איראן דוהרת לגרעין, חיזבאללה אוגר ומדייק רקטות, חמאס מנסה להדליק את השטחים, והבדואים בדרום מדליקים את הנגב, אבל מה שמדאיג את גדי איזנקוט, הרמטכ"ל ה־21 של צה"ל, הוא הלכידות החברתית והפנימית של מדינת ישראל.
“אני חושב שהשסע בחברה הישראלית וההטחה ההדדית, הירידה במשילות, הירידה באמון במוסדות המדינה, בבתי המשפט, הפשיעה - כל אלה הם האיום הגדול ביותר על עתיד המדינה", הוא אומר בראיון נרחב ל"מעריב".
"אנשים מודאגים לא בגלל האיום האיראני אלא בגלל ההיחלשות הפנימית, הלכידות המתרופפת, אי־השוויון, החיכוכים בין המגזרים, אי־הקליטה של ציבורים שלמים לתוך החברה. צריך להבין שאין ביטחון לאומי ללא סולידריות חברתית, ואין סולידריות חברתית ללא ביטחון לאומי. הגישה הבן־גוריונית, כור ההיתוך, נמצאים בבעיה.
“כשאני התגייסתי לצבא ב־1978, התגייסו לצה"ל 88% מחייבי הגיוס (יהודים ודרוזים). כשהבן הצעיר שלי התגייס ביולי 2015, התגייסו 67%. ויש עוד תסמונת: בקרב אלה שמתגייסים, יותר ויותר חבר'ה אומרים נלך לשירות משמעותי, לסייבר, ל־8200, ליחידות הטכנולוגיות. הנכונות ללכת לקרבי, להרוג ולהיהרג, להסתכן, נמצאת בירידה.
"חייבים לדאוג לכך שנערים מקריית שמונה, טבריה, חצור, אופקים ואילת יזכו להזדמנות שווה. נולדתי בטבריה, גדלתי באילת, עמדתי בראש הצבא. אני רואה את הנתונים של מי שמגיע לשרת ביחידות הטכנולוגיות המתקדמות. הייתי רוצה לראות שם ייצוג שווה והולם. אני מאמין בזה. אני לא מתרגש מהמעבר של צה"ל דרומה. דחפתי את זה כפרויקט דגל".
"האם אכן בנינו קיר ברזל? מצד אחד יש את מצרים, ירדן, הסכמי אברהם ולא מעט מדינות מסביב שמקבלות אותנו. אבל זו מחצית הכוס המלאה. ואני לא רואה דרך למלא את המחצית השנייה, כי הסוגיה הפלסטינית לא הולכת לשום מקום וברור לגמרי שלא נולד הפלסטיני שיוותר על 100% מיהודה ושומרון, והסורים לא יוותרו על הגולן, למרות האתנחתה הנוכחית".
"לא יכול להיות שכל יום שני וחמישי ישנו חוקי יסוד כדי לשרת קוניונקטורה פוליטית. תחבר לזה את העובדה שאין למדינת ישראל תפיסת ביטחון לאומית, ולכן יכולים שר הביטחון, ראש הממשלה ושר האוצר לשבת רבע שעה, לקבל החלטה על תקציב הביטחון ולהעביר מיליארדים מפה לשם בלי להבין את מכלול הביטחון הלאומי, בלי לראות את התמונה הכוללת, בלי לנתח את המשמעות של ההחלטה. זה פגם יסודי שאני ראיתי בכל התפקידים שמילאתי, מאז שהייתי מזכיר צבאי".
"הייתה לו הבנה של האתגרים ותפיסה כללית של הכיוונים שעברו מאב לבן, וזהו. נקפוץ עשרות שנים קדימה. שאול מופז, בצעד אמיץ, ממנה את דן מרידור שמקים צוות עם לא מעט אנשי מקצוע, גבי אשכנזי ועוד רבים אחרים. הם כתבו עבודה רצינית מאוד, הגישו אותה ומאז היא מוקפאת איפשהו".
"אמרתי להם, אז תכתבו אתם תפיסת ביטחון. אני לא יכול לנהל ארגון של 44 מיליארד שקל ומאות אלפי אנשים בלי הסתכלות קדימה שמבוססת על משהו. אני צריך לתכנן תוכנית רב־שנתית לחמש שנים, צריך בשביל זה הסתכלות של 20־30 שנה קדימה בכל הקשור לבניין כוח. צריך תפיסה סדורה. אז תכתבו".
"כל אחד בא עם תפיסה שונה, כי אין תפיסה אחודה ומגובשת. כשאתה עושה משהו, לאור מה אתה פועל? אין מדריך כללי, סוג של ‘מנואל'. מהם הכללים, מהם הקווים המנחים, גבולות הגזרה? איך עובדים? סדר עדיפויות לאומי? הממשלה מעולם לא ישבה והתוותה מדיניות ביטחון לאומי סדורה. איך אפשר לנהל מדיניות ומדינה ככה?".
"הבעיה היא שבין מה שכתוב לבין מה שנעשה בשטח מאז ועד היום, המרחק רב. כי ישראל פעלה בדיוק לכיוון ההפוך: החלשת הרשות, חיזוק חמאס. ראש השב"כ נדב ארגמן דיבר על זה כשסיים את התפקיד. הוא הזהיר בפירוש שהיעדר השיח בין ישראל לרשות מביא להחלשתה ולחיזוק חמאס, הוא הזהיר שהשקט היחסי ביהודה ושומרון מתעתע וישראל חייבת למצוא דרך לשיתופי פעולה עם הרשות וחיזוקה".
"זה מה שאנחנו רוצים? אנחנו לא רואים שזה מה שיקרה עוד 10־20 שנה? אנחנו מגלגלים את הבעיה לדורות הבאים. או שבעצם אנחנו מעדיפים היפרדות מהפלסטינים. הדו־שיח שלנו הוא מבורבר, על רקע כישלון תהליך אוסלו. נכון, הפלסטינים הרוויחו את זה ביושר, אבל מה אנחנו רוצים, זו השאלה. מה טוב לעתיד שלנו.
“אני, למשל, חושב שמדינה דו־לאומית זה סופו של החזון הציוני. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין את המשמעות של מיליוני פלסטינים מעורבבים בתוכנו, פלוס המצב המורכב מול ערביי ישראל, שגם בהתייחסות אליהם קיבלנו החלטות מאוד מסוימות לאורך 75 שנה, שהביאו את המצב לבעיה הנוכחית. הרי מה ההבדל בין הערבים לדרוזים שהשתתפו בקרבות של קאוקג'י? את זוריק, אבא של עוזי דיין, הרג כוח שלחם בו אביו של ג'יהאד קבלאן, שהוא היום ניצב במג"ב.
"קיבלנו החלטה היסטורית להתחבר אליהם, לשלב אותם בצבא, בחברה, בחינוך. הפכנו אותם לשותפים בהוויה הישראלית. עם הערבים זה לא קרה. פתאום, בקורונה, אתה מגלה את האחוז העצום של ערבים בקרב הרופאים, הצוותים הרפואיים, ופתאום יש לך מלחמה שכולם נלחמים בה זה לצד זה. לכן אני חושב שהקורונה הייתה הזדמנות ענקית והחמצה אדירה".
"אמרתי לו: שמע, אני מכיר את כוחותינו, כולם יתעסקו במטושים ובסגרים, אז בואו נקים צוות תחת הכותרת ‘הזדמנויות בצל קורונה' ונאתר את כל מה שאפשר לעשות עכשיו כדי למנף את המצב לטובת המדינה. הקמנו שבעה צוותי עבודה עם מומחים, ישבנו שבועות, בסוף הצגנו עבודה לראש המל"ל מאיר בן שבת. הוא אמר שזה מעולה וצריך להפוך את זה לתוכנית עבודה".
זהו ראיון העומק הראשון שנותן איזנקוט מאז שחרורו מצה"ל, והוא מהווה הכרזה רשמית על תום תקופת הצינון שריצה, לאחר שירות של קרוב ל־40 שנה במדים. על פי החוק היבש, הצינון שלו הסתיים בשנה שעברה. הוא היה כשיר להתמודד בבחירות האחרונות, שהקדמתן “איפסה" את השעון. כולם חיזרו אחריו. הוא התלבט והחליט לוותר.
הוא הודיע שהחיל על עצמו צינון מהותי, בלשון החוק: שלוש שנים מלאות, בלי טריקים ובלי שטיקים. גם היום, הוא סבור ששלוש שנות הצינון חיוניות כדי להקים חומה סינית בין לובשי המדים לדרג המדיני ומקבלי ההחלטות. הוא מקווה להתוות דוגמה אישית, אולי תוך פזילה ליוסי כהן ואביב כוכבי, המצטננים הבאים.
זוהי הצהרת כוונות ותפיסת העולם של איזנקוט, הרמטכ"ל הממלכתי ביותר שהיה כאן. מבחינתו, הממלכתיות אינה קלישאה או ססמה, אלא דרך חיים, אמונה, ערך עליון ומקודש. מי שעוקב אחריו מבין שהוא, כנראה, הבן־גוריוניסט האמיתי האחרון.
כשסיים את השירות חילק לקציני צה"ל את אחד מספריו של בן־גוריון (“בהילחם ישראל"). הוא רואה ב"זקן" את אבי האומה ויודע בעל־פה כל מילה שכתב, כל דבר שאמר, כל מעשה שעשה. הוא חקר את תולדותיו, והיום הוא יו"ר (בהתנדבות) של יד בן־גוריון, מקדיש את מרצו לחיזוק מדרשת בן־גוריון, בית בן־גוריון וכל מה שביניהם.
היה לו רק תנאי אחד לקיום הראיון: ללכת רחב ועמוק. להיפגש כמה שצריך, לשבת כמה שאפשר. עמדנו בזה. נפגשנו שלוש פעמים, לאורך כמה חודשים. מפגשים ארוכים, מנומקים, מנוסחים וסדורים בקפדנות. כמה שבועות לאחר שהראיון הזה יראה אור, תסתיים תקופת הצינון שגזר על עצמו. ממש במקרה, מתחילות ספקולציות על בחירות אפשריות. אם וכאשר יחליט להתמודד, המילים שתקראו כאן היום (ובשבוע הבא), הן המצע של גדי איזנקוט.
בינתיים, חוץ מיד בן־גוריון, הוא יושב במכון למחקרי ביטחון לאומי, שם הוא מייצר כמויות מסחריות של ניירות עמדה ומכהן כיו"ר סטורג' דרופ, חברה לאגירת אנרגיה ירוקה. במקביל, הוא גם אוגר אנרגיה אישית. הפוליטיקה תצריך ממנו תעצומות נפש. הוא הדבר הכי רחוק מפוליטיקה, אבל הוא כבר אמר בעבר שהדרך היחידה להשפיע על עתיד המדינה עוברת בפוליטיקה. הוא לא בטוח שהוא מתאים, אבל הוא גם לא היה בטוח שיתאים לצבא.
"הוא אמר שיש תהליך קבוע: יום אחד, מתישהו בעתיד, יקרה איזה אירוע אזוטרי, שולי לגמרי, והשלטון יחשוב שזה קשקוש, צריך להפעיל קצת כוח, לתת פטיש בראש, ורק אחרי כמה שבועות יבינו שהשד יצא מהבקבוק ואין לו כוונה לחזור. ואתה יודע מה קרה כמה שבועות אחרי ההרצאה הזו? אירעה תאונת הדרכים הזו ברצועה עם הסמיטריילר והנהג הישראלי, התחילו אירועים, הפגנות, אלימות. רבין היה בחו"ל ואפילו לא חזר. הורידו כוח לעזה, תגבורות, אלות, מכות, ואת ההמשך אתה יודע. השד יצא מהבקבוק, חזר אליו ב־1993, יצא שוב ב־2000".
"הפלסטינים הצעירים, האינטליגנציה, מדברים על ‘מבחן הזמן'. אתה מסתכל על המצב בחברה הישראלית, שלפיו בשנת 2060 יהיו אצלנו 32% חרדים ו־20% ערבים, אתה מסתכל על המציאות הבלתי־הפיכה שנוצרת בשטח ביו"ש, אתה שומע אמירות קיצוניות בצד שלנו שמאיימות על חזון המדינה היהודית, הדמוקרטית, השוויונית, הצודקת והמתקדמת, ואתה מקבל מה שקיבלנו".
"בעצם, נכון להיום הוא הפרטנר ואבו מאזן הוא מכחיש שואה, מושחת, תומך טרור ומנודה. בזכות המדיניות הזו חמאס - מעזה ועד איו"ש דרך מזרח ירושלים - משפיע יותר ומגיע גם לערביי ישראל. ולכן אתה נהנה ממצב נוח עכשיו, אבל זה נקודתי. זה חולף. אתה רואה את זה גם ביכולת של המדינה לאכוף. ח'אן אל־אחמר מצד אחד, אביתר מצד שני. זה הפרדוקס".
"המקום השלישי הוא בקעת הירדן. אזרחית, לא ביטחונית. וכאן נשאלת השאלה, מה אנחנו רוצים שיהיה כאן בעתיד. אנחנו רוצים חביתה, שכולם מעורבבים בכולם? כשאתה שואל את הציבור הישראלי, אז 65% תומכים בהיפרדות מהפלסטינים. כשאתה מגדיר את זה כשתי מדינות, זה יורד לארבעים ומשהו אחוז. המסקנה שלי היא שעד שיהיה פתרון, ההיפרדות היא צורך ביטחוני. והשאלה שצריך לשאול היא איזו מדינה אנחנו רוצים לראות בסוף".
"זה קריטי, אבל המציאות הפוליטית מקפיאה את היכולת לעשות מה שנכון לביטחון המדינה. מה הפלא שהמשילות קורסת ואתה לא מסוגל היום לפנות פלסטינים משטחי C או לפחות מאחזים לא חוקיים, מה הפלא שמנסים להקים את חומש מחדש? תגיד לי, ממתי יש שם ישיבה? הרי עבר חוק".
"מתברר שנתניהו חזר בלילה מברזיל, שמע מהמתנחלים שמפנים מאחז בבוקר ונתן הוראה לעצור. המזכ"ץ בלוט התקשר לרל"ש שלי, ואמר לו שיש הנחיית ראש ממשלה. הרל"ש אומר לו: תקשיב, אתה מכיר את הרמטכ"ל. פלישה טרייה למקרקעין זה עניין של המח"ט בשטח, לא של הדרג המדיני. אתם רוצים לשנות את זה? תוציאו הנחיה כתובה ואחר כך אני אעיר את הרמטכ"ל".
"הוא אמר שהסיבה היא שישראל הפתיעה בהתנהגות רציונלית. פעלה נגד הטרוריסטים ולא פגעה באוכלוסייה. אם הייתם סוגרים הכל, כמו בפעם הקודמת, זה היה נמשך שנים לדבריו, ואני אומר לך, שהמוסכם רב על הלא מוסכם. נכון, בנט ועבאס לא יכולים להגיע לפתרון הסכסוך, אבל כן יכולים להגיע לסוג של היפרדות. אם הייתה מדיניות ואסטרטגיה לאומית, זה היה מחדד את זה".
"הפילוסוף אמר שהטרגדיה של הציונות הדתית היא שמשנתו של הרב קוק גברה על משנתו של הרב עוזיאל. אתה רואה אנשים כמו בן גביר וסמוטריץ', שאחד מהם לא שירת בצבא והשני שירת שם כמה חודשים, הם גיבורי התרבות החדשים. אתמול שמעתי איזה שיחה ששודרה בטלוויזיה שחברת כנסת מהליכוד מספרת שכל החברים של הבן שלה עוברים עכשיו לבן גביר".
"באיו"ש הצלחנו בשלושה חודשים לפתח דפוס פעולה שנלחם נגד הטרור, מבדל את האוכלוסייה הלא קשורה, מוצא פתרונות בזמן אמת ומנצל את הטכנולוגיה ניצול מלא. רתמנו את הטכנולוגיה העילית שלנו לטובת המלחמה בטרור בהצלחה אדירה. נכנסנו לרשתות החברתיות, רישתנו את כל השטח במצלמות. הפעלת הכוח ביו"ש היא, לדעתי, פנומן מבצעי שאזרחי ישראל מקבלים משום מה בשוויון נפש. כל שנה נעצרים בין 2,500 ל־3,500 מפגעים פוטנציאליים. המרחק בין השקט היחסי לפיגועי תופת הוא כחוט השערה".
"הוא מכניס פרובוקטורים ומחבלים לתוך ההמונים על הגדר עם הוראה לירות בחיילים, לנסות לחטוף. אנחנו מבינים שהם רוצים לעשות לנו בראל חדריה שמואלי כפול מאה. אני שולח את אלוף ניצן אלון לבג"ץ, שיראה להם את המודיעין על הכוונות של הפלסטינים, שיאשרו לנו את המדיניות החדשה. מה שמצחיק הוא שאני חוטף ביקורת על זה שלא ירינו על מפריחי העפיפונים".
"במקביל, אנחנו ממשיכים לעבוד על המכשול בדרום ולהשלים את השמדת המנהרות שם. וכמובן נלחמים בפרויקט הגרעין האיראני ובהברחות השונות. אבל התקשורת כאן עושה לנו את המוות על העפיפונים. בנט ושקד רבים איתי בקבינט על קבוצות מפריחי העפיפונים כשאני מכין את השמדת הנשק האסטרטגי שבאמצעותו תכנן נסראללה לצאת למבצע כיבוש הגליל".
"חטפנו ביקורת אדירה, אבל בסוף השנה התברר שהמשימה בוצעה בהצלחה. האירוע נבלם לחלוטין. לפלסטינים היו 320 הרוגים על הגדר, ביום העברת השגרירות לבדו נהרגו 64. יש להם 8,000 פצועי ירי. לנו נהרג חייל אחד, אביב לוי. אף יישוב לא נחדר. הגדר הושלמה, המכשול הושלם. עכשיו, לך תסביר את התמונות האלה לציבור".
"נתניהו עולה מול מנליס, מרוגז. הוא שואל למה לא מדבררים את האירועים כמו שצריך. למה לא שולחים קצינים שיסבירו. סבתא של מנליס, מעריצה של ראש הממשלה, מתלהבת שהוא מתקשר לנכד שלה אבל שואלת למה הוא צועק. מכאן לשם, הוא בא אליי בטענות על ההסברה עוד כמה פעמים. אמרתי לו: ראש הממשלה, אנחנו עושים את המקסימום, האנגלית שלך יותר טובה משלנו. תסביר אתה".
"אליי, כל המידע הזה מגיע רק בארבע אחר הצהריים, אחרי שכל המפקדים בשטח, מהמ"פ דרך המג"ד, המח"ט, מפקד האוגדה וכו' מרימים מיד דגל. כשאני מתעדכן, יש כבר פנייה לפצ"ר לחקירת מצ"ח, כפי שאירוע כזה מחייב".
"השבוע שלחו לי פודקאסט של נדב פרי עם יונתן אוריך, שניהל את הרשתות החברתיות עבור נתניהו. הוא מתגאה שם איך הם הפכו את דעת הקהל על הראש של הרמטכ"ל ועל שר הביטחון. זה דבר שלא מתקבל על הדעת. בנו של ראש הממשלה ועוד כמה צעירים מייצרים סדר יום ברשתות החברתיות, סופרים לייקים ומובילים התקפה על הראש של הרמטכ"ל - זה פשוט לא מתקבל על הדעת".
“לא מזמן ראיתי את הסרטונים על שני המג"בניקים בירושלים שירו במחבל שתקף חרדי עם סכין. במקרה הזה, לא התעוררה שאלה כלשהי. הם פעלו כנדרש. הם ירו בו במהלך הפיגוע, לא 11 דקות אחריו. זה מסדר בדיעבד את התובנה שאזריה בכלל לא היה שייך לאירוע ההוא. הוא לא היה בו. הוא הגיע אחריו והחליט לעשות מעשה. הגישה הנורמטיבית של צה"ל היא חלק מהעוצמה שלו. אחרת נאבד כיוון ולגיטימציה פנימית.
"אחד הפרויקטים המרכזיים שדחפתי יחד עם שר הביטחון ליברמן הוא ‘ממדים ללימודים'. זה הכרטיס להצלחה. לחלק את משאבי המדינה בצורה נכונה. שמי שגר באילת יקבל ביוספטל את אותו שירות רפואי שמקבלים באיכילוב, והתלמיד באילת יקבל את אותם מורים, אותן מעבדות כמו בהרצליה, שם אני גר היום".
"ואז מפקד הכוח, בהחלטה של שנייה שהוא מקבל לבד, שולף אקדח, הורג שלושה מתוך הרכב, רץ קדימה, הורג עוד שניים, מחזיר את הלוחמים שכבר נלקחו, כולם שולפים אקדחים, בסך הכל הורגים כשמונה עד 12 חמושים, מצליחים להתפנות למקום אחר, שם צה"ל מחלץ אותם, תוך הפעלת אש אדירה ותחת אש. זה אירוע גבורה מטורף. פשוט מטורף. אבל במציאות של החברה הישראלית 2018, כולם מדברים על כישלון".
"יש גופים רציניים שאמורים לפקח על הצבא. אחד מהם הוא ועדת חוץ וביטחון. על פי חוק, כל שנה צריכים ראשי מערכות הביטחון לבוא ולדווח לוועדה על מוכנותם. החוק חוקק ב־2008 אבל בוועדה לא הכירו את זה. ב־2018, עוד לפני בריק, באתי ביוזמתי והצגתי לוועדה את כשירות צה"ל. אמרתי להם: תראו, זו הכשירות של הצבא, אלה הפערים. יש פערים לוגיסטיים, יש פערים בימ"חים, יש פערי חימושים ומלאים, אנחנו נשלים אותם. פערים זה דבר שצריך לנהל. ועדיין, יש לנו צבא חזק בצורה דרמטית ביחס לכל איום".
"ואז הוא הלך למוצבים, כתב דוח, שחט את מפקד האוגדה, שהיום הוא אלוף הפיקוד אמיר ברעם. ליברמן אמר לי, צריך להדיח את ברעם, הוא קצין גרוע. הוא ביקש פגישה משולשת: הוא, השר, ברעם ואני. אמרתי לבריק שהוא מעל באמון. הוא נציב קבילות חיילים, לא מבקר מערכת הביטחון. אנחנו יודעים שיש פערים. תמיד היו פערים. תמיד יהיו פערים. וכל השאר היסטוריה".
"עוד לפני שהוא התחיל את המסע, אני הצגתי לוועדת החוץ והביטחון דוחות מפורטים של האלופים נורקין, קובי ברק, תמיר הימן ושרביט, בסוף חתמו על זה אביב כוכבי סגן הרמטכ"ל, אני וחליוה. הצגנו את כשירות הצבא בשקיפות מוחלטת. בדוח הזה נקבע שיש פערים בגובה 22%, זה אומר שיש יכולת של 78%. זו האמת. וצריך כל הזמן להמשיך לשפר את זה.
“כשיורים באוויר ולא מגובים בעובדות, הביקורת לא אפקטיבית ומאבדת מערכה. יש את מבקר צה"ל, יש את מבקר מערכת הביטחון, יש את מבקר המדינה. צה"ל הוא גוף מבוקר. הנחת העבודה שלי היא שבריק בא ממקום כן ואמיתי כמי שעבר טראומה ביום כיפור. הוא גיבור ישראל. אבל אני אומר באחריות שצה"ל הוא צבא מתקדם עם יכולות מרשימות ועוצמה אדירה. מדינת ישראל נהנית מעליונות צבאית חד־משמעית שמעניקה לה את האפשרות לשגשג".
"אבל יש שיפור ניכר במלאים, חימושים, שיפור צבא היבשה בכלים ואמצעים, שהובלנו במסגרת התוכנית הרב־שנתית ‘גדעון'. היום יש ללוחמי צה"ל את האמצעים הטובים בעולם. גם המחנות ובסיסי האימונים שופרו מאוד. גיבשנו אסטרטגיה לכוח האדם, זה התחיל אצל בני (גנץ) ונמשך אצלי. העיקרון הוא שירות לכל, קיצור שירות, הסדרת מסלולים, התאמת צה"ל למציאות העכשווית, צבא העם ממלכתי, מקצועי".
"הדמוגרפיה הראתה שהצבא גדול ב־17 אלף חיילים. יש איים של אבטלה בתוך הצבא. הרצון היה לשחרר את המשק ולהרוויח 2.4 מיליארד שקל מהקיצור, לדרוש מהאוצר 400 מיליון שקל כדי לקחת עשרת אלפים לוחמים ולהשאיר אותם לשנת קבע נוספת. וככה אתה מקטין את ההכשרות בשליש ואתה מרוויח את החיילים שאתה רוצה לעוד כמה שנים. לדעתי זה היה מהלך נכון".
"זה היה איום שגרם לאטרף לאומי ואני כתבתי במטרות שלי, כשנכנסתי לתפקיד, שצריך להסיר אותו. הסרנו אותו, והודיתי לנתניהו על הגיבוי, בעיקר בקרב נגד ליברמן שהתנגד ל'מגן צפוני' והעדיף פעולה בעזה. הודיתי לו על הגיבוי שנתן ללחימה בדאע"ש ולמב"מ נגד איראן. צה"ל נלחם - וזה דבר שלא יודעים - נגד דאע"ש בכל רחבי המזרח התיכון.
"הודיתי לו גם על הגיבוי שנתן למדיניות שלנו באינתיפאדת הסכינים. הוא ניהל את זה בווירטואוזיות. מדי פעם הוא נכנס בי על הפעלת הכוח, אבל בשורה התחתונה הלך איתנו באופן מלא. וגם בתר"ש גדעון, שהוא שנא שנאת מוות, הוא בסוף שיתף פעולה. הרי הוא לקח את יוחנן לוקר, שזה השם הספרותי שלו, וייצר דוח מיוחד כדי לחתוך את השירות לשנתיים. אבל בסוף, הוא אפשר לי כרמטכ"ל לממש את מדיניות הפעלת הכוח ואת כל התוכניות שלי".
התרעות פיקוד העורף