בבוקר אחד איבד גדוד המילואים 7020 (נחשון) של חטיבה 5 - 13 לוחמים. ב־9 באפריל 2002, שיאו של מבצע חומת מגן. כוח של הפלוגה המסייעת במחנה הפליטים בג'נין נקלע לאש צולבת שנורתה על ידי מחבלים מהקומות מעליהם, ומאותו רגע החל קרב חילוץ הרואי. שני עשורים חלפו מאז, אולם עבור הלוחמים שלחמו שם, האירועים ההם נוכחים מתמיד.

לרגל 20 שנים למבצע חומת מגן התיישבנו עם לוחמי ומפקדי הגדוד, יורם לביא, ניר אושרי, חנוך שייביץ, אחיה נוטה, ראובן מגנאג'י ואיתן אללוף, לשחזר שלב אחר שלב את הקרב ששינה את חייהם. יחד הם משלימים תמונה מצמררת של תופת, תושייה ורעות. “אנחנו חיים את זה כל הזמן, בכל יום. זה יושב בראש, זה יושב בלב", אומר המג"ד יורם לביא.

יורם לביא (צילום: יוסי אלוני)יורם לביא (צילום: יוסי אלוני)

פברואר 2022: הרי ירושלים

בשעת בוקר ביום שישי, בירידה מכביש 1 לבית נקופה בסופה של דרך עפר צדדית, נגלה לפתע מעיין. המכוניות החונות לצד הדרך מרמזות על הקבוצה שנמצאת שם. קולות המולה וצחוק נשמעים ממרחק, וסביב המעיין אנשים מזיזים סלעים, צובעים אנדרטה, מכינים קפה ומסדרים פינת ישיבה חדשה. “זהו עין המסייעת", מציג בגאווה ניר אושרי, שהיה חובש מחלקת סיור בגדוד 7020 בזמן חומת מגן, “והמקום הזה החזיר לנו את החיים".

כבר שנתיים שהם בונים את המעיין, בכל פעם נפגשים לסדרת עבודות נוספת. מהצד ברור כי אחוות הלוחמים יצאה מגבולות מחנה הפליטים והמשיכה ללוות אותם בשני העשורים מאז. הם צוחקים, נזכרים ובעיקר דואגים זה לזה. “כאן ראו אותי ואמרו לי ללכת ליחידה לתגובות קרב. עכשיו", מוסיף אושרי.

הנוף הפסטורלי מסביב מתעתע. המציאות של ג'נין והמציאות העכשווית מתנגשות זו בזו בכל שיחה. כשהרי ירושלים סביב, כמעט בלתי אפשרי לזכור את ימי האינתיפאדה הקשים 20 שנים קודם לכן, בחודש שכונה “מרץ השחור", בשל גל הפיגועים הכבד. לוחמי המילואים מבקשים להתחיל את סיפורם כבר בערב ליל הסדר, שבו אירע הפיגוע במלון “פארק" בנתניה, כשמחבל מתאבד פוצץ את עצמו בחדר האוכל של המלון. 30 בני אדם נהרגו ועוד 140 נפצעו.

“כששמענו על הפיגוע במלון ‘פארק', לכולם הייתה הרגשה שהולכים לקרוא לנו, שנקבל איזושהי משימה", נזכר יורם לביא, 62, מפקד הגדוד, “ובאמת כך קרה. התגייסנו יום או יומיים אחר כך. הצטיידנו בבסיס, הימ"ח שלנו אז היה במחנה עופר, נסענו לאליקים להכנות לקראת המבצע ומשם יצאנו לג'נין".

ראובן מגנאג'י (50), לוחם ממחלקה 8, נזכר גם הוא: “זאת הייתה תקופה שבאמת הבנו שאנחנו נלחמים על הבית, זאת הייתה תקופה שלא יכולנו לקיים שגרה שאדם נורמלי זכאי לה. לשתות קפה, ללכת לסרט או לעמוד בתור, כי מכל מקום מישהו עלול להתפוצץ עליך".

אושרי: “הייתי אז תושב חדרה והרגשתי את השטח בוער, פיגועים, מחבלים מתאבדים, מכוניות תופת. אחרי הפיגוע במלון ‘פארק' כבר היינו על קוצים. ידענו שמשהו קורה ואז באמת בשישי בבוקר, בחול המועד פסח, גייסו אותנו בצו 8 ושלחו אותנו לכתר את ג'נין".

ישראל יצאה למבצע רחב בשטחי יהודה ושומרון כדי למגר את גל הפיגועים ולפגוע בתשתית הטרור. בימי ההכנה באליקים מבינים הלוחמים שהם עתידים להגיע למחנה הפליטים בג'נין. הם עמדו בפני לוחמה מאתגרת ומורכבת בתוך שטח לוחמה בנוי, שהסכנות אורבות בו מכל פינה. הם נשאלים על הפחד ומשיבים מיד בחיוב. “מפחדים זה בטוח. אני יודע מה יש לי להפסיד", אומר מגנאג'י.

במשך תשעה ימים נלחמו חיילי צה"ל בג'נין. תשעה ימים של ירי אינטנסיבי, של גל שמועות נוראי על טבח שמגיע עד אליהם דרך טרנזיסטור קטן ושיחות ספורות עם הבית, של רגעים סוריאליסטיים במיוחד כדוגמת מקרים שבהם חלקו אוכל עם משפחה מקומית שהתעקשה להישאר, הודעה על הריון רגע לפני הקרב, או טקס ליום השואה שערך מפקד מחלקה 8, דרור בר ז"ל, בלב הקרבות, כי את הזיכרון הזה הם חייבים להמשיך לשאת.

“התחלנו להילחם בלילה של 2 באפריל, וב־12 באפריל המחנה הוכרע", מספר לביא. “כל היכולות של האויב נגרעו כשרוב המחבלים נתפסו או נהרגו. אבל כמובן ששילמנו מחיר יקר. 23 לוחמים נפלו בג'נין. 13 מהגדוד שלי. בנוסף אליהם נהרגו גם שישה לוחמים מגדוד 51 של גולני, עוד שני לוחמים מגדוד 932, שהיה גדוד סדיר, ועוד שני לוחמים מגדוד מילואים 8110".

לביא, איש חינוך וחקלאי, מבקש להיפגש בכפר הירוק, מקום מגוריו ועבודתו. הוא מיד מציע שנצא לטיול באזור, ואנחנו הולכים בין ערוגות של בצל ירוק ועצי הדר. “במרחק של 500־600 מטר מכאן בקו אווירי, ממש מאחורי האקליפטוסים, נמצא בית העלמין הצבאי קריית שאול", הוא אומר. “שם טמון חייל שלנו, אייל עזורי, שהיה בן 27, מילואימניק מאגיסט בפלוגה המסייעת. הוא היה חלק מהכוח שהתקדם ב־9 באפריל והוא נהרג. המוות והחיים הם כל הזמן ביחד".

אנחנו עומדים בחלקת קטיף, שבה נטע לביא 13 עצי זית לזכר 13 הלוחמים שאיבד בלילה ההוא: “החלקה הזאת ממחישה איך הכל משתלב, האחד קרא לבן שלו על שם החבר שלו שנהרג, אני נטעתי עצים".

ההרוגים בקרב בג'נין (צילום: ארכיון מעריב)ההרוגים בקרב בג'נין (צילום: ארכיון מעריב)

אייל עזורי ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)אייל עזורי ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)

ג'נין, 9 באפריל 2002, 5:50: ההיתקלות

יומיים לפני שהמחנה הוכרע הגיע הבוקר השחור של הפלוגה המסייעת, כש־12 מחייליה ולוחם נוסף מפלוגת המפקדה, נפלו בקרב. “הלוחם הנוסף היה קובי אזולאי, מ"מ הפינוי בפלוגה, הוא הגיע עם התאג"ד והחליט ישר לרוץ לאזור ההיתקלות כדי לפנות פצועים", משחזר לביא. “איך שהוא נכנס לסמטה הקרובה הוא חטף אש ונהרג". מגנאג'י נזכר כי לילה לפני ההיתקלות התקשר למשפחתו: “התקשרתי פעם אחת וזה די שבר אותי".

למה?
“כי אתה נמצא בתוך גיהינום, אבל ברקע אתה שומע חיים. אתה רוצה להיות שם איתם ואתה לא יכול. אני זוכר שרק אמרתי לאשתי, משהו מאוד לא טוב הולך לקרות. תתפללי".

תצלומי האוויר של מחנה הפליטים ג'נין מעידים על האתגרים האדירים: סמטאות צרות בין מבנים צפופים ומרחק קצר בין כוח צה"ל לחלונות המשקיפים עליהם עולים מכל מפה. “אני אומר רחוב, אבל אם אני פורש ידיים לשני הצדדים אני נוגע בשני הקירות", מתאר אושרי, “אלה לא הרחובות שאנחנו מכירים. הכל מאוד קטן, צפוף, קלסטרופובי, עם מטעני חבלה בכל מקום. על הרצפה ועל הקירות".

לביא: “אחת המורכבויות במשימה שלנו הייתה בעצם לנסות להבדיל בין אזרחים תמימים שבהם לא רצינו לפגוע לבין מחבלים שאוחזים בנשק. השיטה הייתה שאנחנו מתקדמים בזהירות מבית לבית. אלא שבאותו הבוקר כשכוח המסייעת התקדם הם נחשפו למחבלים שפתחו עליהם באש".

חנוך שייביץ, 44, לוחם ממחלקה 8, מספר: “זה היה תהליך של כיתור המחנה. לאט־לאט נכנסים, תופסים עוד ועוד שטחים בשביל לתפוס מחבלים ואמצעי לחימה. באותו בוקר הגענו לבית מסוים, ורוב הכוח הלך לחצר שאחרי זה קראנו לה ‘האמבטיה'. דרור בר ז"ל, מפקד המחלקה, אמר שצריך לחפות להמשך ושאל: מי מוכן? אמרתי ‘אני' וכך התנתקתי מהכוח והלכתי לחפות".

בשלב הזה כשהחיילים מתקדמים לחצר, הם אינם יודעים שמהקומה השנייה צופים בהם מחבלים שמיד יפתחו באש וששטח “האמבטיה" יהפוך למלכודת מוות. מגנאג'י נמצא בכוח שמתקדם לחצר הקטנה. הוא ולוחמים נוספים מחכים שיצליחו לפרוץ לבית ליד כדי להיכנס אליו. תחילה הוא יושב על המדרגות, אך מרגיש חשוף מדי, עובר לצד השני של החצר, מרחק של צעד וחצי ומתיישב על יד הקיר. “ואז אני שומע בום", הוא מספר, “התחילה מכת אש מטורפת מכל הכיוונים. אני רואה מעליי אש כמו גשם. פתאום זה קרה, לקח לי רגע להבין שהאש מגיעה מכיוון החלונות וכשהבנתי ניסיתי לירות לשם".

מה קורה באותם רגעים?
“המולה של לחימה, בשלב מסוים אני רואה אלומה של אש שמגיעה אליי ופוגעת לי ברגל. אני מבין שנפצעתי כי אני חש כאב, אבל הגוף מנתק את זה".

לביא: “למעשה, הקרב התחיל בירי של האויב מתוך הבית על הכוח של המסייעת. מהירי הזה יש נפגעים ומתחיל קרב חילוץ, חלק מהלוחמים עסוקים בחילוץ, וחלק מהלוחמים נשארים בסמטה ויורים אל עבר המחבלים. במקביל מצטרפים לוחמים ממחלקת הרתק של עופר סגל, שמשתתפים בלחימה ומנסים לחלץ פצועים נוספים".

שייביץ: “אני הייתי עם הגב אל גשרון שמחבר בין הבית שהיינו בו לבית ליד ואז הגיעה מכת האש הראשונה. חטפתי שני כדורים בכתף מאחורה. היה לי מזל כי ירדתי לרצפה והייתי נמוך יחסית אז חטפתי את הפגיעה בכתף ובגב ולא יותר למטה".

מה אתה מבין באותם רגעים?
“אני מבין שיורים עליי ושאני צריך לחבור חזרה לכוח".

אתה רץ בחזרה עם שני כדורים בכתף?
“כן. אני מחליט שמסוכן פה. לכן אני רץ לאזור הכניסה לבית. שם דרור אומר ‘נתקלנו. מספרי ברזל להתפקד' ואנחנו מבינים שכמעט חצי מהכוח נפגע, שבעה אנשים. אחרי שתי דקות הייתה עוד מכת אש, במהלכה נזרק עלינו מטען שפצע אותי שוב. אני מחליט להתקדם לתוך האמבטיה מבלי להבין ששם יותר מסוכן.

אחרי דקה יש עוד מכת אש ואני מבחין בדני מייזליש ז"ל, שמנסה לירות בחזרה, אבל אז נגמרת לו המחסנית והוא אומר לי ‘תירה'. אני יורה לכיוון החלונות עם יד אחת מנוטרלת. לא יודע איך עשיתי את זה, כי נשק קלעים הוא גם נשק כבד יותר, אבל אני יורה אל עבר החלונות והם יורים עליי. זה היה מאוד אינטנסיבי, המרחק בינינו היה חמישה מטרים".

ומה קרה אחר כך?
“לשני הצדדים נגמרות המחסניות. ביד אחת אני מצליח להחליף מחסנית ומחכה מוכן לירי. אחרי כמה שניות המחבל החליף מחסנית והמשיך לירות לכיוון שלי. אני משיב ירי והירי מפסיק. הירי מהחלון הזה התחדש רק אחרי כמה דקות".

מגנאג'י: “הייתה הפוגה, ושניאור אלפסי החובש התחיל לספור את החבר'ה, כשהוא מגיע אליי אני כבר מספר 6 או 7 ואני מבין שאני לא הפצוע היחיד. שניאור שם לי חוסם עורקים על הרגל וגוררים אותי לנקודה אחרת בחצר".

לביא: “שניאור אלפסי העניק טיפול עזרה ראשונה לפצועים תחת אש. הוא חילץ והוציא פצועים אל התאג"ד. חזר שוב ושוב אל אותה סמטה מוכת אש. רק כדי לטפל בנפגעים נוספים ולחלץ אותם. הוא קיבל צל"ש על תפקודו בקרב".

איפה אתה שומע על ההיתקלות?
“אני הייתי בערך 70 מטרים מאחור, בחפ"ק הגדודי. שמענו את הירי אבל עוד לא ידענו בדיוק איפה ההיתקלות מתרחשת, ליד איזה בית והאם הכוח נמצא בתוך בית או מחוצה לו. עד שזה התבהר ועד שהצלחנו לתת מענה, הספיקו הלוחמים להיפגע".

איך מגיבים להיתקלות כזאת?
“אבי אטיאס, הסמג"ד, נערך בסמטה המובילה לאזור הקרב. המשימה שלו הייתה לנהל את כניסת הכוחות לשטח הקרב לצורך חילוץ ופינוי נפגעים ולבודד את אזור ההיתקלות. על מנת שכל כוח שמגיע לסייע ייכנס בתיאום אל הכוח הנמצא בתוך הסמטה שבה התחולל קרב מול המחבלים. החשיבות הייתה למנוע נפגעים נוספים ולהימנע כמובן ממצבים של ירי דו־צדדי. בהמשך, לאחר שהירי פסק, ניהל הסמג"ד את פינוי החללים מהסמטה שבה נפגעו".

מה היה לך הכי קשה?
“שלא ידעתי היכן בדיוק הכוח נמצא באותם רגעים וגם לא את מיקום המחבלים. בדיעבד, זה שלא יצאתי מיד אל מקום ההיתקלות הייתה שגיאה חמורה שלי. הדילמה שלי מהיכן לפקד על הכוחות בשלב הזה תישאר איתי לנצח. מצד אחד יש את הכוח שנתקל וצריך לסייע לו, מצד שני ישנן פלוגות נוספות בשטח. אבל כשהבנתי את תמונת המצב, ידעתי שכבר אין לי את היכולת להשפיע על תוצאות הקרב במקום. על כן המשכתי לפקד ממקומי כאשר אני מרגיש את השבר בתוכי".

חנוך שייביץ  (צילום: יוסי אלוני)חנוך שייביץ (צילום: יוסי אלוני)

06:02: המחבלים מבצעים שוב ירי

משלב מסוים מגנאג'י, שעוד שוכב בחצר, ניזון בעיקר משמיעה כשהוא לא מצליח לראות מה קורה סביב. אבל אז הוא גורר את עצמו לפינה נוספת ולפתע עומד מולו חייל צעיר שהוא לא מכיר: “הייתי פצוע והוא רצה לשאת אותי על הכתפיים שלו, אבל הייתי עם נשק אז הוא הוריד ממני את הנשק והניח אותו במרכז החצר ובא לקחת אותי. באותו רגע שאני מושיט אליו ידיים אני רואה בקצה העין כמו חוט של אש שפוגע בו והוא נופל ונהרג. היה זה מנשה חבה ז"ל".

את הרגעים הבאים מאפיין מגנאג'י כדממת מוות, רעש הקשר וקריאות החילוץ נעלמו והוא לא מצליח לענות על השאלה האם הוא היחיד שנותר חי. אלא שלפתע הדממה מופרת והוא שומע ספירות בערבית: “אני שומע וואחד, תנין, תלאתה, ארבעה". הוא מבין שהמחבלים בחצר ושמיד יגיעו גם אליו, והוא מוציא את הרימון והנצרה: “אמרתי 'תמות נפשי עם פלישתים'". אבל בסופו של דבר לוקחים המחבלים את שלושת ההרוגים שלידו (שגופותיהם חולצו בהמשך), ואליו לא מגיעים.

מה קרה אחר כך?
“השקט חזר, השמש לאט־לאט עלתה, ואני מבין שאני עם רימון ביד אבל עלול לאבד הכרה, אז אני מנסה להחזיר את הנצרה ובינתיים אני חושב על אשתי, על הילדים, אומר פרק תהילים כדי לחזק את עצמי".

ראובן מגנאג'י (צילום: פרטי)ראובן מגנאג'י (צילום: פרטי)

7:30: חילוץ תחת אש

“בשלב הזה לוחמים אחרים ממחלקת המרגמות של הפלוגה, בפיקודם של אייל יואל ז"ל וזאב אילוז הגיעו לאזור", משחזר לביא. “השתלטו על בית סמוך ששלט על הסמטה וכך גם זיהו את המחבלים שניסו לגרור גופות של חיילים שלנו ולהכניס אותם לבית אחר. בנקודה הזאת היה ניסיון לחלץ את מי שנשאר וכך הגענו לראובן מגנאג'י".

מגנאג'י: “אחרי זמן מסוים אני שומע שקוראים לי מרחוק, אבל אני אומר להם ‘אל תבואו'".

אמרת להם לא לחלץ אותך?
“כן. כי אני יודע מה קרה לאדם האחרון שבא לחלץ אותי. ולכן, אני אומר להם ‘תלכו, אני לא יוצא, מסוכן פה'. הם אומרים לי ‘הכל בשליטתנו', למרות שזה עוד לא היה נכון לאותה נקודה, אבל אני גורר את עצמי אליהם והם עוזרים לי ללכת ואז אני רואה את החברים שלי חסרי חיים בחצר ואני נבעת".

איתן אללוף (47) חובש מחלקת מרגמות, הבין מיד מה קרה: “שמענו בקשר אבל לא דמיינו עד כמה ההיתקלות קשה. נוכחנו להבין תוך כדי תנועה את כמות הנפגעים".

עם הישמע היריות התקדם אללוף לאזור ההיתקלות כדי לסייע בחילוץ הנפגעים. “הגענו לשם וירו עלינו בלי סוף", מתאר אללוף, “רק היום אני מבין כמה היינו קרובים לאזור ההיתקלות עצמו. רק כשראיתי את התצלום האווירי הבנתי מה קרה".

מה הבנת?
“יש קטע בסרטון הקרב שאני מזהה את עצמי מושך את המ"פ שלנו עודד גולומב ז"ל, וכשראיתי את זה הבנתי כמה היינו קרובים למות. ממש רואים את הפגיעות של הכדורים מעלינו. אז הבנתי גם ממה נפצעתי. נפצעתי מרסיסים ברגליים, אבל הייתי כל כך בניתוק שרק ב־11:00 הבנתי שאני פצוע בעצמי".

“אני זוכר שהיה קר וחשוך ופתאום אנחנו מתחילים לשמוע קולות של ירי", מספר אושרי. “היינו 30־40 מטר משם וקיבלנו דיווח בקשר שכוח של מחלקה 8 נתקל ויש שני פצועים. האוטומט שלי היה לצאת אליהם, זה התפקיד שלי. אבל לא ידענו איפה ההיתקלות והיינו צריכים להתארגן לקבלת פצועים".

אושרי מתקדם בכיוון ההפוך לקרב כדי להקים נקודת איסוף פלוגתית (נאפ"ל) לטובת ריכוז וטיפול בפצועים. “עד היום זה אחד הדברים הכי קשים והכי טראומטיים מבחינתי", משתף אושרי. “אפשר לעשות לזה רציונליזציה עד מחרתיים ולומר שזה הדבר שהייתי צריך לעשות, כי פתחנו נקודה לאיסוף פצועים. אבל כשהחברים שלי מסתערים קדימה ואני עושה אחורה פנה, זה מטען שנשאר איתי עד היום. זה כאן בלב כל הזמן".

אושרי ומפקד המחלקה שלו, רני גרינברג, נכנסים לבית ומתחילים לפנות אותו: “נכנסנו מבלי לדעת אם יש בפנים מחבלים. אני זוכר שהיו מטענים על הקירות עם חוט חשמל שעבר ביניהם ופשוט תלשנו אותו מהקיר".

ולא פחדת שהמטענים יתפוצצו עליך?
“פה עברנו מחשיבה רציונלית לפעולה אוטומטית. עשינו את מה שצריך היה לעשות. העפנו גם את הספה ותוך שתיים־שלוש דקות הגיעו הפצועים הראשונים".

זמן קצר לאחר מכן מגיע עודד המ"פ ואחריו גם דרור, מפקד המחלקה. “ברגעים כאלה אני נכנס לדמות הרובוט", אומר אללוף. “אבל זה היה משבר. פתאום אתה רואה שכל הפיקוד שלך שוכב אצלך. ואחריהם מגיעים עוד ועוד פצועים והלומים שקיבלו שוק".

אושרי: “עודד הגיע מחוסר הכרה, הוא נשם, אבל הוא היה עם פגיעת חזה מאוד קשה. אני זוכר שאני נהיה לבן, הרגשתי שהחיים נשאבו ממני. ניסינו להחדיר לו עירוי, כי הבנו שהוא איבד המון־המון דם. וברגע שהוא איבד נשימה, התחלנו לעשות החייאה. החייאה לא פשוטה".

שייביץ: “היה הרבה ניסיון לעבוד עליו, ארבעה חבר'ה שניסו במשך כמה דקות".

אושרי: “אני חושב שהדבר הקשה יותר היה לעשות את זה בידיעה שהסיכוי שהוא ייצא מזה מאוד נמוך. אבל אתה ממשיך בכל זאת. באיזשהו שלב, אני זוכר שמכניסים לנו את דרור ואני קם מעודד ועובר אליו. איתן ועוד שני חבר'ה מהמחלקה ממשיכים את ההחייאה על עודד ואני מבין שדרור הרוג. אבל אנחנו עושים לו החייאה בכל זאת".

שייביץ: “אחרי זה הגיע רופא ואמר שאין מה לעשות יותר. עד היום, יש חבר'ה משם ששואלים את עצמם אם הם היו יכולים לעשות יותר, אבל באמת שלא היה מה לעשות. הנפילה של עודד פשוט הייתה טראומטית".

אושרי: “כשהרופא קבע מוות, זה היה שבר מאוד־מאוד גדול".

שייביץ: “עודד היה בן אדם יוצא דופן, קצין יוצא דופן. הוא תמיד היה בא אחרון לחדר אוכל כדי לוודא שיהיה אוכל לכולם. הוא תמיד ראה אותנו. הוא תמיד חשב עלינו, הוא מאוד טיפח את הפקודים שלו. אני אמרתי לחבר'ה ליד לא לספר עדיין שהוא נהרג, כי רצינו שהאחרים יצליחו לשמור על תפקוד".

איתן אללוף (צילום: יוסי אלוני)איתן אללוף (צילום: יוסי אלוני)

8:30: פינוי ההרוגים

במקביל, נשלחים מספר חיילים לפנות את הנפגעים. אחד מהם היה אחיה נוטה מפלוגה ט'. “בזמן האירוע היינו לא רחוק", הוא מספר, “שמענו ירי מטורף מאוד קרוב אלינו, פיצוצים בלתי נגמרים וצעקות בקשר. אחד הקשרים צעק שיש הרוגים מהמסייעת, מישהו אחר אמר שהוא טועה. אבל כך או כך אמרו לנו שאנחנו לא ממשיכים במסלול שהיינו אמורים להתקדם בו, אלא נשלחנו לפנות את הנפגעים. המ"מ שלי סימן לנו נקודה ואמר לנו לרוץ אליה הכי מהר שאנחנו יכולים".

לאיזו נקודה הייתם צריכים לרוץ?
“לסמטה הבאה, אבל כדי להגיע אליה כל אחד היה צריך לרוץ בתורו לבד ברחוב הראשי של מחנה הפליטים, שזה שטח ההשמדה המסוכן ביותר".

מה הכוונה?
“כל מי שרוצה יכול להוריד אותך שם. אף פעם לא עברנו שם, תמיד עברנו דרך החצרות, מאחור, כדי להיות מוגנים, גם שם היה מסוכן, אבל הרחוב הראשי היה תמיד העדיפות הכי נמוכה להגיע, ואז פתאום אומרים: לך לשטח ההשמדה ורוץ אותו הכי מהיר שתצליח. פחד אלוהים".
נוטה חוצה את הרחוב הראשי, מגיע לקצין שמורה לו להיכנס לרחוב נוסף ומזהיר אותו באומרו: “תהיה חזק, זה לא הולך להיות קל". נוטה: “אני מתחיל ללכת בתוך הרחוב, אני רואה מטענים, דם, מלא כדורים אני מבין שמשהו גרוע קרה, אבל אני מאוד בפוקוס, אני מבין שאני יכול להגן על עצמי רק אם אהיה מנותק רגשית".

מה קורה מסביבך בשלב הזה?
“אני זוכר שהיה שקט מוות מצד אחד ומצד שני צעקות, מסוקים באוויר וחיילים שלנו שתוקפים עמדות ויורים קדימה כדי שלא יהיה אירוע מתגלגל. אומרים לנו לפתוח אלונקות, וחשבתי שאנחנו מגיעים להוציא כמה פצועים. אף אחד לא אמר לנו כמה נפגעים יש, ופתאום גופות התחילו להגיע אליי לידיים. את הפרצופים שלהם אני לא אשכח לעולם. הם מלווים אותי בלילות".

איך מצליחים לנהל פינוי כזה?
“החבר'ה התחילו להתערער. הגיעו המון גופות. כל הזמן קיוויתי לפצוע, רציתי להיאחז בחיים, להרגיש שעזרתי למישהו. ואז החבר'ה התחילו להישבר, מישהו התחיל לבכות והציעו שנעטוף אותם בשמיכות כדי שזה יהיה קצת פחות קשה".

אושרי: “הרגשתי שאני חייב לעשות משהו והחלטתי לעלות לכיוון הלחימה. כולם שואלים אותי מה קרה, ואני מחליט לא לספר בזמן לחימה. אני מנסה להתקדם קדימה, אבל כל פעם אומרים לי לעצור ולא להתקדם. ואני רואה שכבר מתחילים להוריד אלונקות, ואני עובר ופותח רואה אחד־אחד ויורד חזרה למטה לקבל את ההרוגים".

נוטה: “בתאג"ד אני זוכר שראיתי את הרופא והפנים שלו היו לבנות כמו סיד. היו שם מלא אלונקות בתוך החדר, ואנחנו לוקחים אלונקה חוזרים, לוקחים אלונקה חוזרים. באיזשהו שלב נכנסנו ממש לסמטה שבה הייתה ההיתקלות ונותר לנו לפנות את ההרוג האחרון בתוך הסמטה".

מה אתה זוכר משם במיוחד?
“אני זוכר שניסינו להרים אותו על האלונקה ולא הצלחנו. אמרתי, ‘בוא נוריד לו את הקסדה אולי זה יעזור'. סובבנו אותו וראינו שיש לו פגיעה מאוד קשה בפנים. ואז אני רואה שחבר שלי מהמחלקה הולך אחורה, בהלם, ואומר ‘אני מכיר אותו, זה חבר שלי מהמסלול בסדיר'. ופתאום הבנתי את האירוע שבו חבר מפנה את החבר שלו. אחרי זה הוא לא חזר לפלוגה".

בסיום הפינוי נוטה נשלח לבדוק שלא נותר ציוד או נשק בזירה, והוא מוצא את עצמו לבד בסמטת המוות הריקה. אז עולה בו ההבנה האיומה על שאירע שם. “זה היה הרגע היחיד", משתף, “עד אז לא חשבתי, לא הרגשתי. אני זוכר שעמדתי לבד והיה פתאום רגע של שקט, בלי צעקות ובכי. הסתכלתי למעלה והבנתי שמשהו איום ונורא קרה".

בדירה שריכזה את הנפגעים המשיך אללוף לעבור מפצוע לפצוע. “אני חובש שטוב למערכת, כי בזמן לחץ אני מנותק", מתאר, “אני לא זוכר אפילו ששמעתי יריות. אחר כך הגיע רופא בכיר ואמר שחסרים לנו שלושה חיילים ושמישהו צריך לבוא לזהות את הגופות, כדי שנדע מי חסר לנו. הוא שאל גם למי ידוע מי הפצועים שפונו כבר הלאה. אני לא יודע למה, אבל היה לי קרטון קוקה קולה שקרעתי ורשמתי עליו עם טוש כל פצוע שהגיע אליי ואיזו פציעה הייתה לו. נתתי לו את זה והוא ביקש שאתלווה אליו לזהות את הגופות".

מה קרה אחר כך?
“עלינו על נגמ"ש עם עוד כמה גופות ונסענו 400 מטר לאיזה צומת, שעל המדרכה בו סידרו את כל הגופות בשורה. הייתי צריך לעבור אחד־אחד ולזהות אותם. שם התחיל ליפול לי האסימון. כשסיימנו לחתום על פתקית עבור כל חלל, ישבתי ליד הגופה של עודד. אני זוכר שהחזקתי לו את היד מתחת לשמיכה עד שתלשו אותי משם ונתנו לי ח

יבוק. שם התפרקתי והבנתי איזה אסון חטפנו. זה המ"פ שלנו, הגיבור שלנו, ובסוף מגיעה איזו חתיכת מתכת קטנה ומעלימה לך אותו ברגע".
לאחר שזיהו את הגופות, אללוף מתבקש ללכת עם הרב למיין את ציוד הנופלים. עד היום הוא לא שוכח את אותן ארבע שקיות נפרדות: שקית לציוד אישי, שקית לציוד אישי עם דם, שקית לציוד צבאי ושקית לציוד צבאי עם דם: “פתאום אתה מוצא טבעת נישואין או תפילין בתוך האפוד. זה היה נורא".

ניר אושרי (צילום: יוסי אלוני)ניר אושרי (צילום: יוסי אלוני)

“מעולם לא חזרתי הביתה"

“אני מגדיר את האירוע הזה כמפץ הגדול של החיים שלי", אומר מגנאג'י. “כל מה שקרה שם מאפיל על כל חוויה אחרת".

איך השתניתם?
אללוף: “נהייתי אדם עצוב יותר. בטוח. אני לא רואה על עצמי את ההבדל, אבל הסביבה שמה לב לזה. בשנים האחרונות התחילו לצוף גם סימפטומים שונים של פוסט־טראומה".

נוטה: “כבר 20 שנים שאני מנסה להבין איפה המקום שלי בסיפור הזה. כשהמטפלת שלי שאלה אותי מה הכי קשה לך כשאתה חושב על זה, אמרתי לה שאני לבד. עם החברים מהפלוגה שהיו איתי ממש כתף אל כתף מעולם לא דיברתי על זה. פה ושם ביום הזיכרון מישהו זורק משפט, אבל לא פיתחנו את זה. עם החבר'ה שכאן דיברתי, הם נהיו החברים שלי אחרי. באותו בוקר, אני בעצם פגשתי את החברים המתים שלהם בסיטואציה בלתי אפשרית".

אושרי: “אני יודע שמשהו מת אצלי באותו היום. משהו בנפש שלי השתנה ונולדתי בן אדם אחר, שהסביבה שלי לא ידעה להכיל".
נוטה: “אני חליתי כשבע שנים לאחר חומת מגן, גילו לי גידול מאוד נדיר בגב, וחלי, אשתי, קראה לו ‘גידול ג'נין'. היא טענה שזה תוצאה של ההדחקה המתמשכת שלי - מה שהיה די נכון באותן שנים. אבל המחלה בסוף הכריחה אותי לטפל בעצמי נפשית ברצינות. בשלב הזה ידעתי שיש לי בעיה, אבל עד למחלה לא הצלחתי להתמקד ולטפל בעצמי".

נדמה כי החוויות בתוך מחנה הפליטים נחקקו כרצף של שברי זיכרונות. מפגש עם זוג מבוגרים שהחליט להישאר בכל זאת בביתם; עץ מלבלב בתוך גינה הרוסה; מעברים חדים בין חיים למוות; דריכות אין קץ מדי יום ומדי לילה; וטקס הזיכרון שנערך בתוך מחנה הפליטים: “הלוחמים נהרגו ביום השואה, והמשפחות קמו מהשבעה ביום הזיכרון, זה היה שילוב זמנים הזוי", נזכר אללוף.

כששבו הביתה, לביא מיד הבין כי מלאכת הפיקוד שלו לא תמה והחליט לכנס את החיילים במהלך שטרם נעשה אז בצבא, כך לדבריו. כ־40 איש הגיעו לסדרה של חמישה מפגשים ושם, לראשונה, התחילו לשתף. “להשתחרר מהמילואים האלה היה הכי קשה", מסכם אללוף. “בתוך המסגרת הצבאית לפחות היינו ביחד, ומה שעבר עליך עבר על כולם. אבל אז אתה יוצא החוצה ואתה לבד. למי אני אסביר מה עובר עליי? להורים שלי? לאחים שלי? לפחות אנחנו ישבנו והתאבלנו ביחד".

לביא: “צריך להבין, זה שבר. אובדן. זה כמו שריטה מדממת שהופכת לצלקת שלא נעלמת. נניח הייתה לי תקופה שלא הצלחתי לשמוע מוזיקה, לא יכולתי לראות שמחה או לשתות יין. זה היה לי מנוגד מדי. כל אלה סימלו כיף, ואני באותו הזמן הייתי במציאות שחורה ומכאיבה".

מגנאג'י: “בסופו של דבר הבאתי את החוויה איתי הביתה. הגעתי עם 100 טון של סיטואציה והתהלכתי איתה בעולם. אפשר לומר שלא ממש חזרתי הביתה. גם היום. חלק ממני מעולם לא חזר הביתה, ואני מתמודד עם זה בכל מיני רבדים".

ביניהם לבין משפחות הנופלים נוצר מאז קשר. “זה כבר לא פיקוד, זה עניין של חיבור, זה לא משהו שנגמר לפני 20 שנה ועכשיו פתאום אנחנו מעלים זיכרונות. זה כל הזמן מלווה. יש לי חיילים שאיבדתי ואני מכיר את ההורים שלהם הרבה יותר ממה שהכרתי אותם", אומר לביא.

מגנאג'י: “עם משפחת חבה יש לי קשר מאוד טוב. אמנון, אביו של מנשה, היה הסנדק של הבן שלי, גיא, שנקרא על שם י"ג אחים, וכששולי, אחותו הקטנה של מנשה, התחתנה, הקראתי את אחת הברכות מתחת לחופה".

אחיה נוטה (צילום: יוסי אלוני)אחיה נוטה (צילום: יוסי אלוני)

פברואר 2022: צהריים בעין המסייעת

תחת עץ תאנה על יד המעיין צפות השנים שחלפו מאז. לוחמי המילואים מתארים את החיים שאחרי, את המכאובים והקשיים שלא עוזבים. “בשנים הראשונות לא זכרתי חצי ממה שאני זוכר, לקח לי זמן לפתוח עוד קופסה ועוד קופסה", מספר נוטה.

מגנאג'י: “אתה יוצא לחיים, אבל פתאום מבין שהושרשו בך מחשבות של הישרדות וסכנת חיים שממשיכות ללוות אותך. נניח במסעדה, אם אתה בכלל יוצא למסעדה, כי זה מסוכן וחשוף מבחינתך, אז אתה חושב ליד איזה קיר לשבת או אל מול איזה חלון לא לשבת".

היום אתה תשב עם הגב לחלון?
מגנאג'י: “כן, אני אולי ארגיש לא בנוח, אבל היום אני במקום אחר לגמרי. בזמנו, לעומת זאת, בשביל לצאת לאירוע משפחתי הייתי צריך ללכת לראות איך המסעדה נראית לפני. ואף אחד לא ידע את זה. רק אשתי ידעה. לא רציתי שהם יגלו את החולשה שלי. אלה היו שנים קשות, שלא יכולתי לעמוד במעבר חציה או ללכת לסופר. כל יציאה מהבית הייתה כרוכה בהמון מחשבות והתמודדות. היום אני כבר לא שם, כי הכרחתי את עצמי לעבור תהליכים מאוד משמעותיים".

“לי יש הסכם עם הפוסט־טראומה: כל השנה אני אחראי, ובאפריל היא האחראית", אומר אושרי. “זה החודש שאני נותן לה דרור ומאפשר לעצמי להתפרק, אבל בקורונה שערי הגיהינום נפתחו והבנתי שאני זקוק לסיוע. אני בקבוצה טיפולית, וזה שינה לי את החיים באופן דרמטי. להגיד שהכל בסדר? ממש לא. אבל אני בתהליך".

אושרי היה אחד מהלוחמים שתבע את מוחמד בכרי, יוצר הסרט "ג'נין ג'נין". "לאחר שצפינו בסרט, החלטנו לעשות מעשה ולא לאפשר לשקר הזה להיות מופץ בישראל", הוא אומר. "מיד עלינו לכנסת וניסינו לגייס תמיכה של חברי כנסת שיסייעו לנו, אבל כולם התנערו ואמרו שהם לא יכולים לעשות כלום בנידון. ואז הבנו שאם אנחנו לא נפעל אף אחד לא יפעל.

מסייעת 7020 (צילום: יוסי אלוני)מסייעת 7020 (צילום: יוסי אלוני)

בשיתוף עוד ארבעה מחבריי למחלקה - עופר בן נתן, דורון קידר, אדם ארביב ויונתן ואן קספל - החלטנו להגיש נגד בכרי תביעת דיבה על השקרים שפרסם בסרט. המשפט ארך זמן רב ומימנו אותו מכספנו, ללא תרומות. אף על פי שבית המשפט קבע כי הסרט אינו דוקומנטרי וכי יש בו סילופים רבים ואף מומן על ידי גורמים המקושרים לרשות הפלסטינית ולגורמי טרור, פסק בית המשפט כי חופש הביטוי גובר על האמת".

יש לציין כי תביעה אחרת שהוגשה נגד בכרי, על ידי סא"ל במיל' ניסים מגנאג'י, הסתיימה בינואר שעבר בהכרעה תקדימית כשבית המשפט המחוזי בלוד אסר את הקרנתו של הסרט בארץ והורה על החרמת כל עותקיו בישראל. כמו כן, בכרי חויב לשלם לתובע פיצויים בגובה 175 אלף שקלים והוצאות משפט.

לפני כחמש שנים, בערב יום העצמאות 2017, החליט רני גוט, קשר מ"פ במילואים מהפלוגה המסייעת, להקים פרויקט הנצחה לזכר 13 הרוגי הפלוגה שנפלו בקרב בג'נין במסגרת מבצע חומת מגן: רס"ן עודד גולומב, סרן דרור בר, סרן יעקב (קובי) אזולאי, סגן אייל יואל, רס"ל אייל־אליהו עזורי, רס"ל ראשון אבנר יסקוב, רס"ל עמית־מרדכי בוסידן, רס"ל מנשה חבה, רס"ל אייל צימרמן, רס"ל שמואל־דני מייזליש, רס"ל ראשון יורם לוי, רס"ל ראשון טירן ארזי ורס"ל רונן אלשוחט, זיכרונם לברכה.

יחד עם חבריו הנוספים מהפלוגה ואביו של עודד המ"פ, שאול, הם הקימו עמותה שמטרתה הקמת אתר הנצחה לנופלים. “מכיוון שכל חיי אני גר במושב בית נקופה ומכיר כל פינה באזור, ידעתי שיש נביעת מים מוזנחת בצמוד לכביש מספר 1, כ־500 מטר מגדר המושב בצמוד לנחל כסלון", מספר גוט. “התחלתי לברר פרטים על השטח והבנתי כי לכל גורם אפשרי יש נגיעה למקום, אבל בעזרתו המדהימה של אחראי מחוז יהודה, ד"ר עמית שדמן, הצלחנו להתמודד עם הבירוקרטיה ולהתחיל להקים את המעיין".

ממקום מוזנח שכל רכב חולף על פניו בלי לדעת שהוא קיים, הפכו חברי הפלוגה מהעבר ומההווה את האזור לפנינת טבע שבמרכזה בריכת מים חצובה בסלע שנמצאת שם לפחות 2,000 שנה. “מבחינתנו זה היה המעט שאפשר לעשות בשביל המשפחות. אם הפרויקט הזה מוריד במעט את מפלס הצער אצלם, הצלחנו", מסכם גוט. 