירוע נשוא ההתרעה".
התרעה איננה רק על מלחמה או על פיגוע. גם כאשר המודיעין לא מתריע בפני הנהגת המדינה על התהוות עסקת אמל"ח גדולה, או איום טכנולוגי חדש הוא נכשל בתפקידו. אם לא הצליח להביא מידע, הכישלון הוא איסופי בעיקרו. ואם היה מידע, אך לא הובן או "התפספס", הכישלון הוא הערכתי בעיקרו. כאן הכישלון היה משולב.
ראש אמ"ן היה אז יהושפט הרכבי – אך הוא היה ממש בראשית תפקידו, לאחר שרק 5 חודשים לפני כן החליף את בנימין גיבלי שנאלץ לסיים תפקידו עקב "עסק הביש". הרמטכ"ל דיין החל תפקידו בדצמבר 1953. אחת מהחלטותיו הראשונות היתה להפוך את מחקר המודיעין לאגף עצמאי.
הדרך הצרפתית
ראש הממשלה ושר הביטחון היה דוד בן גוריון, שלאחר מלחמת העצמאות הנחה את צה"ל להיערך לסבב לחימה נוסף מול מדינות ערב שתוביל מצרים. במסגרת זו הנחה את צה"ל להיערך לתרחיש של "מקרה הכל". בסוף 1955, בעקבות העסקה, אף נערך צה"ל למהלך צבאי מקדים-מבצע "עומר" בחצי האי סיני – אך זה בוטל משיקולים מדיניים.
בן-גוריון, שחשש ממהלך מצרי מקדים לנוכח הפרת מאזן הכוחות, הנחה לחפש מקורות לרכש נשק לצמצום הפערים. לאחר שהניסיונות לרכוש מטוסי סילון בבריטניה, ארה"ב ומדינות נוספות נכשלו, נמצא הפתרון בצרפת כמקור חדש לרכש. הערוץ הצרפתי החל להתפתח עוד קודם לפרסום העסקה המצרית בהובלתו של שמעון פרס כמנכ"ל משרד הביטחון, והואץ לאחר הההכרזה הדרמטית. במסגרת זו היו שני מסלולים: האווירי והיבשתי.
סא"ל במיל' מוטי חבקוק, לשעבר ראש תחום ההיסטוריה בחיל האוויר, מגלה שחה"א הישראלי לא חיכה לנאצר, ולפחות בתחום האווירי היה לרכש הנגדי רקע מוקדם. לעדותו, כבר בראשית שנות ה-50 חיל האוויר חיפש מטוס קרב רב-משימתי איכותי לטובת תקיפות קרקעיות וקרבות אוויר. ה"מיסטר 2" הצרפתי נמצא מתאים, אך היה אז רק בפיתוח. באוגוסט 1954, כשנה לפני העסקה הצ'כית-מצרית, נחתם עם צרפת חוזה הצטיידות. כשנה לאחר מכן, נבחן המטוס בצרפת ע"י משלחת של חיל האוויר ולאחר שנמצאו בו ליקויים רבים הוחלט לבטל את החוזה ולהמתין לפיתוח הגרסה המתקדמת של ה"מיסטר 4". לאחר פרסום העסקה המצרית, הואצו המגעים, ועד להשלמת הפיתוח סוכם על הצטיידות דחופה במטוסי "אורגן". לנוכח החששות והדחיפות, הסכימה צרפת להוציא מטוסי "אורגן" מטייסות חה"א הצרפתי ולהעבירם לישראל. המטוסים הגיעו ונקלטו בסוף 1955. באפריל 1956 נקלטו חה"א הישראלי מטוסי "המיסטר" החדשים.
העסקה הכוללת עם צרפת נחתמה במהלך 1956, וכללה בין השאר טנקי סופר שרמן, טנקי AMX13 ועוד. הציוד הגיע לארץ במבצע ימי חשאי, לפני מערכת סיני.
הכותב הוא סא"ל במיל', ראש ענף ההיסטוריה והמורשת לשעבר באגף המודיעין של צה"ל