במפגש השייטת לציון 20 שנה למבצע "תיבת נוח", שהוביל לתפיסת אוניית הנשק קארין A, אפשר היה להבין הלכה למעשה מהי אותה אחוות לוחמים מפורסמת. זה קרה כאשר אל"ם שלומי דהן נכנס לחדר על כיסא הגלגלים שאליו הוא מרותק כתוצאה מפגיעת ראש בתאונת דרכים ב־2008, שבועיים לפני שאמור היה להיכנס לתפקיד מפקד השייטת. ברגע אחד נעלמו החספוס והקשיחות והתגלתה הרעות.

רגעים ארוכים השתהו לוחמי ומפקדי המבצע ליד תמונת הניצחון שצולמה אחרי ההשתלטות, נזכרים ומזכירים לדהן את חלקו במבצע, כמי שהוביל את הכוח שביצע את הגלישה מהמסוקים לאונייה, מתווכחים בשאלה מי הביא את דגל ישראל, מתי הוכרז קוד "הארי פוטר", ואיך "זימר" הקפטן. ואף על פי שנפגעה יכולתו לתקשר, העיניים של דהן דיברו. הוא סימן להם שהוא זוכר, וההתרגשות הציפה את מרכז הלמידה והמורשת של חיל הים, שם נערך המפגש.

כמו אנשי קומנדו מיומנים, הם העבירו את מוטת השליטה למצב "פעל והצנע לכת" וישבו לספר על המבצע, אחד המשמעותיים בהיסטוריה של החיל. בין פקודות המבצע, חלקי האמל"ח שנתפסו, הדגמים והתמונות שמפארים את המרכז שנחשף לראשונה לתקשורת, הם הבהירו שהמשימה שלהם ברורה גם הפעם: לספר וללמוד כדי להשתפר. כי ככה זה בשייטת, מותחים את גבולות היכולת, ואז מותחים עוד קצת.

ב־3 בינואר 2002, בשעה 4 לפנות בוקר, השתלטו כוחות של שייטת 13 וחיל האוויר על אוניית הנשק קארין A, שעשתה את דרכה בים האדום מאיראן לחופי עזה, ועל סיפונה משלוח נשק עצום - 50 טונות אמצעי לחימה שיועדו לרשות הפלסטינית.

48 לוחמי שייטת לקחו חלק במבצע. חלקם הגיעו לספינה בסירות מסוג זהרון ומורנות, לאחר יום וחצי של הפלגה חשאית, וחלקם גלשו אליה ממסוקים. תוך שבע דקות השתלטו הלוחמים על הספינה בלי שנורה כדור אחד וללא נפגעים. הם תפסו את אנשי הצוות ואת מצבור הנשק שכלל 407 רקטות, 700 פצצות מרגמה, 680 מרגמות, 700 פצצות מדגמים שונים, רובי צלפים, טילי רעד (נגד טנקים), RPG ו־211 מוקשים.

"היו שם הרבה רגעים מרגשים לצד רגעים מותחי עצבים", מספר אלוף (במיל') רם רוטברג, מפקד חיל הים לשעבר, ששימש כמפקד השייטת ופיקד על המבצע. "רגע אחד שחרוט לי הוא הנפת דגל המדינה. בזמן ההכנות לא חשבתי על זה, אבל שני לוחמים שהבינו את גודל השעה, הצטיידו מראש בשני דגלים, מה שלא קורה לרוב. כשחצינו את טיראן, העלינו אותו. להניף את דגל ישראל על התורן של ספינת הטרור הזאת, עם כל לוחמי השייטת, הוא רגע שבו צריך להזיל דמעה, לתת חיבוק גדול ללוחמים ולהיות גאה באנשים שעמדו מאחורי המבצע".

"במבצע הזה הרגשנו הכי מחוברים למשפט 'להגן על הבית'", אומר סא"ל (במיל') ארז בן שאנן, מפקד פלגת פח"ע במבצע. "כשראינו מה יצא מבטן האונייה, והבנו את המשמעות האסטרטגית של הדבר הזה, הייתה לנו אנחת רווחה גדולה שהנשק שנתפס לא ישמש אותם מול חופי עזה".

קארין איי ומצבור הנשק שנתפס בנמל אילת (צילום: משה מילנר, לע''מ)קארין איי ומצבור הנשק שנתפס בנמל אילת (צילום: משה מילנר, לע''מ)

התנגשות בין עולמות

ההכנות למבצע החלו כבר בדצמבר, מספר אל"ם א', שהיה אז מפקד פלוגת המודיעין של השייטת. "היינו בתקופה ארוכה של פעילות אינטנסיבית באיו"ש, כשנה לתוך האינתיפאדה השנייה", הוא מספר. "בתחילת דצמבר קיבלתי טלפון ממטה המודיעין בקריה, עם מידע רגיש על הברחת אמל"ח בסדר גודל שנקרא 'משנה מצב'.

"בשלב זה לא היה ידוע שם האונייה או מיקומה במרחב. הבנו שזה מתחיל באיראן ונגמר בים התיכון, במעורבות פלסטינית, אבל לא ידענו איפה, מה כמות האמל"ח, מספר האנשים, במה הם חמושים. היה עולם שלם של ידע שהיינו צריכים להבין ולגלות".

"כל איש מבצעי שמקבל מידע כזה, מריץ מיד תרחישים מבצעיים ותסריטים שיגרמו לכך שבסופו של דבר הפעולה תתבצע ונצליח בה", אומר אלוף במיל' רוטברג. "אם תוכל לצייר את החלום, תוכל להוביל לשם. עליך לחשוב באופן יצירתי ולהפגיש את החלום עם המציאות".

במהלך 20 הימים שחלפו מאז הגיע המידע ועד שהמבצע יצא לדרך, נערך מעקב מודיעיני אחר האונייה ונבנתה תוכנית מבצעית, בשיתוף ובתיאום עם חיל האוויר, תוך שמפקדי המבצע נאלצים להתחשב בבלת"מים כמו תקלה באונייה שהסיטה את המסלול שלה לנמל בתימן וסערה צפויה בלב ים.

"בזמן הזה חזרנו לאימונים שלא רועננו ומיפינו את הצרכים, וכל זאת כאשר התוכנית שהציג מפקד חיל הים התנגשה עם הרצון שלי", מסביר רוטברג. "מפקד חיל הים רצה לאפשר לספינה לעבור בתעלת סואץ ולהשתלט עליה בים התיכון. מדובר בדפוס פעולה מוכר היטב, בטוח, יציב ויש בו המון ניסיון. לפי התרחיש הזה במהלך היום, מול חופי ישראל, מגיעים עם ספינות טילים וכל העוצמה, אומרים לאונייה לעצור, מקפיצים את כל הצוות ועולים עליה בעוד אנשי הצוות נמלטים".

ומה הייתה התפיסה המבצעית שלך?
"האינטרס שלי, כמפקד שייטת 13, היה לעצור אותה בים האדום, להשתלט על כלי שיט בתנועה, דבר שלא נעשה מעולם. זו תפיסה מבצעית אחרת, שבה אתה מפתיע את האויב כשהוא רחוק מהיעד, עסוק בניווט ובתחזוקה שוטפת, לא ערוך ולא מעלה כוננות. כך אתה יכול להפתיע אותו. בנוסף, הוא מבודד והמערכות שיכולות לגבות אותו, של המצרים או הפלסטינים, רחוקות.

"לגורם ההפתעה יש ערך מבצעי עז, עד שהוא נחשב כמשנה מצב. התוכנית של חיל הים הייתה בעלת סיכויים גדולים וסיכון נמוך. ואנחנו הצגנו תסריט אפשרי, שבו הספינה תפרוק את הנשק בסודן למשל ותעבירו בערוץ יבשתי שלא נוכל להתמודד איתו. לכל גישה היו משמעויות שונות. ומפקד חיל הים דידי יערי היה צריך להתמודד עם שתי הגישות השונות הללו ולקבל החלטה".

מפקד חיל הים קיבל החלטה שתמכה ברעיון של מפקד השייטת, וההכנות למבצע יצאו לדרך. המרחק מחופי ישראל, הסערה המתקרבת, החשש מחשיפה והצורך לתזמן במדויק את רגע ההשתלטות עם חיל האוויר, התנקזו לכדי פאזל מורכב.

קארין איי בנמל אילת (צילום: משה מילנר, לע''מ)קארין איי בנמל אילת (צילום: משה מילנר, לע''מ)

הכל תלוי בתזמון

"קיבלתי פקודה להכין את הלוחמים למבצע", מספר בן שאנן. "היו לנו שתי אופציות: להגיע לאונייה מהים או מהאוויר. האופציה האווירית נפסלה בתחילה, כי לא הייתה כשירות לגלישה ממסוקים. היא הופסקה כמה שנים קודם לכן בעקבות אסון הכבל. התמקדנו בהתחלה באופציה הימית, אבל תוך כדי אימונים הבנו שיש צורך גם בכוח אווירי אל מול תגובות אפשריות באש וגם כדי להגיע מכמה כיוונים ולהתמודד עם מצב הים. פיתחנו את היכולת הזו מאפס ואימנו שני צוותים לגלישה".

"החלטנו להתפצל", מתאר תא"ל (במיל') דרור פרידמן, מפקד פלוגת הלוחמים במבצע, ולימים מפקד השייטת וראש מספן המטה בחיל הים. "כוח אחד היה אמור להגיע מהים בסירות, בחשאי, נצמד לדופן האונייה, מטפס ומשתלט. הכוח השני היה מוכן עם המסוקים להתערב בכל רגע נתון ולסייע בהשתלטות. אם הייתה היתקלות או תקלה, הוא היה אמור להפוך לכוח ראשון".

האתגר היה לשמור על גורם ההפתעה, דבר שדרש סנכרון מושלם של הכוחות. כולם חיכו לשמוע בקשר את הקוד: "הארי פוטר", שפירושו שהצוות של פרידמן שהגיע בסירות, השתלט והכניע את מי שנכח על הסיפון. זה היה הסימן ללוחמים במסוק לגלוש לספינה. אם היה נשמע הקוד "הארי פוטר" מוקדם מדי, הוא היה חושף את הצוות, ואם מאוחר מדי - זה כבר היה לא רלוונטי.

"כדי להפעיל את כוח המסוק היה צריך לתזמן במדויק את נקודת המפגש של הכוחות עם האויב", אומר אלוף במיל' רוטברג. "זיהינו כניסה של סערה. בים האדום משטר הרוחות והגלים קשה יותר מבים התיכון, כשהסופה מרימה מהר מאוד את הים. נאלצנו להתמודד עם הסערה ולחשב במדויק את היציאה, לפני שהיא תגיע. היינו במרוץ נגדה.

"בלחימה בטרור, אתה אף פעם לא יודע כמה מהאויב יש בכל מקום, וצריך כמה שיותר קני רובים פתוחים אל מול היעד כתפיסת עולם. דרור היה צריך לתכנן איך להגיע לנקודות מפתח במהירות כדי להשתלט נכון על האונייה: קודם כל הגשר וחדר המנועים ותא הקשר שלהם. ואז לעבור למטה, לחדרי הצוות".

"הייתה פה החלטת פיקוד", אומר פרידמן. "מרגע שהבנו שהסופה נכנסת, החלטנו להקדים את היציאה ולבצע את המבצע רחוק יותר מהמתוכנן כדי לתפוס אותה לפני שהיא נכנסת לאזור. וזו הייתה החלטה משמעותית, כי זה לא להפליג עוד 100 מטר, זה למתוח את הבלתי אפשרי עוד קצת".

ההחלטה לבצע את ההשתלטות רחוק מהמתוכנן הציבה בפני הכוחות מכשול נוסף: הדלק. "היה לנו חלון קטן של 20 דקות למפגש בין הכוח הימי לאווירי", אומר פרידמן. "ידענו שאם לא נבצע את המתוכנן בזמן הזה, המסוקים יצטרכו לחזור לארץ כי ייגמר להם הדלק".

הפקודה ניתנה והצוותים יצאו לדרך. רוטברג ו־א' בספינת פיקוד, פרידמן מוביל את צוותו, שמנה 24 לוחמים בסירות מורנה מאילת לעבר היעד, בן שאנן בצוות הגלישה ביחד עם שלומי דהן. באוויר, במטוס חשאי חפ"ק הרמטכ"ל, עם מפקד חיל הים ותצפית מודיעינית. אחרי יום וחצי של הפלגה, בחושך גמור, התקרבו הסירות לאונייה ונצמדו לדופן שלה.

"זיהינו שני תצפיתנים על הסיפון. היו אלה הקפטן ומכונאי ראשי, שהסתכלו קדימה", אומר רוטברג. "התקרבנו בשקט. זה שלב שמייצר מתח. הכל תלוי תזמון מדויק. אנחנו במארב, מחכים בסבלנות עד לרגע שהוא ההזדמנות שלנו. ברגע ששניהם יסתובבו לסיפון או יעשנו סיגריה. זו הנקודה שבו יינתן האוקיי והצוות של דרור יחל בטיפוס".

"נקודת התורפה המבצעית, שבה אנחנו הכי פגיעים, היא שלב הטיפוס מהים לאונייה", אומר פרידמן. "אם הצלחנו להפתיע אותם בשלב הזה, גם אם תופעל עלינו אש, אנחנו יכולים להגיב".

מה אומר מפקד ללוחמים שלו בדרך לשם?
"דרור הלך לישון מיד כשיצאנו מאילת", צוחק א'. "היה נוהל קרב קצר, כי הלוחמים הגיעו משכם, והם הבינו שהולך להיות פה מבצע חייהם. ברור שזה וואו, לא עשינו דבר כזה מעולם. כולם מבינים שזה מבצע חריג בהיסטוריה של שייטת 13, וגם במקום האישי והמקצועי של כל אחד ואחד. היה מאבק על כל מקום במבצע, וכולם עשו הכל כדי להשתתף".

"ביום וחצי הפלגה יש המון תדריכים, אבל גם הומור", אומר פרידמן. "ממש לפני שנצמדנו לקארין, הסתובבתי רגע ללוחמים שאיתי ואמרתי להם: 'חבר'ה, תנסו גם ליהנות'. יש כל כך הרבה לחץ, וחשוב להוריד את המתח וליהנות מהרגע. בדיעבד, באמת עשינו את זה בצורה שקטה עד הסוף. תפסנו אותם במיטות ולא היה צריך לירות אף כדור, אבל אתה לא יודע מה הולך לקרות עד לשנייה שבה אתה נכנס. הצוותים שהשתתפו במבצע היו הכי מנוסים, אלה חבר'ה שהלכתי איתם תחת אש כמה פעמים. לי זה עשה המון שקט, ואת השקט הזה ניסיתי להעביר ללוחמים".

הלוחמים טיפסו בשקט על הספינה והכניעו שלושה אנשי צוות בסיפון. בינתיים בקשר מופעל הקוד "הארי פוטר" והמסוקים מגיעים, מהם גולשים עוד לוחמים. הם עוברים את הגשר וחדר המנועים ובתוך שבע דקות הכל נגמר. 11 אנשי הצוות והקפטן עומאר עכאווי נאזקו, והספינה עברה לידיים ישראליות.

אלא שאז צצה בעיה אחרת. אחרי כל הדרך שעשו, הלוחמים לא מוצאים את מצבורי הנשק שאמורים להיות על הספינה. "אני ורם עומדים ליד המדרגות, לאחר שפתחו את שני המחסנים הראשונים ואין בהם כלום", אומר א'. "רצפה וקירות. לא היה גפרור וגם לא היה מה להזיז כדי לחפש. הסתכלנו אחד על השני, ורם אומר לי 'אחי, אולי עלינו על האונייה הלא נכונה. בוא נתקפל מהר ונסדר, שלא יידעו היינו פה. אבל אז אני מבחין שעל סירת ההצלה כתוב 'רים K', שזה שמה הקודם של הקארין. הבנתי שאנחנו באונייה הנכונה והמשכנו לחפש אמל"ח".

תא"ל פרידמן: "מה שבלבל אותנו בתחילה זה שבהערכת המודיעין נאמר לנו שהאמל"ח יהיה בתוך מכולות, ולא היו מכולות על האונייה".

מה אומרים לרמטכ"ל שנמצא באותו זמן במטוס הפיקוד?
רוטברג (בחיוך): "לא אומרים לו".

שעה שלמה?
"יש שיח שקורה כל הזמן עם הרמטכ"ל ומפקד חיל הים. התיאור הראשון הוא מבצעי - כלי השיט בידינו, אין נפגעים לכוחותינו ועצרנו את כולם. זה דיווח מבצעי שהעברנו. לאחר הסריקה הראשונה של ההאנגרים דיווחתי שלא מצאנו בשניהם אמל"ח".

ואיך התחושה? מה רמת הסטרס?
"תחושה קשה. נפל לי הלב לתחתונים. זה פדיחה, עשינו פשלה. אני זוכר וואו גדול".

בן אליעזר, שרון ומופז עם האמל''ח שנתפס על קארין A (צילום: משה מילנר, לע''מ)בן אליעזר, שרון ומופז עם האמל''ח שנתפס על קארין A (צילום: משה מילנר, לע''מ)

חיים או מוות

כדי להתחקות אחר האמל"ח באונייה הגדולה, הצטרפו אל הלוחמים חוקרים מיומנים. "עד שהקפטן לא קיבל אקדח מול הפרצוף והבין שעומדים לירות בו, כי אנחנו יודעים מה יש באונייה, הוא לא דיבר", אומר רוטברג. "הוא הבין שעכשיו זה עניין של חיים ומוות".

"הייתה חקירה נעימה על כוס תה וביסקוויט", מוסיף א' לקול צחוקם של כולם. "הייתה חקירה מהירה", הוא ממשיך בטון רציני. "צריך להבין שהקפטן הוא לא מחבל, הוא קפטן של אונייה ששכרו את שירותיו כך שגם ההתנגדות שלו היא לא של מחבל. עבדו עליו חוקרים מקצועיים דוברי ערבית, גדולי ממדים. הוא נשבר מהר".

הקפטן הודה כי הספינה הועמסה באיראן ועושה דרכה לעזה, ולקח את הלוחמים למקום שבו הוסתר האמל"ח. "אלו היו שני מחסנים שבתוכם העמיסו טונות של צעצועים ומזרנים ומתחתם מכלים עם אמצעי הלחימה", משחזר פרידמן. "היה צריך לפרק ולחשוף הכל ובפרק זמן שנמשך כשעה, עובר לך בראש שאולי עשינו את כל הדרך הזאת לחינם ובטעות. זה מתח מטורף".

ומה קורה על הסיפון כשאמצעי הלחימה מתגלים?
רוטברג: "צעקות, חיבוקים ושמחה גדולה. בתוך 32 המכלים הוסתרו 50 טונות אמל"ח בסדר מופתי עם פתקיות על כל דבר: איזה RPG נמצא שם, איזה טיל, איך לפתוח כל דבר. ערכת כלים כמו באיקאה. כל קפסולת אמל"ח הייתה כמו מיני־צוללת שמחובר אליה בלון אוויר. הרעיון היה להטיל אותן בעומק רדוד מול חופי עזה ושסירות ייצאו עם נקודת GPS מדויקת, ימשו אותן מהמים ויגררו ליבשה. זו הייתה עבודה יפה".

מתי הרגשתם תחושת הקלה?
"המתח המבצעי הוא עד לשלב שהלוחמים הצליחו לאתר את כלי השיט. עבורי תחושת ההקלה הייתה כשדרור עלה על הסיפון. זו הייתה הנקודה שבה הבנתי שעברנו את החלק הכי קשה של המבצע. היה לי ברור שדרור יצליח להביא את התוצאה הטובה ביותר עם האנשים שלו. רמת האמון בלוחמים היא אבסולוטית ותחושת מסוגלות מאוד גבוהה".

מי השיט את האונייה הביתה?
רוטברג: "זו הייתה אונייה מגעילה, שכל נגיעה בה הייתה סכנה בריאותית וכל כפתור היה מקולקל. מזל שהיה לנו את דרור, שהפעיל את המכונות".

איך הייתה הדרך הביתה?
א': "עשינו תערוכה קטנה של האמל"ח על הסיפון. צריך לזכור שלא הבאנו אוכל, כי במצב כזה כל משקל על הסירה מחושב, והיינו צריכים לשרוד שלושה ימים של הפלגה עד הבית בלי אוכל".
פרידמן: "המכלים עם האמל"ח היו סגורים בהמון ברגים, וביקשנו שישלחו לנו מהארץ מברגים חשמליים. ממש הלכו לאייס כדי לקנות ציוד וככה, על הדרך מישהו נזכר שלא אכלנו, אז שלחו גם אוכל עם היסעור".

מה מבקשים אחרי שלושה ימים?
פרידמן: "שניצלים, כמובן".
א': "נציג חיל האוויר שהיה איתנו על האונייה רצה לחזור עם המסוק. ואז כל העיניים הביטו בו במבט חודר ואמרו לו 'חבוב, באת איתנו, אתה חוזר איתנו. ככה זה בשייטת'".

לוחמי השייטת אחרי ההשתלטות על קארין A (צילום: דובר צה''ל)לוחמי השייטת אחרי ההשתלטות על קארין A (צילום: דובר צה''ל)

חייב להמשיך לחתור

ובעוד מרבית לוחמי השייטת חזרו על סיפון האונייה, 24 אנשי הכוח חזרו על שש סירות המורנה לישראל, בים קשה ולא מוכר, בסערה גדולה, רטובים 24 שעות ביממה, חשופים לאויב וללא מזון. מסע בן שלושה ימים עד לנמל אילת. את פניהם לא קיבלו בתשואות ומצלמות, והם נותרו אנשי צללים עד היום.

"שלושת הימים שעברו הלוחמים בחזרה לארץ, היו הכי קשים מעולם לכוח ימי בשייטת 13. הם הגיעו עד לסוף מאגרי האנרגיה שלהם", אומר רוטברג. "את מסלול ההכשרה של השייטת עושים בגלל ימים כאלה. עוברת עליהם תופת. בשפה שלנו קוראים לזה 'לאכול חרא בכפיות', קריעה אמיתית של הישרדות, של רעות, לתמוך אחד בשני. הגוף קפוא במשך שלושה ימים כי אתה כל הזמן רטוב.

"אי אפשר להתייבש, כי אתה מקבל גלים של ים כל הזמן, אבל חייבים לשמור על חום הגוף ולהכניס אנרגיה לגוף. כלי השיט הקטן סופג חבטות מטורפות, אתה קשור לכלי, אחרת תעוף למים, ובכל הזמן הזה אתה חייב להמשיך לחתור ולהפליג כדי להגיע הביתה. צריך לשמור על מסגרת של כוח ולבדוק תקלות".

כשרוטברג נפרד ממפקד הכוח, הוא כבר ידע שהגיעה הסערה ושבמשך שלושה ימים הוא לא יצליח לתקשר איתו. "אני יודע לאיזה ים הם יוצאים, צריכים לנווט לבד את הדרך הביתה, בלי גיבוי רפואי, בלי שאף אחד יכול לעזור להם", הוא מספר. "ואז מפקד הכוח אומר לי 'רם, אני אחזיר אותם הביתה'".

"הימים האלו בים הם מעמסה עצומה גם למכונה וגם לבני האדם", מוסיף רוטברג. "חייבים לשמור על ערנות מתמדת, צריך להפגין מנהיגות ויכולת פיקוד וגם לתת אינפוזיות כשצריך, כי מרוב הקאות נגמרים הנוזלים בגוף. נתקלתי בחיי בחוסן מנטלי של לוחמים וראיתי אותם במצבי הישרדות, אבל מה שהיה שם בשלושה הימים הללו לא ראיתי אף פעם".

הפעם הבאה שאתם נפגשים היא כשאתם על הקארין A והם נכנסים למפרץ אילת.
"מתברר שהם מצאו מקום להסתתר בו עד שהסערה שככה, כי הם היו כבר באפיסת כוחות. אנחנו הפלגנו עם הקארין בתוך מפרץ אילת ובערך באמצע הם עקפו אותנו. זו תמונה יפה שחרוטה לי בראש ורגע מרגש. כבר היינו במצבי הישרדות קשוחים, ומה שהם חוו זה הכי קשה. אני חושב שהרעות היא מה שהחזיק אותם. אני, כמפקד השייטת, מצדיע לכוח הזה ומעריך בצורה בלתי רגילה את העשייה שלהם".

מנוחה, ולמבצע הבא

הלוחמים התקבלו בקבלת פנים חגיגית לקול תשואות ההמונים שחיכו להם בנמל אילת. ההתרגשות הייתה עצומה, התקשורת סיקרה, ראש הממשלה אריאל שרון, בן אליעזר ומופז בירכו, בני המשפחה הגיעו לחגוג איתם, והממשל האמריקאי השתכנע במעורבות העמוקה של הרשות הפלסטינית בטרור. משם ניתן האות למבצע חומת מגן, שהחל כחודשיים לאחר מכן בגיבוי של האמריקאים.

עבור לוחמי השייטת החגיגות נמשכו יום אחד. לאחר שמתחו לקצה את היכולות הפיזיות והמנטליות, הם הוקפצו לעזה, לאחד המבצעים המורכבים בתולדות היחידה, מהסוג שלא מגיע לתקשורת אבל לא פחות חשוב והרואי. "הרגשנו עטופים, הרגשנו את החום של עם ישראל שמבין את משמעות הערך של הגנה על הבית ומה שנעשה כאן. אבל אנחנו חיילים במדים, ולמחרת היינו בעזה באחד המבצעים הגדולים של השייטת ולא פחות היסטוריים בהיבט המבצעי וברמת הסיכון שלו", אומר רוטברג.

בראייה של 20 שנה לאחור, מה ייחודו וגדולתו של המבצע הזה עבורכם?
א': "ההישג המודיעיני והמשמעות המדינית היו גדולים. כשאתה תופס כזאת כמות של נשק ואתה רואה את השימוש שהם עושים במחבלים מתאבדים ואת עשרות הפצועים וההרוגים, אתה מבין שזה יכול היה להיות אחרת לגמרי. בהתחשב בסך היכולות הקיימות ברמה המודיעינית והמבצעית באותה תקופה, היה מאתגר לבנות תוכנית ברמת מורכבות כזו, שהתבססה על מודיעין ויכולות, ולא להסס לחלום ולפרוץ מעטפות. בזה אנחנו עוסקים".

בן שאנן: "באופן אישי, חוויתי מבצעים הרבה יותר מורכבים. השוני ניכר בסכנה מוחשית יותר ובמורכבות. כמי שהיה אז קרוב ללוחמים בדרגות ובגיל, הבנו שזה רגע מעצב והיסטורי, אבל לא עד הסוף. רק כשפתחנו את מצבורי הנשק וכשהגענו הביתה לכל האהבה שהרעיף עלינו עם ישראל, הבנו את גודל השעה".

רוטברג: "בגלל שהקארין היה מבצע נקי בתוצאה, התחושה היא הרואית. אבל כולנו חווינו מבצעים מורכבים וקשים יותר, שלצערנו הסתיימו בהרוגים ופצועים. אין ספק שתרומתו הגדולה של המבצע בכך שהוא יצר היפוך דיפלומטי מדיני ביחס של ארצות הברית וישראל אל ערפאת. תפיסת הפיקוד שלנו הייתה אז 'ביחד ננצח'. המבצע הזה שייך גם לצוותים הטכניים, למודיעין וכל תומכי הלחימה הלוגיסטיים שהביאו את כולנו לסיום מוצלח".

פרידמן: "בנקודת הזמן ההיא, המבצע היה פורץ דרך בהעזה, בתכנון, בקבלת ההחלטות ובביצוע. עבור צה"ל, העבודה המשולבת של חיל הים והאוויר, רחוק מהבית בים, היה פורץ דרך. היינו צריכים לשבור סטיגמות מחשבתיות ותכנון יצירתי. דווקא בגלל שלא הייתה היתקלות באש, זו ההוכחה שהמבצע היה טוב. תפסנו 90% מהצוות במיטות ישנים, ואל השלושה שהיו ערים הגענו עם קנה על הראש.

"כשאתה גדל כלוחם ומפקד ביחידת קומנדו, אתה מחפש איך המבצע השפיע, לא רק ברמה הטקטית של הלוחמה, אלא גם עם משמעויות והשלכות מעבר. וכשמנתחים את המבצע הזה, הוא היה נקודת המפנה שבה הממשל האמריקאי קרע את המסיכה מעל פניו של ערפאת והבין שהוא לא בדיוק רודף שלום אלא לוחם טרור. ואני חושב שזה הסיפוק האישי שלנו, כלוחמי קומנדו שפעולה טקטית מזהירה ככל שתהיה, מצליחה לעשות אימפקט אסטרטגי. זה לא קורה כל יום ופה הגאווה הגדולה".