זו הייתה שבת רגועה של סתיו באזור הגבול הרגוע ממילא שבין ישראל לסוריה, בפאתי הכפר מג'דל שמס. כוח מיוחד של חיילי צה"ל חוצה את הגבול ותופס עמדות על תל השוכן למרגלות "גבעת הצעקות" הידועה. על גבעה שלישית, המשקיפה על האזור כולו, עבדו פועלים בשיפוץ בית מידות חדש עם גג אדום.
בעליו, אדם מוכר ונשוא פנים, הגיע במיוחד כדי לקבלם מבית הקבע שלו ליד דמשק. למסעו הקצרצר נלוותה אשתו. כמה דקות לפני השעה שלוש יצא הבעל למרפסת ביתו כדי לשאוף אוויר צח. אשתו נותרה בבית עם הפועלים. מעברה השני של הגדר נפרשו מבני המגורים הצפופים של כפר הולדתו, בהם גם בית נעוריו. שם הוא נולד לפני 54 שנים ובו גדל.
כדור אחד נורה פתע ופילח את חזהו. רעייתו, ששמעה רחש מפתיע, יצאה בבהלה לחצר וגילתה אותו שוכב על הקרקע. לתומה חשבה כי בעלה השתרע על האדמה כדי להתגונן מפני סכנה, ומיהרה לסוכך עליו בגופה. חלפו כמה שניות, והיא נוכחה כי הכרתו אבדה. יחד עם הפועלים, היא פינתה אותו לבית החולים בקונייטרה החדשה, המרוחקת כמה קילומטרים משם. היא הזעיקה את אחיו הבכור, שהתגורר בעירם ליד דמשק. אבל המאמץ היה לשווא. בהגיעו לבית החולים כבר היה שרוי במוות קליני.
הידיעה על מותו, אותה שבת של 16 באוקטובר, עשתה כנפיים. ההרוג, מדחת סאלח, לא היה דמות אלמונית. מדמשק וביירות, דרך שכם ועזה, ומהן לבגדד, לתימן ולאלג'יר, אתרי חדשות וערוצי רדיו וטלוויזיה מיהרו לשדר את המבזק על מותו. התקשורת הישראלית המנומנמת דיווחה על הידיעה ביובש כחלק מיבול החדשות של מוצאי שבת.
אבל הריגתו לא הייתה אירוע שגרתי כלל. סאלח היה דמות בכירה ומוכרת. פוליטיקאי סורי מוערך, יועצו של ראש ממשלת סוריה לענייני רמת הגולן. הוא נולד במג'דל שמס, עקר ממנה לדמשק ב־1998, ומשם ייצג את אחיו הדרוזים מעבר לגבול. במרוצת השנים אף מילא כהונה אחת כחבר פרלמנט. משפחתו וחבריו האשימו את צה"ל בהריגתו. ישראל לא הודתה רשמית באחריותה לכך, אבל דוברים מטעמה מסרו לעיתונאים כי סאלח לא הסתפק בפעילות פוליטית, אלא חזר לעיסוקו הישן נגדה, שבגללו נעצר בידי השב"כ כבר כשהיה בן 18.
כמה שעות אחרי מותו חיפשתי את ווהיב סאלח (56), אחיו הקרוב שמתגורר במג'דל שמס. הוא לא השיב לטלפון. למחרת שלח את חברו להודיע שהוא מקבל את פניהם של מנחמים, וכי בקרוב ישוב אליי. למחרת אכן חזר, והיה נסער. הוא אמר שישראל הרגה את אחיו, ולא ייתכן שלא תשלם מחיר.
מספר שבועות אחר כך קיבל אותי בביתו. הוא היה לוחמני קצת פחות. לרגע אחד אף הפציעו בעיניו דמעות. הוא לא אחד שמבטא רגשות. גם לא שנאה. הוא אינו שונא ישראלים. הוא מקיים איתם יחסים מורכבים. אבל הממשלה שלכם, אמר, לקחה את אח שלי. "זה ירד עלינו כמו רעם", הוסיף בראיון ל"מעריב־המוסף" מביתו במג'דל שמס. "הבנו שהכיבוש הישראלי הרג אותו".
באותה שבת, עבד ווהיב במטעים בבעלותו, שבהם הוא מגדל תפוחים ולעתים גם דובדבנים. הוא סיים את יום עבודתו, שב הביתה והתיישב מול הטלוויזיה: "בערך בארבע התקשרו אליי חברים ממג'דל שמס. שאלו איפה אני. אמרתי, בבית. שאלו: מה שלומך, הכל בסדר אצלכם בבית? הרגשתי משהו לא טוב.
הגיעו עוד טלפונים. פחדתי שקרה משהו למדחת". ווהיב התקשר למדחת, ולא זכה למענה. את ביתו החלו לפקוד חברים. אחד מהם גילה לו את הבשורה: "בחד'ר אומרים שהרגו את מדחת". אלחד'ר הוא כפר דרוזי בשטח סוריה מעבר לגבול. "הרגשתי רע מאוד", הוא משחזר. "התחלתי ללכת ולחזור בתוך הבית. היה קשה. התקשרתי לאח השני שלי בסוריה, יאסר. לא ענה. אחרי כמה זמן הוא חזר אליי ואמר: תהיה מוכן להכי גרוע".
קולו משתנק והוא קם להביא את קנקן הקפה מן המטבח, ובעצם לקחת רגע של אוויר. "כל הזמן אנחנו מדברים בוואטסאפ", הוא מספר על מדחת בלשון הווה. "בפעם האחרונה הוא שלח לי ברכות עם תמונה. הוא מתעורר בבוקר ומתחיל לשלוח למשפחה שלו ולכל החברים זרי פרחים בטלפון". ווהיב מעלעל במכשירו ומוצא כי באותה שבת, בשעה 6:55, שלח לו אחיו תמונה של זר פרחים וברכת שלומות. זה היה אות החיים האחרון ממנו. "הוא מת כשהפנים שלו מחייכות. ככה אמר לי אח שלי יאסר", הוא אומר.
מכל האזור זרמו ניחומים לבתי האחים במג'דל שמס. לא בטוח שכל השישה, בהם גם שתי אחיות, רוצים בכבוד הרב. העובדה שאחיך המת הוא יקיר ציר ההתנגדות היא תעודת כבוד בעיני המונים במדינות ערב, אבל בחיי היומיום, בעודך מצוי באזור שליטה ישראלי, הכבוד הזה עלול להיות עליך לעול.
מגיל צעיר החלו שני האחים, ווהיב ומדחת, להתמסר למאבק הפוליטי. ראשון הסתבך ווהיב בהפגנות חוק הגולן ב־1983. הוא נתפס על השתתפות במהומות וישב שבועיים במעצר. אחרי שנתיים, בהיותו כבן 17 וחצי, חצה את גדר הגבול ונפגש עם גורם סורי, שאת זהותו הוא מסרב להסגיר. הוא נתפס, הורשע במגע עם סוכן זר, ונשלח לשלוש וחצי שנות מאסר.
בזמן שישב בכלא, הלך אחריו אחיו הצעיר מדחת. הוא הצטרף להתארגנות חשאית של צעירים מהכפר שתקפו סיורים של צה"ל. הם פירקו מוקשים ישנים והניחו אותם על דרכי הנסיעה שלהם. ההתארגנות הייתה גדולה מאוד, 24 עצורים, והסוד דלף. כמה מהם נידונו למאסר עולם. אחרים לעונשים מופחתים. מדחת נשלח ל־12 שנות מאסר. אחרי שכילה יותר ממחצית מעונשו, נוכח ווהיב מתוך כלאו כי אחיו הצעיר החל במאסרו שלו.
באפריל 1998 סיים מדחת את עונשו והשתחרר. חודשים מעטים אחר כך הוא הבריח את הגבול לסוריה, והחל בקריירה פוליטית מצליחה. בדמשק נקלט בידי אחיו הבכור יאסר, שהגיע שם שנים רבות לפניו. "מדחת היה הקול של רמת הגולן בסוריה ומחוץ לסוריה. כולם הכירו אותו", אומר ווהיב, "החיסול שלו זה סגירת חשבון על הישיבה שלו בכלא ועל הבריחה שלו. לא בגלל חיזבאללה ולא איראן".
בישראל איש לא הגיב רשמית להאשמות על הריגתו. גורמים ביטחוניים סיפרו כי סאלח לא הסתפק בפעילות פוליטית, אלא הופעל בידי גורם שלישי בהכשרת הקרקע לפיגועי רצח בגבול. באזור הזה של סוריה פועלים חיזבאללה, לעתים גם איראן, וכמובן הצבא הסורי. על הנייר, הוא היה נכס לשולחיו. פטריוט סורי, בעל עבר ביטחוני מוכח, שקבע את ביתו בנקודת הגבול וניהל חשבון ארוך עם מדינת ישראל. אבל אחיו אומר שההאשמה הזו מרחיקת לכת, וכי לישראל היו סיבות אחרות לחסלו. "אם הוא אויב שלהם, למה הוא יצא ככה למרפסת מול העיניים שלהם?", הוא שואל אותי בתוכחה.
ייתכן שהוא היה מעורב בעניינים האלה, ואתה לא ידעת?
"אין דבר כזה. אנחנו יודעים הכל. מדחת לא מתערב בעניינים צבאיים. העבודה שלו היא לטפל בעניינים אזרחיים שקשורים לגולן. אם הוא היה עושה דברים כמו שאמרו עליו אצלכם, הוא לא היה בא לכאן".
אולי לא האמין שיהרגו אותו.
"לא, הוא מבין טוב. הוא היה בכלא 12 שנה. מכיר טוב את הישראלים".
כל חייו של ווהיב סאלח נעו בין הקריירה של אחיו מצד אחד, ליחסיו עם הישראליוּת מצד שני. את התפוחים המשובחים שהוא מגדל במטעים רוכשים גם תושבי חיפה והגליל. שני ילדיו התאומים (22) לומדים באוניברסיטאות בישראל. האם רצה להיות ישראלי גמור? אני בטוח שכן. אבל הוא עקוד בשלשלאות שהורישו לו הוריו וסבו מזה, ובמחויבות לשליחותו של אחיו מזה. בגלל כל אלה, סירב לקחת אזרחות ישראלית. הוא זכאי לתעודת מעבר, מעין דרכון מינוס, שנהוג לתת לתושבים שאינם אזרחים. אבל גם אותו שולל השב"כ ממנו לפרקים, כדי שלא ייצא מהארץ.
ישראל תגיד להגנתה כי ווהיב סאלח ואחיו הם סכנה, ועל כן הם זכו להכיר, כבר 40 שנה, את נחת זרועה של מערכת הביטחון. אבל המציאות מורכבת מזה. ישראל מעולם לא חיבקה את הדרוזים של רמת הגולן. גם את הנאמנים לה מביניהם היא לא פינקה. לא היא, ולא אחיהם הדרוזים בישראל. היחסים הללו הם החמצה גדולה.
ישראלי שמתהלך ברחובות מג'דל שמס, וגם בכפרים הסמוכים, יתקבל במאור פנים. כפרים נעימים, יש יאמרו יפים, עם אוכלוסייה ברמה גבוהה. אין באוויר מתח של אלימות או סלידה. אנחנו, הישראלים, נזכרים בהם כאשר קורה משהו חריף. אבל הם חיים את המציאות הזו מדי יום. במיוחד אחד כמו ווהיב סאלח, שמוכר את פירותיו לישראלים, שולח את ילדיו ללמוד בשטחה, ומצד שני, ידה הכבדה מונחת על עורפו.
"ישראל מתעללת בנו בכל מיני דרכים", הוא אומר, "הנה קח דוגמה. לחקלאי יהודי מוכרים קוב מים בשני שקל. אנחנו משלמים שלושה וחצי. הם מקבלים מתי שהם רוצים. אנחנו לא תמיד. יש לנו אדמות שהן רכוש שלנו עוד מתקופת הטורקים. הם לא רוצים להכניס אותן לתוכנית המתאר. למשפחה שלי יש מטעים ליד מג'דל שמס, לא נותנים לנו לבנות עליהם. גם ליד ברכת רם יש אדמות לתושבי רמת הגולן, לא נותנים לבנות כי אומרים שזה אזור תיירות. מי שבנה, שולחים לו קנס באלפים. אתה נכנס למג'דל שמס, אין סדר, אין כבישים טובים. לפני כמה ימים היה גשם, החשמל הפסיק. לפעמים יום שלם אין חשמל. לפעמים הוא בא והולך, שורף מכשירים".
אחר כך הוא מוסיף: "הם (ממשלות ישראל) חושבים שעשו שלום עם מדינות ערב. אין באמת שלום. במצרים זה שלום עם סאדאת. איפה העם המצרי? אף אחד לא בא לטייל פה. אותו דבר המפרץ. זה שלום עם מנהיגים. העם הערבי מתנגד לו. אותו דבר כאן ברמת הגולן. אתם לא רוצים לחיות איתנו בשלום".
המשפחה כולה חצויה. פוליטית וגיאוגרפית. הבכור יאסר הגיע ראשון לסוריה כסטודנט בשנת 1981, ומאז קבע שם את ביתו. 17 שנה אחר כך הצטרף אליו מדחת. שניהם בנו בית בעיירה ג'רמאנה ליד דמשק, הקימו משפחה והביאו ילדים לעולם. מדחת התחתן עם הַדִייה, בת מג'דל שמס, ולשניים נולדו שני ילדים: ג'ולאן (גולן), בן 17, וראמה (רמה), בת 13. בכפר הולדתם נותרו הוריהם, שהלכו לעולמם בשנים האחרונות, וחמישה אחים.
שני חלקי המשפחה בקושי התראו. היו שנים שבהן לא דיברו פרט למפגשים מרוחקים ב"גבעת הצעקות". רק בשנים האחרונות התאפשר להם לשוחח בחופשיות. לפני 12 שנה נפגשו כולם בטורקיה. ההורים, שבעת ילדיהם והנכדים. זו הייתה הפעם האחרונה שפגשו את מדחת ויאסר.
מדובר לא רק במשפחה לוחמת, אלא בשושלת. סבם לחם במרד נגד הצבא הצרפתי. הצרפתים לא חסו על מחוללי המרד, ופעמיים פקדו את מג'דל שמס והעלו שכונות מתוכו באש.
הסב נפצע מכדור בידו. בנו סאלח, אביהם של השניים, התגייס לצבא הסורי אף שהיה בן יחיד ופטור משירות. הוא שירת ביחידת תותחנים שהוצבה ליד דמשק. גם מצד האם נרשמה מורשת קרב משפחתית. אחיה, אסעד אלווילי, נעצר בידי כוחות צה"ל ב־1972 וריצה שלוש שנות מאסר על פעילות חתרנית.
ווהיב אומר כי לאורך המלחמה בסוריה, חרדו בני המשפחה לשלומו של מדחת והפצירו בו להיזהר. מאחר שהיה מזוהה עם השלטון, הם חששו כי קבוצות מורדים ינסו לפגוע בו. על כן חיסולו עתה בידי צה"ל נחת עליהם בהפתעה.
יש לכם מגעים עם הדרוזים בישראל?
"יש לנו קשר טוב עם הצעירים שלהם. יש שם הרבה סרבני גיוס. וכאלה שבורחים. ההנהגה שלהם לא מייצגת את העדה. ובטח לא את הדרוזים בגולן".
גזרת הגבול בין ישראל לסוריה יציבה באופן יחסי, אבל מתחת לפני השטח רוחשות גחלים. זהו העידן שאחרי המלחמה בסוריה, וטעה מי שחשב כי הוא יביא עמו שקט לאזור. את מקומם של הפלגים הסונים, רובם צאצאים או בני דמות של ארגון אל־קאעידה, תפסו צבא אסד, חיזבאללה ומשמרות המהפכה האיראניים, כל אחד לחוד, ולעתים גם יחד.
שלושתם מבקשים להפוך את הגבול, ובמיוחד הגזרה המקבילה למג'דל שמס, בסיס פגיעה בישראל. ישראל צופה במתרחש, וכאשר היד העוינת קרבה, היא נוהגת לנשכה. על פי הדיווחים, כך הרג צה"ל בשנים האחרונות קרוב לעשרה פעילים שונים. רובם חוסלו מהאוויר בזמן שנסעו במכוניתם. אחרים נורו בכינון ישיר. מדחת סאלח הוא האחרון והבכיר בהם.
זהו משחק של חתול ועכבר, ובין כל השחקנים, תופסים בו תפקיד גם בני מג'דל שמס המתגוררים בצד הסורי. רבים מהם יצאו לאורך השנים ללימודים או העתיקו את חייהם לשם. לפני חצי שנה דווח בסוריה כי מסוק של צה"ל ירה לעבר תושב הכפר, תחריר מחמוד, בעת שפעל לא הרחק מביתו של מדחת סאלח.
תחריר, צעיר ודתי, נפצע באורח קשה ומת אחרי כמה ימים. שש וחצי שנים לפני כן נהרגו שני אחיו, נזיה ות'אאר, בעת שניסו להטמין מטעני נפץ באותה גזרה. מדחת הכיר היטב את שלושת האחים. את תחריר הוא פינה בעצמו, יחד עם בנו ג'ולאן, לבית החולים. אבי השלושה, ווליד מחמוד, היה אסיר ביטחוני, והוא בילה עם מדחת שנות מאסר בכלא. בהחלט אפשר כי מותם, בזה אחר זה, דחף אותו לידי מפעיליו.
"אני, כערבי שמסתכל מהצד", אומר ווהיב סאלח, "רואה את צה"ל כל השנים הורג ילדים ונשים. בלבנון, בגדה, בעזה, בסוריה. אלה המלחמות שישראל עושה. יש מצב שהעם הערבי נמאס לו מהמעשים, וישראל תשלם עליהם. אנחנו לא נגד יהודים. אנחנו חיים איתם. אתם כועסים כשאומרים שאתם כמו הנאצים או הפשיסטים, אבל אתם צריכים להבין מאיפה באים הדיבורים האלה. אתם הורגים בלי להפסיק.
אפילו במלחמה בסוריה ישראל תמכה בטרוריסטים. היא פתחה להם בית חולים ליד קו הפסקת האש, ללוחמים של ג'בהת א־נוסרה (ארגון ג'יהאד סורי הנחשב שלוחה של אל־קאעידה - ג"ח). כולם יודעים את זה. היא תמכה בג'בהת א־נוסרה עד הפסקת האש. העבירה להם נשק וכסף. זה לא היה סודי, הרבה אנשים מאצלנו ומהצד הסורי ראו".
אז למה הרגו אותו, אני מקשה עליו בכל זאת. "הם רצו לחסל איתו חשבונות", הוא מתעקש, "יש בזה הרבה מסרים. הוא ניסה להקים יישוב בצד השני של הגבול, איפה שהוא בנה את הבית שלו, על אדמות של הכפר שלנו. הוא עשה תשתית של מים וחשמל לכל האזור. הכיבוש לא רוצה כפר כזה ליד הגדר. ישראל רוצה כל הזמן להשתלט על האדמות שלנו. למשל לבנות כאן טורבינות חשמל".
"אנחנו מתנגדים, כי זה מסרטן. היו הפגנות אלימות, פיזרו אותנו בגז מדמיע. מדחת דיבר על זה הרבה בטלוויזיה הסורית. ישראל גם רוצה לעשות בחירות בפעם הראשונה למועצה שלנו. עד היום מינו את ראש המועצה. משרד הפנים מינה אותו. ניסינו לסכל את זה בהפגנות. אנחנו לא רוצים בחירות ישראליות, זה לא ישראל פה, זה אדמה סורית. גם על זה הוא דיבר שם. וגם על האסירים שלנו, והמצב שלהם בכלא. מדחת הרים את הקול של רמת הגולן בזירה הבינלאומית ובזירה הערבית, וישראל לא רוצה את זה".
למה דווקא עכשיו?
"עד עכשיו לא מצאתי תשובה".
אם היה בא מישהו ומראה לך הוכחה, שהוא עבד בשליחות איראן או חיזבאללה?
"זה לא יפתיע אותי. אנחנו תומכים באיראן ובחיזבאללה. גם בפלסטינים. אבל בשנת 1993 דיברנו שלום. יכולנו לעשות אותו ורצינו. אבל ראינו שישראל לא רוצה. היא רוצה להרוג את ילדינו ואחינו. מה יש לנו לעשות? איך נגיב מול המטוסים של ישראל והמעשים שלה?".
יש לווהיב סאלח מכרים יהודים באזור הצפון, רובם מתוך קשרי העבודה שפיתח כסוחר פירות. חלקם התקשרו או באו לנחמו. יהודים באו להשתתף באבלו, פלסטינים הגיעו להוקיר את זכר אחיו. עצרות זיכרון התקיימו גם בתימן, בביירות, בגדה המערבית ובעזה. משלחת פלסטינית הגיעה למג'דל שמס כדי לנחם.
על בית הוריהם, העומד כעת ריק ומשקיף על אותה גבעה שבה נהרג אחיו, הציב ווהיב את דגל סוריה. בכינוס מצומצם שהתקיים כמה ימים אחרי מות אחיו, הוא קרא לסלק מהכפר תושבים המזוהים עם מערכת הביטחון. על כך נחקר בין השאר בידי השב"כ. בחלוף כמה ימים נוספים הוא נעצר בשובו משכם יחד עם האסיר הביטחוני המפורסם באזור, סדקי אל־מקת.
שניהם נלקחו לחקירה שנועדה לוודא כי אין בכוונתם ליזום פיגוע נקם. החקירה הייתה הכרחית, ועדיין, ווהיב סאלח אינו הבן אדם שיעשה את זה. באותה חקירה אף ביקש ממנו החוקר להסיר את הדגל.
"הוא שאל אותי, זה הרפובליקה הערבית הסורית כאן? הם רוצים שאני אשתוק, שלא אדבר נגד ישראל", הוא אומר. "הוא אמר: 'האנשים ישמעו אותך, אולי צעירים, אולי יעשו מעשים נגד ישראל'. אחר כך הוא איים עליי, 'אני אדאג שיהודים לא יקנו ממך'. עניתי לו: 'אני מכיר יהודים הרבה יותר טובים ממך'. גם לסדקי הוא אמר, 'אני אעשה לך כמו שעשינו לאחרים'. יעני מה שהם עשו למדחת".
אתה מרגיש צורך לנקום?
"אני לא אנקום ואשפוך דם", הוא מרגיע, "יש לנו ממשלה בסוריה, ומה שהיא תחליט, זה מה שיקרה".
אתה פוחד מהשלטונות כאן?
"על מה לפחד?".
הנה, הוא איים עליך בחקירה.
"להרגיש לא טוב? כן. אני מרגיש לא טוב. אפשר שיקרה לי משהו. כבר קיבלתי רסיס בראש בהפגנה. קיבלתי עקיצה כספית בעסקים. הרגו את אח שלי. כמה שאתה רוצה להיות זהיר, הם לא נותנים לך. רוצים לעצור אותנו ולהרוג אותנו אבל אני לא מוריד את הראש שלי. אנחנו ערבים סורים".