"מרץ השחור" של 2002, החודש המדמם ביותר של האינתיפאדה השנייה, נחתם בפיגוע הרצחני במלון "פארק", שבעקבותיו יצאה ישראל למבצע חומת מגן.

ערב ליל הסדר תשס"ב, 27 במרץ 2002, חדר האוכל של מלון “פארק" בנתניה. מעט אחרי השעה 19:00, כאשר עשרות משפחות התגודדו לצד השולחנות החגיגיים, פוצץ עצמו מחבל מתאבד. 30 בני אדם נהרגו וכ־160 איש נפצעו במה שהוגדר אחר כך כפיגוע הקשה ביותר בתולדות ישראל.

“באותו הלילה נגמרו החיים", אומרת זהבה וידר, שאיבדה את בעלה, בתה הצעירה וארוסה של בתה בפיגוע. 20 שנים חלפו מאז, והפצעים לא הגלידו.

משפחת וידר (צילום: יוסי אלוני)משפחת וידר (צילום: יוסי אלוני)

משפחת וידר

את משפחת וידר פגשנו בביתה של הבת גיל־לי בגדרה. בסלון מתיישבים האם זהבה (67), בנה נמרוד (44) וגיל־לי (42). בסוף השיחה הם יבקשו רק דבר אחד: “אל תאחלו לנו חג שמח". כבר שנים שהם אינם מציינים את ליל הסדר. קריאת ההגדה הוחלפה ב"על האש" או בנסיעה לחו"ל, ושמחות המשפחה מזכירות בעיקר את החסר. בפיגוע הנורא איבדו הם ברגע אחד את אבי המשפחה זאב (זאביק), את הבת סיוון ואת אבי בקרמן, ארוסה של גיל־לי.

המשפחה הגיעה באותו הערב מבקעת הירדן לנתניה, כיוון שלראשונה החליטה אמה של זהבה לחגוג את החג במלון. “זאת הייתה השנה הראשונה שאמא שלי לא אירחה את הסדר", מספרת זהבה. כך הגיעו לארוחת החג משפחתה של זהבה, למעט הבן נמרוד ששהה באותה העת בפולין, ומשפחתה של אחותה. “הסבים, הבנות, הנכדים והנין ישבו לצד השולחן", מתאר נמרוד, “ומתוך 11, רק 8 יצאו בחיים".
זהבה: “בסופו של דבר, היו לנו שלושה הרוגים, שני פצועים קשה - אורן, בנה של אחותי, וגיל־לי, והשאר היו פצועים קל עד בינוני".

הדרך למלון הייתה מלווה במוזיקה ושיחות טלפון משפחתיות. זהבה מספרת כי בעלה, שאהב אקטואליה, נהג להאזין לתוכניות השונות ברדיו, אבל עוד בתחילת הנסיעה הודיעה סיוון כי “היום אין דיבורים, רק שירים". “היה לה דיסקמן, והיא שמה לנו שירים של אביב גפן ודנה ברגר ואמרה לנו לשיר איתה", מספרת זהבה.

עם הגיעם למלון, הבחינו כי בכניסה לא עומד שומר והדבר עורר בהם חשש. “נכנסתי למלון עם המון תיקים, ואני מבינה שאף אחד לא בודק אותי", נזכרת זהבה, “אני רואה שמצד שמאל יושב השומר בתוך האולם, שותה קפה עם האורחים. אבא שלי, שכבר אז היה מבוגר, ניגש לדלפק של הקבלה ואמר להם ‘למה אין פה שמירה?'. הרי זאת הייתה תקופה של פיגועים. פשוט נפנפו אותו. אם הייתה שמירה כמו שצריך, המחבל לא היה נכנס למלון. הוא היה נראה ממש מוזר. כל כך מוזר שכשהאחיין שלי ואבי ראו אותו הם שלפו אקדחים".

לפני הפיצוץ הספיקה המשפחה להתיישב לצד שולחן אליפטי ארוך שהיה סמוך לכניסה לחדר האוכל. גיל־לי וזהבה זוכרות רגעים שונים. זהבה זוכרת כיצד סיוון ציינה שהיא רעבה והגישה לה את התפריט, ואילו גיל־לי זוכרת כיצד ביקשה מסיוון, שישבה על יד בן זוגה אבי, להתחלף במקומות. בקשה שעד היום מלווה אותה: “הרי אם הייתי יושבת ליד אבי, הייתי מתה איתו", אומרת גיל־לי. “עברו שנים עד שגיל־לי הצליחה להשלים עם זה", מוסיפה זהבה.

סיון וידר ז''ל עם אבי בקרמן ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)סיון וידר ז''ל עם אבי בקרמן ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)

ביום הפיגוע, בסביבות השעה 14:00, יצא המחבל, מחמד עבד אלבאסט עודה, יחד עם הנהג פתחי ח'טיב, מהדירה שבה שהו בטול כרם לכיוון הרצליה, כדי למצוא יעד לפיגוע. אלא שחיפושיהם בהרצליה וגם בתל אביב עלו בתוהו. הם עשו את דרכם לנתניה, לאחר שעודה שיתף את הנהג במהלך החיפושים כי הוא מכיר את העיר. מלון “פארק" לא נבחר מראש.  

האורחים העידו כי הבחינו באדם שלבוש מוזר, “מחופש", שנכנס לחדר האוכל. טרם הפיגוע המחבל גילח את שפמו וזקנו, לבש מכנסי ג'ינס כחולים, נעל נעלי נשים ולבש פאה נוכרית עם שיער ארוך. תחת כל אלה לבש חגורת נפץ שהכילה כעשרה קילו חומר נפץ.

מחקירת האירוע עלה כי המחבלים תכננו להוסיף ציאניד, אך כוונה זאת לא מומשה. המחבל קיבל הנחיה לפוצץ את עצמו באמצעות מפסק עם כניסתו לחדר האוכל, ואילו הנהג שחיכה בחוץ קיבל טלפון סלולרי, לעדכן על “ביצוע המשימה".

זאב וידר ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)זאב וידר ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)

“בשעה 19:20, עוד לפני שהתחילו לקרוא בהגדה, אירע הפיצוץ. השעון של בעלי נעצר", מתארת זהבה. “המחבל היה לבוש מוזר, כמו אישה. אבי ואורן ראו אותו והבינו שהוא נראה חשוד. הם שאלו ‘לשלוף?'. הם רצו לשלוף עליו אקדחים, אבל גם פחדו לירות באדם תמים ורגע לאחר מכן אירע הפיצוץ".
גיל־לי: “אני למשל לא זוכרת את הפיצוץ".
נמרוד: “יש לה בלקים".

איבדת את ההכרה?  
גיל־לי: “לימים הסבירו לי שלא איבדתי הכרה, אלא איבדתי תודעה, כמנגנון הגנה".

מה קרה אחרי הפיצוץ?
זהבה: “הייתה אש וכל השיער שלי נשרף. התחלתי לכבות לעצמי את האש וחשבתי שמדובר בשריפה, אבל אז נכנסו די מהר כוחות הביטחון ושמעתי אותם בקשר אומרים ‘פיגוע במלון 'פארק''. ואז נפלו לי האסימונים והתחלתי לתפקד".

מה את בעיקר זוכרת?
זהבה: “לא ראיתי את גיל־לי בתוך הפיגוע, אלא עמדתי מאחורי זאביק בעלי, ואמרתי לו ‘זאביק, צריך לצאת', ואני רואה שיש לו חור בראש ויורד לו דם, ואז אני עוברת לאורן והוא אומר לי שהוא ייצא לבד, ואז אני עוברת לכיוון אבי, ואומרת לאורן ‘תראה, חסרה לו אצבע'. הוא הרי בא לשלוף את האקדח".

בתוך כל הכאוס מתפקדת זהבה כקצינת מבצעים. מפנה את הוריה לכניסה, פורקת את הנשקים של אבי ואורן ומנסה לאתר את כל קרובי משפחתה. “גיל־לי כבר ישבה בלובי ובדיוק הגיעה בחורה צעירה שהייתה בקורס חובשים, שעשתה את ליל הסדר בבית של סבתא שלה ברחוב מעבר למלון", מספרת זהבה. “היא שמעה את הפיגוע והגיעה. היא שאלה אותי איך אפשר לעזור, אז אמרתי לה לפנות את גיל־לי לבית החולים והיא אכן פינתה, אחרי זה היא גם באה לבקר אותה כשהייתה מאושפזת".

גיל־לי: “אני מכירה את הסיפורים, אבל לא זוכרת אותם. אני רק זוכרת שישבתי על ספה בלובי וראיתי את אמא שלי נוגעת באקדח של אבי ולא הבנתי למה".

זהבה: “היא לא ידעה שאבי שכב תחתיה מת ושאני פורקת את האקדח שלו. אני צעקתי לפרמדיק לבדוק אותו, הוא בדק ואז אמר לי ‘סליחה, גברתי' וכיסה אותו. החזקתי אותו בידיים וקראתי לפרמדיק אחר, אבל הוא אמר לי את אותו הדבר".

גיל־לי: “אני גם ראיתי מישהו לוקח את אחותי על הידיים כמו כלה, ולא הבנתי מה נסגר איתו. לא אמרו לי מה קרה, גם אחרי זה בבית חולים אסור היה להם להגיד לי".

זהבה וידר  (צילום: יוסי אלוני)זהבה וידר (צילום: יוסי אלוני)

את בני המשפחה פינו לכמה בתי חולים. זהבה פונתה לבית החולים מאיר שבכפר סבא, גיל־לי פונתה לאיכילוב עם פגיעה חמורה בעינה השמאלית, לצד חשש מפגיעות פנימיות נוספות, זאביק פונה לתל השומר, ואילו סיוון פונתה ללניאדו שבנתניה. סיוון מתה מפצעיה עוד באותו הלילה, וזאביק נפטר שבוע ימים לאחר מכן, בערב החג השני.

בינתיים, בפולין, נמרוד הגיע לחגוג את ליל הסדר במלון “מריוט". הוא שוחח עם הוריו כשהיו בדרכם למלון, “אבא ואני התווכחנו על עסקים", מתאר נמרוד, “אני זוכר שהם גם רצו לשים בדיוק שירים של אריק איינשטיין. אחרי ליל הסדר ב'מריוט' המשכנו לחבר נוסף בוורשה, אבל אז חבר אמר שהיה פיגוע בישראל, בנתניה".

מה עבר לך בראש?
“מיד אמרתי שהם שם. כי ידעתי שאו אבי או אבא שלי, שהיו אנשי צבא, היו מיד מודיעים לי שהם בסדר, ואם לא קיבלתי שום הודעה, אז כנראה שקרה משהו. ניסיתי לתפוס אותם, ושניהם לא ענו לי. באותה תקופה נהגו לפרסם מספרי חירום, אבל הם לא עבדו מחו"ל, אז ביקשתי מחבר בארץ לבדוק עבורי.

"אחרי כמה זמן הוא חזר אליי ואמר לי על המקומות השונים שהם פונו אליהם. בסופו של דבר, דיברתי עם אחיו של בן הזוג של סיוון, שאמר לי ‘תבוא מהר לארץ'. אחריו, דיברתי גם עם ורד, גיסתה של אמא, ואותה כבר שאלתי מי מת. היא סיפרה לי שאבי מת במקום ושלסיוון, ככל הנראה, אין סיכוי".

הפיגוע במלון פארק (צילום: שוקי יוסף)הפיגוע במלון פארק (צילום: שוקי יוסף)

שעות אחדות לאחר מכן, בשעת בוקר מוקדמת, מצליח נמרוד למצוא טיסה ארצה. עם נחיתתו הוא ניגש לביקורת הדרכונים. אלא שהפקידה במקום מתחילה לבכות כשהיא מבחינה בשמו על הדרכון.

“הפקידה ניסתה לעצור את הדמעות ואמרה לי ‘רגע', ואז הגיעו שניים מקצין העיר וליוו אותי לחדר צדדי", משחזר נמרוד. “אמא שלי הייתה שם, ראיתי אותה שרופה לגמרי. בלי ריסים ובלי גבות. המשפט הראשון שהיא אמרה לי היה ‘עשיתי פילינג אש וטיפול פנים פצצה'. במשפטים הבאים כבר הבנתי שיש לנו שתי לוויות להגיע אליהן. קודם הייתה את ההלוויה של סיוון בקריית שאול, ואז המשכנו להלוויה של אבי באשדוד".

עבור המבקרים בבית משפחת וידר, דרך ההתמודדות ההומוריסטית של זהבה אינה עניין יוצא דופן. ההומור, כך ניכר מהרגע הראשון, הפך להיות חלק בלתי נפרד מהחיים והדרך להתמודד עם זוועות שלא ניתן להתמודד איתן. נמרוד הבן מציע הסבר נוסף: “אנשים לא רוצים להיות ליד אנשים מרירים".

שלושתם מסכימים שהשנים הראשונות היו הקשות ביותר, אך מסרבים לשמוע משפטים כדוגמת “הזמן יעשה את שלו". זהבה מסבירה שרק מי שלא נפגע יכול לומר משפט כזה, “עם הזמן את לומדת לחיות עם זה או לצד זה, אבל אין כזה דבר שהזמן יעשה את שלו".

“הפסיקו להיות לנו חיים", היא מוסיפה, “אני הולכת עם התמונות והריח של מלון 'פארק' יום־יום. לידנו ראיתי חצי גופה, אני לא אשכח את האישה הזאת. אלה דברים שאני לא יכולה לשכוח, זה הולך איתך".  
נמרוד: “אני זוכר שבשנה הראשונה אמרתי לוורד, אני לא אכעס אם אמא תתאבד".  

זהבה: “ורד סיפרה לי שהוא אמר את זה ואני הרגשתי שמישהו נתן לי פטיש עשרה קילו על הראש. כי עד לאותו רגע, כל הזמן חשבתי מה אני עושה עכשיו? הרי מבחינתי אז, כל מה שנשאר לי לעשות זה לשים כדור בראש, אבל כשהיא אמרה לי את זה, פתאום התעוררתי ואמרתי לעצמי ‘תתעשתי, יש לך עוד שני ילדים, את חייבת להמשיך הלאה' ואז לקחתי את עצמי בידיים".

גיל־לי: “אני לא מחזיקה את זה כסוד. כיועצת אני גם מדברת הרבה על מעגלי פגיעה, ולכן אני מדברת על זה בהקשרים רבים. אבל נניח בדייט, את לא תמיד רוצה לספר את סיפור חייך באותו הרגע. את לא רוצה שמי שמולך יבכה. זה חלק ממני, נכון, אבל זה לא אני. זה כמו שהרגל שלי היא חלק ממני, אבל היא לא אני. יש לי עוד חלקים, אחד מהם הוא החלק שהיה לי לפני הפיגוע".

למשל?
“הערכים שקיבלתי מההורים שלי, מערכות היחסים עם האחים שלי, הזוגיות שלי. הכל יחד יצר את מי שאני היום, להגיד לך שזה טוב, לא בהכרח. אבל כשאומרים לי שמכל משבר צומחים, אני אומרת ‘תשחררו אותי', התשובות האלה מדליקות אותי".

זהבה וגיל־לי המשיכו את חייהן ללא בני זוגן. כשגיל־לי מדברת על אבי, ניכרת בעיקר האהבה הגדולה וההחמצה של החיים המשותפים שהיו אמורים להיות להם. ימים לפני הפיגוע הם חגגו שבע שנות זוגיות ועמדו להתחתן. “אני תמיד אומר שבפיגוע איבדתי את אבא שלי, אחותי ואחי", אומר נמרוד.

זהבה ממהרת להסביר כי לדעתה, גיל־לי עדיין לא קמה מהאובדן הזה, וגיל־לי לא ממהרת להתווכח. היא אמא לילדים, עם קריירה בתחום החינוך, אבל החליטה שלא תעמוד מתחת לחופה עם גבר אחר. “אני מאוד שלמה עם ההחלטה הזאת", אומרת גיל־לי. “כל כך אהבתי, שבאמת נהניתי אם הוא נהנה, גם אם לא אהבנו את אותם הדברים, שמחתי כי החיוך שלו עשה לי טוב".

למה את הכי מתגעגעת?
“לאבי, לדבק שהוא היה בין כולם".

איך זה בא לידי ביטוי?
“בהתנהלות שלו, במשפחתיות שלו, באחריות. איתו יכולתי להניח את המושכות, מאז הפיגוע אין מצב שלא אני מנהלת את החיים, אני על הכל".
זהבה: “לאט־לאט את לומדת לחיות עם זה. במשך שנים הייתי מתעוררת בבוקר והייתי אומרת לעצמי אני אעצום את העיניים כדי להתעורר עוד פעם ואולי אני אבין שזה היה חלום. היה לוקח לי זמן לצאת מהמיטה ומהבית בגלל זה. בעבודה אפילו נתנו לי אישור לבוא ב־8:30, כי לא הייתי מסוגלת לצאת".
נמרוד: “אתה הולך בחסר. לא משנה איזה אירוע אתה חווה, אתה רק חושב על כך שאבא שלך ואחותך לא שם".

הם מספרים על החברים שהתקשו לעבור הלאה ועל קרובי המשפחה שלא מצליחים לעכל. “אמא שלי לא הצליחה להסתכל עליי", משתפת זהבה. “היא הייתה רואה אותי ואומרת ‘זהבה'לה, מה עשיתי לך', ותוך פחות משנה היא נפטרה. היא האשימה את עצמה שהיא שכנעה אותנו לבוא למלון 'פארק'".
נמרוד: “וסבא שלי, מצד אבא, אמר: אני כבר איבדתי את כל המשפחה שלי בשואה, אני לא עובר שואה שנייה, וגם הוא נפטר תוך חצי שנה, ואז נפטר דוד נוסף באיטליה. מצאנו את עצמנו בעוד שלוש לוויות תוך שנה".

המשפחה החליטה לתרום את איבריו של זאביק, ואחת מכליותיו נתרמה לאישה פלסטינית ממזרח ירושלים. “כשקראו לי לבית החולים לומר לי שמכריזים על זאביק כמי שיש לו מוות מוחי, היינו צריכים להחליט אם אנחנו רוצים לתרום איברים", מספרת זהבה. “כשאמרתי ‘כן', הוסיפו שאני צריכה לזכור שאם אני תורמת איברים זה יכול להגיע לכל אחד, ועדיין אמרתי ‘כן'. הכליה שלו הגיעה לעיישה, ממזרח ירושלים, אחת הנתרמות".

פגשתם אותה?
“לא, אבל הבנים שלה הגיעו אלינו לשבעה. ואז גם עוד היינו איתם בקשר, אבל זאת הייתה תקופה מאוד קשה, והם קיבלו בגלל זה איומים. לכן אמרו לי שהם לא יכולים להיות איתי יותר בקשר. קיבלתי את זה".  

זאב (זאביק) וידר היה בן 49 במותו.
סמ"ר סיוון וידר הייתה בת 20 במותה.
רס"ר אבי בקרמן היה בן 25 במותו.

אליעזר ויהודית קורמן ז''ל (צילום: רפרודוקציה, אלוני מור)אליעזר ויהודית קורמן ז''ל (צילום: רפרודוקציה, אלוני מור)

משפחת קורמן

בחמש השנים האחרונות לחייהם נהגו אליעזר ויהודית קורמן ז"ל לערוך את ליל הסדר במלון “פארק" שבנתניה. אלא שבשנה שבה בוצע הפיגוע הם כמעט לא הגיעו. “באותה השנה רצינו לשלוח אותם לאיטליה, למקום שבו שהה אבא לפני שעלה ארצה", מספר בנו, ירמי קורמן.  

“אבא נולד בפולין ובמהלך מלחמת העולם השנייה ברח לרוסיה, התגלגל לאיטליה ושהה בה שנה עד שעלה לארץ ב־1948", מוסיפה מנוחה ברגר־קורמן, אחותו של ירמי, “אז הוא חלם לעשות טיול לשם על אונייה. באותה שנה רצינו שייסעו לשיט, אלא שחודשיים לפני הייתה לו אי־ספיקת לב ואומנם הוא היה בסדר, אבל אמא פחדה לנסוע, אז ביטלנו".

ימים ספורים לפני ערב החג מנהל המלון טלפן למנוחה לשאול מדוע הוריה, אורחי הכבוד מבחינתו, לא הזמינו חדר לחג, ולאחר השיחה הזאת החליטו הוריה להמשיך במסורת גם באותה השנה.  

“הבן שלי, שהיה חייל בזמנו, לקח אותם למלון בצהריים", מספרת מנוחה. “אבא שלי אמר לו ‘תישאר איתנו, תראה איזה חדר יפה קיבלנו, עם נוף לים'. אבל הוא אמר לו שהוא נוסע הביתה. אבא הוציא שטר של 200 שקלים ונתן לו, ולפי דעתי השטר הזה עד היום בכיס שלו, הוא מעולם לא השתמש בו".  

באותו הערב ירמי היה עם אשתו בבית החולים ובסביבות השעה 19:00 צלצל לאביו לספר לו כי ככל הנראה ישחררו אותה בקרוב. “דיברתי איתם ממש עשר דקות לפני שהם נרצחו", מספר ירמי, “אמרתי לו שכנראה נשתחרר ואבא אמר לי ‘יופי, עכשיו נוכל ללכת בשקט לחדר האוכל'. ניתקתי איתו וצלצלתי למנוחה לומר לה שתצלצל אליהם עכשיו כדי להספיק להגיד חג שמח".

מנוחה: “כשאני צלצלתי, זה כבר היה 19:20. דיברנו ואז אמא שאלה אותי שאלה אחרונה, ‘אתם תבואו מחר?', אמרתי שכן וניתקתי. אם הייתי נשארת עוד 20 שניות על הקו איתה, כבר הייתי שומעת את הבום. השעון של אבא שלי נעצר על 19:21".

החדשות על הפיגוע מגיעות במהרה גם אליהם. “איך שאנחנו יוצאים מבית החולים חברה מצלצלת אלינו ואומרת שהיה פיגוע במלון 'פארק', אמרנו לה ‘אל תגידי את זה אפילו בצחוק'. אבל זה התברר כנכון", נזכר ירמי.

מנוחה: “בדיוק לקחתי את מגשי העוגות לליל הסדר אצל בת דודתי, והייתי ברכב עם הקטנה שלי. אני ממש זוכרת שברמזור בצומת ראשונים ברמת השרון אחי צלצל ואמר לי ‘היה פיגוע במלון "פארק"'. שמתי את הידיים על ההגה וצעקתי ‘אמא באבו כביר'".

מנוחה ברגר-קורמן  (צילום: אלוני מור)מנוחה ברגר-קורמן (צילום: אלוני מור)

שני האחים מתחילים לחפש אחר הוריהם. ירמי ואשתו עדנה נוסעים לבית המלון, אלא שהמשטרה כבר סגרה את הרחבה ולא נתנה להם להיכנס. הם המשיכו ללניאדו, ומשם במשך הלילה, ירמי יחד עם בנה הגדול של מנוחה, עברו מבית חולים לבית חולים כדי לחפש את אמו. אביהם, אליעזר, כך נודע להם, פונה להלל יפה.

“התקשרנו למרכז מידע ואמרו לי שקורמן יהודית וקורמן אליעזר נמצאים בהלל יפה, אז ירמי ועדנה רצו למלון, ואנחנו, בעלי ואני, רצנו להלל יפה", משחזרת מנוחה. “בכניסה עמדו עובדות סוציאליות עם רשימות ואז הבנו שרק אבא שלי נמצא בבית החולים, בחדר ניתוח. בשלב הזה לא ידענו איפה אמא".  

ירמי: “אחרי שעברנו בכל בתי החולים באזור המרכז והבנו שאמא לא נמצאת באף אחד מהם, חזרתי להלל יפה ובדיוק הוציאו את אבא מחדר ניתוח".
מנוחה: “אני זוכרת שהוא היה שרוף ושזה היה נראה כאילו הראש שלו גידל שני כדורים, כיוון שכל הנוזלים הצטברו שם. אמרתי לירמי ‘אל תלך אחרי המיטה הזאת, זה לא אבא'".
ירמי: “אבל אני זיהיתי את אבא דרך הרגליים. כשהוציאו אותו, ראיתי את שתי האצבעות מחוברות, זה סימן של המשפחה".

מנוחה: “אני זוכרת שביקשתי מהמנהל של טיפול נמרץ להעביר אותו לבילינסון, בתקווה שאמא תימצא שם, אבל הוא הסתכל עליי ואמר: ‘אני מצטער, אין את מי להעביר'. הוא היה היחיד שאמר לנו את זה. אבא באמת לא התאושש, הוא הצליח לחיות עוד 39 ימים, אבל אז נפטר. הוא ההרוג ה־30".

לאורך הערב, בתה הקטנה של מנוחה, שלא הבינה מה פשר הזעקה “אבו כביר", שאלה שוב ושוב “למה אתם לא נוסעים לאבו כביר, אמא אמרה שסבתא שם". ואכן, משלא מצאו את אמם בבתי החולים, נסע בעלה של מנוחה לאבו כביר לנסות לאתר את האם בין ההרוגים.

באבו כביר הראו לו תמונות ידיים מלאות בטבעות. בסופו של דבר, מנוחה הצליחה לזהות את ידה של אמה עם טבעת הנישואים שענדה במותה. טבעת שאותה נושאת מנוחה על אצבעה היום.

“כשהגעתי לאבו כביר, פרופ' יהודה היס לקח ממני דנ"א והראה לי תמונה של היד", נזכרת מנוחה. “אני זוכרת שהיה לו כתם דם על החלוק. הוא התיישב ואמר לי ‘אני יכול להגיד לך רק דבר אחד, היא לא סבלה לרגע. היא הלכה בשנייה'. ההורים ישבו בשולחן של עורך הסדר, בשולחן הכבוד, כך שהם היו קרובים למחבל".  

ירמי: “החיים שלי השתנו לגמרי בעקבות הפיגוע. בהתחלה לא רציתי ללכת לשום מקום, רציתי להישאר בבית, אבל לאט־לאט, בשביל הילדים, יצאתי מזה. זה לקח הרבה זמן אבל יצאתי מזה. אני רק זוכר שכשפרצה חומת מגן אמרתי שאני לא רוצה שאף חייל ייהרג בגללם".

מנוחה: “ההורים שלי היו מאוד מעורבים, הם גרו כאן ברמת השרון, לידינו, כל הנכדים היו מאוד קשורים אליהם. הם היו סבא וסבתא שגידלו את הנכדים שלהם".

מה אתם זוכרים מההורים?  
מנוחה: “שהבית שלהם היה בית פתוח, תמיד. תמיד קיבלו אותך בחיוך. הם גרו ברחוב סוקולוב, ואבא היה עומד במרפסת ואם ראה מישהו שהוא מכיר, ישר צעק לו ‘יאללה, תעלה'. הבית הזה היה תחנת רכבת כל היום".
ירמי: “הוא תמיד אמר לאמא ‘תפתחי שולחן'".

שנה לאחר הרצח החליטה המשפחה להקים אנדרטה לזכרם. הפסל יהודה ארבל החליט להתנדב למשימה ולתרום פסל מקורי לטובת האנדרטה. בפעם הראשונה שמנוחה וירמי ראו את הפסל, הם הרגישו שהוא מבטא בדיוק את אמם והם כינו אותו: “הזעקה לשמיים", כיוון שהיא עצמה הייתה זועקת השמיימה בכל פעם שחייל נהרג.

יהודית קורמן הייתה בת 70 במותה.
אליעזר קורמן היה בן 74 במותו.

דליה והוריה דבורה ומיכאל קרים ז\'\'ל (צילום: רפרודוקציה, אלוני מור)דליה והוריה דבורה ומיכאל קרים ז\'\'ל (צילום: רפרודוקציה, אלוני מור)

משפחת קרים

כשדליה פליסטיאן (67) מתחילה לדבר על הוריה האהובים, מיכאל ודבורה קרים ז"ל, שנרצחו במלון “פארק", היא מיד מתחילה לרעוד. אל הראיון היא מגיעה בליווי בתיה ויינברג, האחראית על אזור הצפון בעמותת “משפחה אחת". כבר 16 שנים בתיה מלווה את דליה שנותרה לבדה, והפכה עבורה למשפחה בעצמה.

“אני לא נשואה, אני לבד ותמיד הייתי תחת החסות של ההורים שלי. היה לי בזמנו בן זוג, אבל הוא נפטר כמה חודשים לאחר הרצח של ההורים", מספרת דליה. “אני ובן זוגי היינו אמורים לחגוג איתם את ליל הסדר. הם תמיד היו מארחים אצלם, אבל בשנה הזאת הם החליטו לערוך את ליל הסדר במלון 'פארק' ותכננו להגיע אליו לטובת ארוחת הערב בלבד. אבא שלי חזר מבית הכנסת והם הלכו ברגל למלון. רבע שעה לפני השעה שקבענו שיניתי את התוכנית והלכנו לאחותו של בן זוגי. צלצלתי להורים שלי ואמרתי להם שאנחנו לא הולכים איתם".

דליה ובן זוגה ערכו את ליל הסדר בקרב משפחה דתית ועל כן לא היו זמינים במהלך הערב. רק כעבור שעות, סביב השעה חצות, גילו כי היה פיגוע במלון "פארק" ושהוריה טרם נמצאו. במשך הלילה הם הסתובבו בין בתי החולים השונים עד שלבסוף הגיעו לבית החולים איכילוב, שם תיארה דליה בפני הצוות כיצד אמא שלה נראית. הם הראו לה אישה אחרת והיא השיבה להם: “זאת לא אמא שלי". בשלב הזה אחיו של אביה צלצל ואמר לה שעליה לבוא לאבו כביר לזהות את הוריה.

“כשהגעתי כל האחים של אבא שלי כבר היו שם", היא מספרת. “התעלפתי בכניסה, לא רציתי להיכנס, הבנתי שאין לי אף אחד יותר. כשראיתי את אבא שלי, ראיתי שכל הפנים שלו היו שרופות לגמרי. הפנים של אמא נותרו כפי שהיו, היא נראתה כמו מלאך. החזה שלה היה שרוף, הייתה לה שרשרת זהב מפרס שנצמדה לעור. כל החיים ההורים שלי הלכו יד ביד, והם גם מתו על המקום כשהם היו יד ביד".  

על חייה מאז, היא מספרת כי “אני לבד בין ארבעה קירות. אין לי איפה לעשות חגים. כל ליל סדר אני הולכת לבתיה. וכשאני נכנסת אליה, אני נזכרת איך אמא שלי אירחה. מי שעזר לי לאורך השנים כספית, נפשית ופיזית זאת עמותת ‘משפחה אחת'. הם עזרו לי".

מתי הכרתן?
בתיה: “הכרתי את דליה לראשונה לפני כ־16 שנים, כשקיבלתי ממנה טלפון באיזה יום שישי אחד. היא סיפרה לי שהיא שברה את הרגל, והיא לא יכולה לרדת במדרגות ואין לה אוכל. תיארה בפניי שהיא ממש לא יצאה מהבית כבר כמה ימים ואין לה שום דבר. יש לי בן שגר בגבעת שמואל, אז מיד צלצלתי אליו ואמרתי לו לקחת כרטיס אשראי, לנסוע לבני ברק ולקנות כל מה שצריך לשבת. הוא הגיע אליה הביתה והשאיר לה את הדברים על יד הדלת ומאז התחיל קשר שנמשך עד היום הזה".

דליה פליסיאן  (צילום: אלוני מור)דליה פליסיאן (צילום: אלוני מור)

“משפחה אחת" הוקמה בעקבות הפיגוע הקטלני במסעדת “סבארו", במרכז ירושלים, באוגוסט 2001. אז, מיכל בלזברג, שעתידה הייתה לחגוג בת מצווה, שמעה על שקרה והחליטה לבטל את החגיגות ובמקום זאת לתרום את סכום ההוצאות לטובת משפחות הנפגעים. כך הוקם ארגון שכל מטרתו הוא לסייע למשפחות נפגעות פעולות איבה.

“אנחנו מסייעים למשפחות שנפגעו משורה רחבה של אירועים, החל מהלינץ' המפורסם שהיה ברמאללה ועד לפיגועים אחרים. הסיוע הוא רבגוני, אנחנו לא במקום ביטוח לאומי, אבל אנחנו יכולים לסייע ולהשלים את הצרכים הנוספים", מתארת ויינברג.  

דליה פורצת בבכי, זיכרון הוריה מכה בה שוב. כשהיא נשאלת מה היא הכי זוכרת מהם, היא מתארת: “אבא שלי דאג לי, העניק לי, אני הייתי קשורה אליו נורא. אמא שלי הייתה אשת חיל. הם היו אנשים שאם הם היו רואים אדם ברחוב, הם היו לוקחים אותו הביתה, הבית שלהם היה מלא, פתוח. תמיד". כשהיא מסדירה נשימה, היא מוסיפה: “חשוב לי שיזכרו אותם, שלא ישכחו אותם. אני רוצה שיידעו שהם קיימים, שהם עשו למען הציבור והמשפחה שלנו. הם רק נתנו ונתנו, וחשוב לי שנזכור אותם".

והתקופה הזאת קשה במיוחד.
“מפורים ועד יום הזיכרון אני לא מתפקדת. זה כתם שנשאר לכל החיים, זה לא עובר אף פעם. אבל לפחות המדינה מכירה בי היום".

ויינברג: “היו כמה משפחות שנאבקו על כך שמדינת ישראל תכיר בהן כיתומים. ילד נחשב יתום עד גיל 21, עד לנקודה הזאת הוא מקבל קצבה מביטוח לאומי או ממשרד הביטחון. במלאת לו 21 הוא מפסיק להיות נתמך על ידי מדינת ישראל, מה שהוא כן מקבל זה סיוע בלימודים, השלמה לתואר ראשון בתנאי שהוא עד גיל 30 ומחיה בתקופה הזאת. כשהוא מתחתן, הוא מקבל מענק לטובת דיור וחתונה.

"עזרנו להוביל חוק שיתומים משני ההורים מקבלים קצבה לכל ימי חייהם. אבל אז, זה היה עד גיל 39. כיוון שהנפגעת הכי מבוגרת שחשבו עליה באותה תקופה אז, הייתה בת 39. בעקבות הפיגוע במלון 'פארק', מספר משפחות הובילו את המאבק והם זכו לקבל הכרה ממדינת ישראל, כיוון ששני הוריהם נרצחו באותו פיגוע".
דליה: “בלי הסיוע הזה לא יכולתי לחיות היום".

מיכאל קרים היה בן 81 במותו.
דבורה קרים הייתה בת 71 במותה.