שני עשורים חלפו מאז שסא"ל (במיל') תומר אהרון ציטר, אז סרן בן 24, ואל"מ (במיל') כפיר כהן, אז סרן בן 26, זכו בצל"ש אלוף פיקוד המרכז על תפקודם בקרב בבניין ברמאללה במהלך מבצע חומת מגן. השניים, ששימשו מפקדי פלוגה בגדוד דוכיפת במהלך המבצע, נפצעו במהלך הקרב, אך המשיכו להילחם. לרגל זכייתם בצל"ש ההוא הם כיכבו בכתבה בעיתון זה. כעת, במסגרת שחזור של הכתבה ההיא, הם נפגשים בלשכת מפקד הבסיס באוגדת איו"ש. ציטר השתחרר לפני שנים רבות, ואילו כהן השתחרר לפני ארבעה חודשים בלבד.

לפתיחת מבצע חומת מגן, שהחל ב־29 במרץ 2002, קדם חודש מרץ השחור, שבו התחולל רצף של פיגועים קטלניים כמעט מדי יום, שהגיע לשיאו בפיגוע במלון "פארק" בנתניה ב־27 במרץ, ליל הסדר, שבו נרצחו 30 אזרחים ישראלים. "במהלך הערב ההוא התקפלתי מחדר האוכל של הקיבוץ", נזכר כהן. "לפני סוף הסדר כבר עליתי על מדים. הבנו שאנחנו יוצאים למבצע של צדקת הדרך, למלחמת אין ברירה על הבית".
ציטר: "תוך כדי נסיעה בנגמ"שים לשטח הלחימה, ראינו את שאון הלחימה מולנו. היה רעש לא נורמלי שלא הפסיק. ראינו את הפגזים עפים, את מסוקי האפאצ'י יורים, את הפצצות נופלות. הקשר לא הפסיק לדבר, ושמענו פתאום על הרוג מאגוז. כולם בנגמ"ש קפאו ולא דיברו. כל אחד היה בלחץ מטורף, כל אחד בדק את עצמו מיליון פעם. כולם ידעו שברגע שנגיע, ייפתח הכבש, נצא ונילחם".

מה עבר לכם בראש?
כהן: "שצריך להכין את הלוחמים ואת הציוד הכי טוב שאפשר".
ציטר: "עד לאותו רגע היינו נכנסים ויוצאים שוב ושוב מרמאללה במבצעים שנקראו 'מעטפות פתוחות'. כל פעם אמרו לנו: 'כנס, סגור על המוקטעה, צא'. כל פעם היה מדובר בשני ימי קרב, שלושה ימי קרב. היינו כבר משופשפים במבצעים, ימי קרב והפרות סדר עם אש, בלי אש. אלא שהפעם הבנו שזה לא יהיה רק יומיים".

כהן: "גם לא היה לנו ניסיון תחת אש כל כך גדולה, לא ברמה הזאת שנכנסנו אליה".

ציטר: “אם פעם היינו יוצאים למעצר ומוצאים בחיפוש אקדח, וכולם היו מרוצים, אז ב'חומת מגן' כל פעולה הייתה מסתיימת במציאה של חמישה־עשרה נשקים לפחות. נמצאו מחסני אמל"ח עם מאות רובים, נשקי צלפים, ציוד לחימה אישי. דברים שבמעצרים או בימי קרב בכלל לא חווינו".

כהן: "חשוב לזכור שבהסכמי אוסלו נתנו לכל השוטרים הפלסטינים נשק, אימנו אותם והפכו אותם למסגרות לוחמות מסודרות. אבל פתאום כל האירוע הזה התהפך עלינו. פתאום הם הוגדרו כאויב".

ציטר: "בנוסף, בתקופה ההיא גם חמאס פעל ברמאללה".

כהן: "חמאס, הג'יהאד, פת"ח, כולם".


סיר לחץ

מטרתו העיקרית של מבצע חומת מגן הייתה לפגוע בתשתיות הטרור הפלסטיני ולעצור את גל הפיגועים, שהתעצם במסגרת האינתיפאדה השנייה. האירוע שכהן וציטר כנראה לא ישכחו לעולם התרחש ב־1 באפריל 2002, בשעה 13:00, כאשר במסגרת המבצע, כוח מגדוד דוכיפת של חטיבת כפיר שהיה ברמאללה נתקל בחוליה של שלושה מחבלים, אנשי כוח 17, חלק מהמשמר הנשיאותי הפלסטיני. "התאריך הזה חקוק לי היטב", אומר ציטר, "אבל גם התחתנתי בתאריך הזה והילדים שלי נולדו באפריל ובתחילת מאי, אז אפשר לומר שדאגתי למושכות שלא ייתנו לי להיות במצב של דכדוך. אבל מצד שני, גם אין דרך שלא להיזכר או לא להרגיש את זה".

באותו יום יוצאים הכוחות לכיוון מרכז העיר על מנת להחליף את כוחות הנח"ל שבמקום ולתפוס אחריות על הגזרה באזור המוקטעה. הכוח של כהן והכוח של ציטר חוברים יחד. לפתע ציטר שומע בקשר על היתקלות בבניין לא רחוק מהם. "מה ששמעתי בקשר היה איום ונורא", הוא מספר. "היינו במקום נמוך, אז שמענו הכל רק דרך הקשר. שמענו שוב ושוב: 'מחבל, פצוע, יריות. מחבל, פצוע, יריות'".

ציטר מחליט להתקדם לכיוון ההיתקלות, ואילו כהן נותר לסיים את המשימה. כשציטר הגיע למקום ההיתקלות, היו במקום כבר שלושה פצועים מכוחותינו. ניסיון פריצת דלת על ידי כוח של מחלקה 7, בפיקודו של ספיר פלטיאל, הוביל לקרב קשה.

"כשהגעתי לבניין ראיתי מולי את פלטי (פלטיאל) פצוע", מספר ציטר. "לא שאלתי אותו מה שלומו, אלא מה קרה? מי ירה עליך? תן תמונת מצב. אבל הבנתי שהוא לא מצליח לדבר. טל סוננברג, הסמל הפלוגתי, תפס אותו ושם אצבעות במקומות שהוא נפגע בהם. הוא ממש היה האדם הנכון במקום הנכון".

בהמשך ציטר מטפס במעלה המדרגות של הבניין. "איך שנצמדתי לפינה של החדר, המחבל הוציא את היד וירה בי כדור אחד במותן הימנית, קצת מעל החיבור שבין האגן לעמוד השדרה, ועוד כדור לכיוון הבטן שנתקע ברימון העשן. עוד כדור הוא ירה באיתמר בורוכוב, הקשר שלי שנפצע גם הוא. רק בשלב שצעקו לי מאחורה: 'ציטר, אתה פצוע', הבנתי שאני פצוע. המכנסיים היו ספוגים בדם".

בשלב הזה מגיע כהן לבניין. "אני פוגש את ציטר במדרגות ואומר לו להוציא את כולם כדי שנפעיל סיר לחץ על הבניין. ירדנו למטה, והבאתי את הוולקן - תותח 30 מ"מ שיורה רימונים בקצב אש ויכול לירות לקומות הגבוהות. מכיוון שכל החיילים היו בחוץ ולא היו בסכנה, יכולנו לאיים על המחבלים עד שיצאו החוצה".

ציטר: "בעצם הפכנו את האירוע".

כהן: "בדיוק, עכשיו זה היה בקצב שלנו, ללא סכנה. כשיצאנו החוצה, פגשנו את ארז וינר, המג"ד, שאמר לי שאני מפקד האירוע ושעליי לטפל בפינוי. בשלב הזה כבר היו לנו שישה נפגעים".

ציטר: "ארז אמר לי: 'תתפנה עכשיו', והשבתי שאני מסרב פקודה, אני לא מתפנה".

למה לא רצית להתפנות?
ציטר: "כי הלוחמים שלי היו באמצע קרב חי, אז אני לא זז לשום מקום".

כאשר תותח הוולקן מתחיל לירות, המחבלים יוצאים מהבניין בזה אחר זה. "הראשון קפץ למטה, ואפרופו ערכים, לא הרגו אותו", אומר כהן.

"לימים, הוא אפילו שכב לידנו בבית החולים". אחריו קפץ המחבל השני, שניסה להימלט דרך העץ שהיה בחזית הבניין, אולם נורה למוות על ידי הכוח. אז כהן הבחין כי מחבל נוסף יורד במורד העץ. "הקשר שלי, ליאור אביב, ואני התחלנו לרוץ כדי לתפוס אותו ברחוב", מתאר כהן. "פתאום אני קולט שיש כניסה מקורה מהרחוב לרחבה גדולה, שבה נמצא המחבל. זאת הייתה משחתת רכב, מלאה בחלקי רכבים ובחביות כחולות גדולות. הבנתי בדיעבד שהמחבל הסתתר מימין לכניסה מאחורי החביות. זה היה חייל מכוח 17, אלה היו חיילים מאוד מאומנים, הם היו אויב קשוח ורציני".

מה קרה אחרי שאיתרת אותו ברחבה?
כהן: "הצצתי נמוך והוא ירה עליי, אבל פספס. עכשיו כבר ידעתי איפה הוא נמצא והוא ידע איפה אני נמצא, והתחיל בינינו קרב. יריתי כמה כדורים וזרקתי רימון אחד והכנתי עוד אחד לזריקה. מכיוון שהוא היה מיומן, הוא שמע את הדריכה של הרימון ויצא להסתער, אבל חיכיתי לו. הרימון התפוצץ מאחוריו, הוא הספיק לירות עליי עוד כדור אחד, שנכנס ויצא מהצוואר, יריתי עליו בחזרה והוא נהרג. רגע אחר כך הבנתי שגם הקשר שלי נפגע מרסיסים בתקרית".

כאמור, שניים מתוך שלושת המחבלים נהרגו בקרב הזה, ושמונה מחיילי הגדוד נפצעו, בהם כהן וציטר שפונו לבית החולים.

רמאללה ב''חומת מגן'' (צילום: דובר צה''ל,יואב גוטרמן )רמאללה ב''חומת מגן'' (צילום: דובר צה''ל,יואב גוטרמן )


שיח לוחמים

בהמשך נאלצו השניים להתמודד לא רק עם הפציעה עצמה, אלא גם עם ההשלכות הנפשיות שלה. "אחרי האירוע חזרתי לפלוגה ופתאום מצאתי את עצמי בחרדות קיומיות", מספר כהן. "ממש. לפני כן לא ידעתי מה זה. אחרי המבצע הגדול חזרנו לאינספור מבצעים, ולכל מבצע הייתי מתכונן תוך כדי המחשבה שאני לא חוזר ממנו. הייתי משתחרר מהדאון הזה רק כשהיינו נכנסים למשימה".

זה השפיע עליך גם ביומיום?
כהן: "הרגשתי את זה רק בצבא, לא בבית. בגלל הסיטואציה שהייתי בה ברמאללה, הייתי מסתובב עם כדור בקנה בבסיס. הייתי דרוך. אפילו בשירותים הייתי בודק שאין אף אחד".

ציטר: "ככל שאתה מתבגר, אתה מרגיש את זה יותר עמוק. היום אני מבין שהתרפיה שלי היא לדבר ולספר על זה".

לימים, כשלידיו של כהן הגיע עלון המתאר את התופעות השונות של פוסט־טראומה, הוא הבין כי סבל מחלקן. "אף פעם לא היו לי סיוטים, אבל כן היו לי חרדות", הוא מספר. "בהמשך העלון היה רשום מה צריך לעשות כדי לטפל בזה, אז החלטתי לעשות את מה שכתוב, והיום הכל מאחוריי. היה כתוב שם לחזור לנקודת האירוע כמה שיותר מהר, ואז הזדמן לי להגיע לנקודת האירוע ונכנסתי. וכמובן היה כתוב לשתף ולדבר, אז שיתפתי הרבה. אחרי זה, עשיתי גם קורס NLP שממש עזר לי לשחרר את זה".

שוחחתם על זה ביניכם?
כהן: "אז לא דיברנו על זה, אבל אמרתי לו שאנחנו צריכים לשבת לשיחה".

ציטר: "היום המסר שלי הוא שיהיה שיח לוחמים, צריך לדבר על זה בתוך הפלוגה".

מאז ציטר וכהן כבר מצאו את עצמם מספרים את סיפור הקרב ברמאללה מאות פעמים בפני לוחמים, בפני עובדי תחום בריאות הנפש, בפני חברים.

כהן טוען שחשיבותו של המבצע ההוא, שהגיע לסיומו במאי 2002, ניכרת עד היום. "השקט היחסי של 20 השנים האחרונות הוא תוצר של 'חומת מגן'", הוא אומר. "כיום איו"ש היא חומת המגן של מדינת ישראל, והאחיזה באיו"ש היא אסטרטגית".

שניהם מנהלים מערכת יחסים מורכבת עם הצל"ש שקיבלו אז. "כשמבקשים ממני לבוא לדבר על האירוע ההוא ממקום של מנהיגות או חתירה למגע או שינוי תודעה, אני מגיע", אומר כהן. "כשאומרים לי: 'תבוא לדבר על הצל"ש שלך', אני לא רוצה לבוא. היו הרבה חבר'ה שהיו צריכים לקבל צל"ש".

ציטר: "יש פה גדוד שצריך לקבל צל"ש".

כהן: "אני רוצה שיבינו שאנחנו לא הסיפור פה, אלא החיילים".

אבל גם אתה חייל.
כהן: "נכון, אבל הפוקוס עליי לא מעניין. לצערי, היום הלוחמים מקבלים פחות מקום של כבוד. המדינה שלנו הפכה להיות יותר חומרית, כי חושבים היום דרך הכיס".

היום הם יעדיפו להגיע ל־8200 בשביל משרת ההייטק אחר כך?
כהן: "לגמרי. אבל בסוף, המדינה צריכה לוחמים, וזה אתוס שאנחנו צריכים לשמר".
ציטר: "והלוחמים של היום טובים מאיתנו, הם יותר מאומנים, הטכנולוגיה התקדמה, למדנו והפקנו לקחים. זה מבצע מלפני 20 שנה, עברו עוד אלף מבצעים מאז".