בכניסה לחדר העבודה של האלוף במיל' וראש אכ"א לשעבר רן גורן, קשה שלא לגמוע את ניחוחות המורשת הצבאית הענפה שלו: על הקירות תלויות תמונות שלו עם אחיו לנשק בקרבות שבהם השתתף כטייס ואחר כך כמפקד, טקסי קבלת דרגות, תמונות משותפות עם ידידיו, מפקדיו וראשי הממשלה לשעבר יצחק רבין ז"ל ואהוד ברק, וכמובן שובל תעודות הוקרה על קריירה צבאית מפוארת בת למעלה מ־30 שנה. "לפעמים אני שואל את עצמי: 'מה, אני עשיתי את כל זה?'", הוא מודה, "ואז כשאני מסתכל בתמונות שמזכירות לי רגעים וחברים, אני מבין שכנראה כן, אני עשיתי את זה".

לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>> 


נפגשנו בביתו ברמת השרון. הוא בן 80, מקפץ בקלילות במדרגות אל חדר העבודה שלו ואחרי שיחת חולין קצרה פניו מרצינות והוא שולף מהמגירה מחברת מלאת דפים ובהן נקודות שרשם לעצמו לקראת הראיון. "אין אצלי לחפף, אני רוצה שהכל יהיה מדויק, מתוארך, מפורט וחשוב לי שלא להחסיר שום פרט", אמר.

הסיבה לפגישה היא "דיווח תוצאות: אלפא", ספרו האוטוביוגרפי החדש בהוצאת קונטנטו נאו, ספר עב כרס (628 עמודים) רווי תמונות מנתיבי חייו הצבאיים השזורים בחייו האישיים והמשפחתיים. הספר מגולל לפרטי פרטים את סיפורו האישי, מיום היוולדו ועד שרשרת התפקידים הרבים שאייש והובילו אותו לתפקיד ראש מטה וסגן מפקד חיל האוויר וראש אכ"א, דרך ניתוח מעמיק ומקיף של המלחמות שבהן לחם כטייס, כמפקד טייסת, כמפקד כנף וכממלא תפקידי מטה בכירים. "הסיבה הראשונה והמשמעותית בשלה כתבתי את הספר היא להשאיר מורשת לארבעת ילדיי, 15 נכדיי ולבאים אחריהם, שיידעו מי היה סבא שלהם, כי הם לא בהכרח מודעים לכל מה שכתבתי בספר", פתח.

"אבל כמובן שיש פה רצונות נוספים, כמו למשל להשאיר איזושהי מורשת גם בחיל האוויר ובצה"ל, כי גם שם, הדורות של היום לא כל כך מודעים לפועלי שלי ולא לרקע ההיסטורי, הצבאי והכללי של התקופה שאני כותב עליה, מתחילת שנות ה־60 ועד תחילת שנות ה־90. סיבה שלישית היא להעשיר את הידע ההיסטורי של אנשי האקדמיה, אנשי התקשורת, פוליטיקאים וציבור רחב לגבי אותה תקופה ולגבי פועלי שלי, כלומר איפה הטבעתי חותם צנוע לאורך ההיסטוריה, אם מותר לי להתיימר בהגדרה כזו".

מעין חשבון נפש

"הספר עורר בי בהחלט רגשות, אבל רגשות שונים מאשר הרגשתי בזמן אמת. אני יכול להגיד שממרום גילי היום המבט שלי לדברים שקרו לי בעבר הוא מבט הרבה יותר מפויס, מקבל ולפעמים מבין שיקולים שאישית נפגעתי מהם או לא הסכמתי להם. בסך הכל התחושה הכללית הייתה של עשייה ענקית, רובה ככולה מוצלחת ביותר, שהיא גם מעוגנת במסמכים, תיאורים, ספרים וחוות דעת ולא רק בתחושות סובייקטיביות שלי".

כתיבת הספר ארכה כשלוש שנים שבמהלכן, מלבד הכתיבה והצנזורים שבדקו את הספר (ולא אישרו חלק מהדברים לפרסום), גם העביר אותו לחוות דעת של חבריו מהדרגות הבכירות בצה"ל אשר מוזכרים בו: "העברתי את הספר, לפני פרסומו, למספר אנשים שחשבתי שמה שאני כותב עליהם ועל תפקודם והחלטותיהם הוא רגיש מבחינתם ולא רציתי לדרוך על יבלות. התגובה הכללית שקיבלתי הייתה חיובית מאוד".

"למשל אל"מ במיל' אביהו בן־נון, מפקד חיל האוויר לשעבר, התקשר אליי אתמול והוא מופיע בספר בראייה מאוד חיובית מבחינתי אבל יש גם ביקורת שלי כלפי התפקוד של ממלאי התפקידים המבצעיים בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, שאיתם נמנה גם אביהו, אשר זרקו את כל האחריות על מפקד חיל האוויר דאז בני פלד. אביהו אמר: 'קראתי את הספר מילה במילה ולא עזבתי אותו עד שסיימתי. הכל היה מעניין וחשוב בעיניי'. רחב לבבי מביקורתו על הספר".

הספר מתאר את ילדותו של גורן בקיבוץ מרחביה. "ההורים שלי, שניהם אנשי ספר, הנחילו לי לא רק ערכים אלא גם את התכונות שלהם, שהיו שונות זו מזו", הוא מספר.

"ההורים שלי חיו בצניעות ועל סף עוני ממש, גרו בחדר אחד בלי שירותים ובלי מים זורמים בכלל. הם עבדו קשה מבוקר עד לילה ומהבחינה הזו זה חינך אותי להסתפקות במועט. מצד שני, הקיבוץ הקדיש השקעה עצומה בחינוך הילדים והנוער וגדלתי בחינוך משותף, שיטת חינוך שרווחה בקיבוץ הארצי, השומר הצעיר. בעצם עוד כתינוק, כפעוט וכילד גרתי בנפרד מההורים. אין לי שום טראומות או חסכים משיטת החינוך המשותף אלא אני חושב שזה חינך אותנו לעצמאות, לשוויונות ולעבודה קשה מגיל צעיר. ההורים חינכו אותי לציונות, לאהבת המולדת ולנכונות להילחם למען המדינה. גם חונכנו לעמדה פוליטית של אמונה בסוציאליזם ובקומוניזם שאותה אני מבקר, גישה שסגדה לסטאלין. עם השנים 'סטיתי' למרכז".

בגיל 14 הצטרף לחוג גדנ"ע אוויר שהוקם במרחביה ונחשף לעולם התעופה. "זה היה בהתחלה בגדר תחביב שמעניין אותי יותר ברמה התיאורטית של התעופה", הוא אומר, "הייתי חניך מצטיין, אבל בקיבוץ הבחירה בטיס לא הייתה לגמרי טבעית כי זה חייב חתימה של חמש שנות קבע והקיבוץ לא כל כך אהב את זה. היו לי מחשבות גם להפוך למהנדס שזה גם נחשב די חריג בקיבוץ. אבל לאט־לאט התקרבתי לטיס וכשעברתי קורסי דאייה וטיסנאות הרגשתי מה זה לטוס. ההליכה לקורס טיס בצבא הייתה כי הלכתי במסלול הזה. מה שנתן לי את ההשראה להפוך לטייס היו הטייסים בני מרחביה: אריה דגן, שתמך בי לאורך כל הדרך במאבקים עם הקיבוץ בנוגע לשאיפתי להפוך לטייס ושיתפנו גם פעולה יחד במהלך השירות הצבאי, ואפרים אשכנזי. שניהם היוו עבורי מקורות השראה, דוגמה וסמל".

באוגוסט 1961 התגייס גורן לצבא ועבר קורס טיס במסגרתו הוכשר כטייס קרב ושירת שירות קבע. אחת החוויות הבולטות המתוארות בספר מתקופה זו היא היות גורן גורר הדאונים של הרמטכ"ל ושר החקלאות לשעבר רפאל (רפול) איתן. "רפול היה אז מח"ט הצנחנים, והוא גייס אותי לשמש כגורר דאונים עבור קבוצת חובבי דאייה מושבעים שהוא עמד בראשה", מספר.

הרמטכ''ל ה-11 של מדינת ישראל, רפאל איתן (צילום: יעקב סער, לע''מ)הרמטכ''ל ה-11 של מדינת ישראל, רפאל איתן (צילום: יעקב סער, לע''מ)


"ב־66' כבר שמו הלך לפניו והוא היה גיבור מלא הילה. אני, שהייתי בדרגת סגן אז, פגשתי אדם עממי עם שפה מיוחדת משלו ובצורה מאוד פתוחה הסתחבק איתי וטפח לי על הכתף. הוא העריך אותי מאוד כי הייתי טייס קרב והוא גם היה טייס. נוצרה כימיה בין־אישית ומאוד אהבתי והערכתי אותו אז. לימים נפגשתי איתו כשהוא היה רמטכ"ל ואני קצין בכיר במחלקת המבצעים ואז ראיתי אותו בפעולה גם כמפקד וכאיש מטה בכיר וראיתי שאומנם הדיבור החתוך והקצר וההתבטאות ה'איכרית' שלו בולטת, אבל מצד שני, מהדברים שהוא אמר ומההחלטות שהוא קיבל - השתקפה הבנה מבצעית מאוד עמוקה, אינטואיציה בריאה, שכל, אומץ לקבל החלטות, וגם אז מאוד הערכתי אותו. אני חושב שהוא היה רטמכ"ל מצוין. אהבתי אותו".

בתום חמש שנות שירות הגיע לפרשת דרכים מקצועית. "בסוף נובמבר 1966, כשסיימתי את שנות השירות, הייתה לי התלבטות: לחזור לקיבוץ או להמשיך בחיל האוויר כטייס מילואים", הוא אומר.

"החלטתי לחזור לקיבוץ וביקשתי ללמוד הנדסת מכונות בטכניון. לצערי, בקיבוץ ביקשו שאמתין, בנימוק שלא תרמתי מספיק לקיבוץ ולא התחשבו בכך ששימשתי כראש קן בשליחות התנועה וסייעתי בקליטת עולים חדשים וכן בשירותי הצבאי כטייס לוחם בחיל האוויר למען ביטחון המדינה. די התאכזבתי מכך, ובעודי ממתין ללימודים, עבדתי בבית חרושת לפלסטיק בקיבוץ, עבודה די אפורה. מיד אחרי מלחמת ששת הימים והאופוריה בעקבותיה, ראיתי את חבריי הטייסים שחווים טיסות מרתקות בעוד אני עובד בעבודה מתסכלת - אז גמלה בי ההחלטה לחתום קבע בחיל האוויר כטייס מילואים".

בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים גויס גורן כטייס ווטור בטייסת 110, כשאת טבילת האש הראשונה שלו כטייס קרבי עשה ב־7 באפריל 1967, ביום הקרב המפורסם בשמי רמת הגולן, שבו הופלו שישה מיגים סוריים: "זה נפל עליי בהפתעה. הייתי בשירות מילואים ופתאום הייתה התלקחות ביחסים עם סוריה במה שכונה 'המלחמה על המים'. הגזרה התלהטה וירו מאותו מוצב שישב על רמת הגולן הדרומית, והוזנקתי".

"יחסית זו הייתה טיסה פשוטה. היה מתח כי זו הייתה טיסה קרבית ראשונה אבל זה היה מתח ביצועי־מקצועי לגבי אם אבצע את המשימה כמו שצריך ולא חשש של מה יקרה או אם אני אפגע. הביצוע היה פשוט יחסית. היה נ"מ שירה עלינו, ירדנו נמוך ופגעתי 'אלפא' (פגיעה מדויקת) במטרה וחזרנו בשלום. בעיקר זה נסך בי תחושה של ביטחון והבנה שאני עומד יפה במשימות האלה, גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה נפשית - וכבר חיכיתי לטיסה הבאה".

ב־5 ביוני 1967, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, כשהוא אב טרי לירום בן השבועיים, הוקפץ לטייסת. "בשבועות שקדמו למלחמה התכוננו למבצע 'מוקד' שנועד להנחית מכה מקדימה על שדות התעופה של ארצות ערב", הוא משחזר. "כל יום התכוננו וכל יום חשבנו שאנחנו מחר יוצאים, עד שב־5 ביוני זה הגיע".

"מה שאני זוכר ונחרת מאוד חזק זה התדריך לפני 'מוקד', שהעביר מפקד הטייסת לוי צור, אבל אז נכנס מפקד הכנף יחזקאל סומך, והדברים שהוא אמר היו הנוקבים ביותר והמחישו דרך דוגמאות של התנהלות מה שהוא מצפה מאיתנו. הוא הדגיש את הגורליות של המבצע הזה עבור מדינת ישראל וביטחונו של עם ישראל, ונתן לנו בהחלט את התחושה שגורל המלחמה תלוי על כתפינו הצעירות. בסוף היום, אחרי הניצחונות הגדולים של 'מוקד', יחזקאל התייצב בטייסת ואמר: 'חבר'ה, המלחמה עוד לא נגמרה - אבל ניצחנו אותה, ואנחנו משנים את תפיסת הפעולה כדי לשמר את הכוח בכל מחיר. לא ניקח סיכונים מיותרים ולא נשחק את הכוח על כל טנק שצריך להוריד'. כך פעלנו".

גורן מציין שתי טיסות בולטות מהמלחמה: "הגיחה הראשונה לבני סואף (מחוז במרכז מצרים) שאליה המראנו אחרי שעת השין כשהחלו להישמע ברדיו הדיווחים על ההצלחות וההישגים והייתה תחושה באוויר שהשגנו ניצחון גדול מאוד. כשנחתנו, לאחר שהפגזנו מטרות רבות, התברר לנו שזה התאמת, וגם כל הטייסים מהטייסת שלנו (110) חזרו. הגיחה הנוספת, והמשמעותית ביותר עבורי, הייתה הגיחה לשדה התעופה H־3, שבניגוד לשדות התעופה האחרים של מצרים וירדן שאותם הכרנו היטב, את H־3 לא הכרנו ולא ידענו איפה הוא, ובסוף התברר שהוא בעיראק.

"היינו שלושה מטוסי ווטור בלי ליווי של מטוסי יירוט וטסנו אל הבלתי נודע כי לא ידענו בדיוק איפה זה. גילו אותנו עוד לפני שהגענו לשדה התעופה והתחילו לירות עלינו. התחמקנו ממטוסי המיג המצריים, כל אחד תקף את התקיפה שלו, והשמדנו עשרה מטוסים שלהם. הפצצנו את המסלול עם הרבה פצצות והשמדתי גם מטוס תובלה גדול של האויב, השמדנו גם מטוסי האנטר וגם מטוסי מיג 21 וחזרנו בטיפות הדלק האחרונות לטייסת. אחרי זה, למשך שלושה ימים, המשיכו לשלוח מטוסים ל־H־3 וכבר צירפו מטוסי מיראז' שילוו. ביום השלישי היה כישלון גדול של חיל האוויר, שלושה מטוסים לא חזרו, מטוס אחד התרסק ומטוס ווטור ומטוס מיראז' הופלו באוויר על ידי מטוסי האנטר, נטשו ונפלו בשבי".

עד כמה תחושת האופוריה של הניצחון הגדול ב־67' זרעה את הזרעים שהובילו להפתעה שהגיעה במלחמת יום הכיפורים?
"מלחמת ששת הימים נטעה בנו ביטחון ביכולת שלנו לעמוד בפני כל רעה, ונסכה תחושה שהאויב שלנו נחות, סוג של זלזול בו, וגם תפיסת הקונספציה שהמצרים לא יעזו ליזום מלחמה ללא עליונות אווירית או יכולת תקיפה בעומק ישראל וללא יכולת פגיעה או נטרול של חיל האוויר הישראלי. המצרים תפסו את זה אחרת: הם חשבו שאם הם חלשים באוויר, הם ישנו את הקונספציה הישראלית ובמקום מטוסים, ישימו את הדגש על מערכי הגנה אווירית שהייעוד שלהן הוא למנוע מהמטוסים הישראליים לפעול, לספק מטרייה אווירית ותחת המטרייה הזו לממש את יכולות ההתקפה שלהם, מה שבדיעבד התברר כתוכניות התקפה מוגבלות יחסית שנועדו להזיז את הסטטוס קוו ביחסים המדיניים, שיביא בסופו של דבר להחזרת השטחים שנכבשו ב־67'. זה די עבד להם".

במהלך מלחמת ההתשה שירת גורן בטייסת 117 כטייס מיראז' 3. "בחודש הראשון של המלחמה הזו, בזמן קצר השתתפתי בשלושה קרבות אוויר ובשניים מהם הפלתי מטוסי אויב וזה היה דבר מאוד משמעותי בעיניי וראיתי גם פוטנציאל להמשך", הוא אומר. "אבל אז קידמו אותי לסגן מפקד טייסת 109 של סקייהוקים. מצד אחד, זו הייתה אכזבה עבורי כי ההילה הייתה סביב ההפלות האוויריות. היום ממבט די בוגר אני אומר שזה לא הדבר העיקרי, אבל בעולם התעופה זה נתפס כשיא הישגי".

בטייסת 109 השתתף גורן בכ־140 גיחות מבצעיות: "טסנו יום ולילה, כמעט מדי יום כשאני מוביל את המבנים ברוב המקרים, סטטיסטית יותר ממפקד הטייסת, וצברתי במלחמת ההתשה לאין שיעור יותר גיחות שהיו לי מכל מלחמה אחרת. אלו היו גיחות קשות ותובעניות, אך הן התנהלו תחת הגישה של שימור הכוח והרצון שלא לשחוק את חיל האוויר. פיתחנו שיטות תקיפה מאוד ייחודיות, גם בלילה לאור ירח ובגבהים שהיו מעבר לכל המגבלות המקובלות. דברים פנטסטיים".

מה הגיחה הבולטת ביותר שלך בזמן מלחמת ההתשה?
"הגיחה היוקרתית והבולטת ביותר היא תקיפת עומק, כשהחליטו בדרג הביטחוני לפגוע ביעדים כואבים בעומק מצרים, ושילבו סקייהוקים. מבצע 'פריחה 2' היה המבצע השני מבין 20 מבצעים כאלה, מבצע של זוג סקייהוקים שהובלתי. זו לא הייתה גיחה עמוקה מאוד אך היא בוצעה בהצלחה, והיה מתח ועומס נפשי לעמוד באתגר, אך בסוף האתגר עבר בצורה די פשוטה".

בשנים 1970־1972 שימש גורן כסגן מפקד טייסת 69 לאחר ההסבה של חיל האוויר למטוס F4 פנטום. בהמשך מונה למפקד טייסת שלב מתקדם בבית הספר לטיסה, ובהצבת חירום שירת בטייסת 107 שעמה לחם במלחמת יום הכיפורים, מלחמה שלה הוא מקדיש מקום רב בספר. הספר בעל חשיבות רבה לנוכח הוויכוח שהתעורר לאחרונה בעקבות ספרו של אורי בר־יוסף, "מלחמה משלו", המבקר את פעילות חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים. "בחיל האוויר נודע שעומדת להיפתח מלחמה יממה וחצי לפני פריצתה, ב־5 באוקטובר בבוקר, וחיל האוויר נערך בפרק הזמן הזה לגייס את כל הכוח שלו, קרא לצוותי האוויר שלו להתכונן מבחינת מפות והממצאים ולהיות ערוך להפעלת עיקר כוחו לכל יעד שיידרש. זמן ההתראה של חיל האוויר היה קצר לעומת חיל היבשה שלקח לו זמן רב יותר להספיק להתארגן", הוא מסביר.

"בשלב ראשון, בשיחה בין הרמטכ"ל דדו (דוד אלעזר) ובין מפקד חיל האוויר בני פלד, נערך חיל האוויר למה שהיה אמור להיות מכת מנע מקדימה לתקיפת מערך הטק"א (טיל קרקע אוויר) הסורי", הוא ממשיך.

מפקד חיל האוויר לשעבר, בני פלד (צילום: יעקב סער, לע''מ)מפקד חיל האוויר לשעבר, בני פלד (צילום: יעקב סער, לע''מ)


"לקראת בוקר ה־6 באוקטובר התברר שיש מעל רמת הגולן עננות שלא מאפשרת ביצוע, ובמטה חיל האוויר הוחלט שמכת המנע המקדימה תהיה נגד שדות התעופה העיקריים בסוריה וזה היה קצת פבלובי כי חיל האוויר היה רגיל שהוא תוקף שדות תעופה ומשיג דרך זה עליונות אווירית. מכת המנע המקדימה הספציפית שתוכננה של שדות תעופה לא הייתה משיגה את המטרה, כי גם המצרים וגם הסורים מלכתחילה לא בנו על מערכות התקיפה האווירית שלהם והתמקדו בהגנה. אבל תקיפת טק"א ככלל כן הייתה משיגה את המטרה ואם אי אפשר לתקוף ברמת הגולן, היה צריך לבצע את תקיפת מערך הטק"א של מצרים כפי שהוחלט בלילה שבין ה־6 ל־7 באוקטובר וזה מה שעשינו. המכה המקדימה שיזמו פלד ודדו לא קיבלה אישור של הדרג המדיני כי היה חשש פוליטי שאם ישראל תתקוף ראשונה אז האמריקאים לא יסייעו לישראל, וגם מתוך הנחה סמויה שגם אם לא נתקוף ראשונים - נוכל לעמוד בהתקפה של האויב, מה שלא היה נכון, זו הייתה טעות חמורה. המכה המקדימה לא יצאה לפועל והתחיל הבלגן".

מה היה צריך לעשות במקום מכה מקדימה?
"דבר ראשון היה צריך ב־6 באוקטובר להחזיק פטרולים באוויר כדי לתפוס בזמן את המתקפה המצרית והסורית, מתי שלא תגיע. דבר שני, עם פרוץ המלחמה, היה צריך להפעיל את אותה התוכנית אבל לא כמכה מקדימה אלא כ'מכת נגד תגובתית' בזמן שהם תוקפים אותנו. בני פלד, באיזשהו שלב, קיבל 'רגליים קרות' ואני לא מצדיק את הצעד הזה שלא היה רציונלי לדעתי, והוא נתן פקודה להכין את כל המטוסים להגנה אווירית בלבד, וזה היה מיותר לגמרי בעיניי מבחינת היכולת של האויב לתקוף אצלנו".

לאחר אי־הסדר של היום הראשון למלחמה, חזר חיל האוויר למסלול שגובש בדוקטרינת הלחימה הכללית, לפיה חיל האוויר משיג עליונות אווירית בתור עדיפות ראשונה וכך תוכנן מבצע "תגר 4", שמטרתו לתקוף את מערך הטק"א המצרי: "יצאנו למבצע הזה במטס הכנה של הבוקר וביצענו אותו, כשתקפנו בו את סוללות הנ"מ הפרוסות לאורך פרוזדורי החדירה אל מערך הטק"א והפגזנו את שדות התעופה המצריים במטרה למנוע המראת מטוסי יירוט שעשויים לשבש את פעולת מטוסינו בעת תקיפת הטק"א".

בבוקר של ה־7 באוקטובר, בעוד המטס הראשון של "תגר 4" מתבצע, שר הביטחון משה דיין עלה לרמת הגולן וגילה כי המצב שם חמור הרבה מכפי שהעריכו בדרג הביטחוני. "דיין ראה את המצב הנואש ואמר כי אנחנו עומדים לפני חורבן בית שלישי וגם הוא וגם דדו הפעילו לחץ על בני פלד להעביר את המאמץ העיקרי מהדרום לצפון כי המצב שם יותר חמור והאיום מוחשי וקרוב, ובני פלד נתן הוראה להפסיק את מבצע 'תגר 4' ולעבור לתקיפת הטילים של סוריה במבצע שנקרא 'דוגמן 5' שפירושו האסטרטגי היה העברת כל הכוח העיקרי מהדרום לצפון", אומר גורן.

מלחמת ששת הימים, הפצצת שדות התעופה במבצע ממוקד (צילום: מיקי אסטל, במחנה)מלחמת ששת הימים, הפצצת שדות התעופה במבצע ממוקד (צילום: מיקי אסטל, במחנה)


גורן מקדיש משקל כבד בספרו לכישלון מבצע "דוגמן 5", שאותו הוא מגדיר ככישלון המבצעי הקשה ביותר בתולדות חיל האוויר. "הרבה מאוד גורמים, כולל ועדת אגרנט, תולים את עיקר הכשל של 'דוגמן 5' בהחלטה הזו של בני פלד, ואני גורס שזו לא סיבת הכשל", מבהיר גורן. "להפך, אני חושב שהעברת חיל האוויר מהדרום לצפון בהתאם למצב בשטח ומדיניות מקבלי ההחלטות הייתה נכונה, והייתה המימוש הקלאסי הנכון של היכולות האוויריות של חיל האוויר והגמישות שלו לשנות את מרכז הכובד בגזרה בהתראה קצרה".

אז איך אתה מסביר את הכישלון?
"הסיבות של הכישלון היו טקטיות ואופרטיביות ולא טעות אסטרטגית של בני פלד. אם היו מגבשים אסטרטגיה טקטית נכונה - המבצע היה מצליח לדעתי. הסיבה העיקרית לכישלון נעוצה בכך שכבר ביום פתיחת המלחמה דילגו כל הסוללות הניידות 10־15 קילומטרים מערבה, במטרה לספק מטריית הגנה אווירית לעוצבות היבשה המסתערות. בשל אי־ביצוע צילום מודיעיני בבוקר מבצע 'דוגמן 5' לא נודע במטה חיל האוויר, ובוודאי לא בטייסות, כי חל שינוי כללי בהיערכות סוללות הטק"א הסוריות ברמת הגולן. הצילום האחרון היה ב־5 באוקטובר והטייסים לא ידעו היכן סוללות האויב ומצאו אתרים ריקים. זו הייתה שגיאה שלא עשו צילום מקדים. זה נשמט מהמחשבה בעקבות הבהילות והחיפזון".

"זו הייתה טעות קלאסית אסטרטגית. טעות קשה נוספת של מתכנני המבצע הייתה בקביעת שעת שין מוקדמת מדי. המתכננים בחרו בשעה 11:30 בבוקר שיצרה סד זמנים לחוץ ביותר שפגע קשות בהתכוננות למבצע המורכב. ביצוע בשעה 14:00 היה יכול לאפשר צילום מקדים ולייעל את המבצע. לדעתי, אילו היו מופקים לקחים מהכשל של 'דוגמן 5' באותו היום, כבר למחרת היה ניתן ליישם אותו בדרום. זה לא נעשה כי מקבלי ההחלטות פחדו מכישלון נוסף. לאט־לאט במבצעים קטנים יותר, ניקינו את השטח, אבל מאוחר מאוד וכל עוד היו סוללות חיות זה הגביל ודחה את יכולת ויעילות הסיוע ליבשה".

באחת מגיחותיו לכיוון סוריה נאלץ לנטוש את מטוסו קרוב לכנרת. "נפגעתי מעל שטח לבנון", הוא משחזר. "איבדתי מנוע ואת השליטה בהיגוי המטוס. נאבקתי כל הדרך עם המטוס שבעט ולא הצליח להחזיק גובה. כשהמטוס התחיל להתגלגל בלי שליטה, לא נותרה לי ברירה אלא למשוך בידית ההפלטה ולצנוח".

בשלב זה מספר על סגירת מעגל מרגשת: "ביום השלישי של המלחמה הייתה תקיפה בלילה בתעלת סואץ וטסתי עם הנווט יעקב שמואלי, טייס די ותיק ומנוסה, וירו עלינו שני טילים בלילה ו'שברתי' כמו משוגע. בלילה צריך לטוס בזהירות ונכנסתי לוורטיגו, ורגע לפני התרסקות קובי התעשת ותפס פיקוד, הכווין והדריך אותי עד שהתיישרנו. אם זה לא היה קורה לא היינו פה. לימים, הבת שלי נישאה לבנו של קובי, שהוא טייס בעצמו". בדצמבר 1973, החליף גורן את יפתח ספקטור כמפקד טייסת 107. גורן שימש בתפקיד זה עד יולי 1975.

עד כמה הטייסת בפיקודך הפיקה לקחים מהמלחמה?
"שיפרנו את מערך המודיעין, הסד"כ הוגדל פי אחד וחצי, קלטנו אמל"ח ובתקופה הזו גם נקלטו מטוסי F15 הראשונים שהביאו איתם תורות לחימה ויכולות שלא היו בעבר, ואני הייתי אחראי על תורת הלחימה. דבר נוסף, הכנסתי תפיסה תכנונית שונה לגבי הפעלת חיל האוויר ושימוש בכוחות בתרחישים שונים של פרוץ מלחמה. אם זה היה קיים קודם, אז כל הבלגן של היום הראשון - לא היה קורה".

ביולי 1975 התמנה למפקד טייסת התעופה, תפקיד שאותו אייש עד 1977, ואז התמנה לתפקיד ראש ענף קרב, במסגרתו היה אחראי בין השאר על ההפעלה המבצעית של מטוסי הקרב במבצע ליטני: "במבצע יישמתי חלק מהפקת הלקחים ממלחמת כיפור, והיא שחיל האוויר לא צריך רק לסייע אלא גם ליזום וליצור פעולות עצמאיות בתחום תקיפת כוחות יבשה ולא לחכות שהמטרות יגיעו מאליהן, כי הן לא תגענה".
באוגוסט 1978 התמנה לתפקיד רמ"ח מבצעים, במסגרתו גם תכנן את תקיפת הכור הגרעיני בעיראק. "לצערי, זה לא התממש בתקופתי כי יצאתי ללימודי תואר שני במנהל עסקים בארצות הברית", הוא מציין. "הגאווה הגדולה שלי מתקופתי כרמ"ח מבצעים היא הפעלה אווירית של מטוס ה־F15 בשני קרבות אוויר יזומים מול הסורים במבצעי 'דלילה 4' ו'דלילה 5' והפלנו תשעה מטוסים סורים. זו בעיניי גולת הכותרת של הפעילות שלי כראש מחלקת המבצעים".

עם שובו לארץ התמנה על ידי מפקד חיל האוויר דוד עברי לתפקיד מפקד כנף 4 בבסיס חצור. הוא שימש בתפקיד זה עם פרוץ מלחמת לבנון ביוני 1982. "יש לי שתי חוויות עיקריות ממבצע שלום הגליל", הוא מספר. "פיקדתי על כנף של חמש טייסות במלחמה, מהן שתי טייסות פנטום שנחלו הצלחה, וכל זה היה תחת פיקודי. זה דבר משמעותי בחיי. ברמה האישית, אני טסתי באופן אישי כטייס בקוקפיט במבצע 'ערצב 19' לתקיפת מערך הטק"א הסורי בבקעת הלבנון, במקביל לתפקידי כמפקד כנף, ועמדתי במשימה בהצלחה".

בין ספטמבר 1984 לאוגוסט 1985 שימש כראש להק מודיעין והיה מהאחראים למבצעים החשאיים להעלאת יהודי אתיופיה לארץ. בין אוקטובר 1985 לפברואר 1987 שימש כראש להק אוויר. בהמשך אותה שנה התמנה לראש מטה חיל האוויר וסגן מפקד חיל האוויר. במסגרת תפקיד כרמ"ט פעל להפסקת פרויקט פיתוחו של מטוס הלביא, אחד הנושאים הרגישים עבורו, גם היום. מטרת פרויקט הלביא הייתה לייצר מטוס קרב חד־מנועי, רב־משימתי, מודרני וזול. במסגרת הפרויקט נבנו שלושה אבות טיפוס, מהם שניים שטסו בשמי הארץ. הפרויקט הופסק בהחלטת ממשלת ישראל באוגוסט 1987. "הלביא היה פרויקט יפה ומתקדם מבחינה טכנולוגית, אבל פרויקט שלא התאים לחיל האוויר ולא התאים גם לזמן ולתקופה מבחינה כלכלית, בלב המשבר הכלכלי הגדול", אומר גורן. "זה פרויקט לאומי ששאב את כל משאבי הביטחון ושריין אותם ל־20 שנים קדימה וחסם את האפשרות של הצטיידות במטוסים אחרים או פיתוח אמצעי לחימה.

מטוס הלביא (צילום: התעשייה האווירית)מטוס הלביא (צילום: התעשייה האווירית)

"משה ארנס, שהיה סגן שר הביטחון כשהחלו לפתח את הלביא ובהמשך כיהן כשר בלי תיק, כינה את זה כ'מטוס הקרב הגדול בעולם' שזה קשקוש מקושקש. הלביא היה מאוד יקר והיו לו אמצעי שרידות, אך לא אמצעים שיוכלו לנצח מלחמה, לעומת מטוסי ה־F16 למשל".
גורן למד את הנושא לעומק והציג למפקד חיל האוויר דאז, עמוס לפידות, שהיה אוהד מושבע של הלביא, את הנתונים שגרמו לו לשנות מעט את תפיסתו לגבי המשאבים הכלכליים שיש להשקיע בפרויקט. "ניהלתי אופוזיציה במטה נגד הפרויקט", אומר גורן. "לדעתי עמוס לפידות ודוד עברי שכבר שימש אז כמנכ"ל משרד הביטחון, היו בעד הלביא ואני, הקטן, הצלחתי להעביר מולם את המסרים האלה גם למטכ"ל שהתנגד קשות לפרויקט הלביא ובסופו של דבר היה דיון במשרד הביטחון בראשות יצחק רבין שהחליט להפסיק את הלביא".

ארנס טען שהוא התפטר מהממשלה בגלל ההחלטה לבטל את הפרויקט.
"ארנס היה בעברו סמנכ"ל התעשייה האווירית וראה בפרויקט הזה כגולת כותרת. היה בזה מעין עיוורון מקצועי, גם כי הוא אמר שהלביא הוא המטוס הטוב בעולם. אחרי שהלביא בוטל הוא נפרע או במילים או במעשים מכל מי שתמך בלביא, וזלזל בכל מי שלא היה מהנדס אווירונאוטי כמותו, כולל יצחק רבין, שמעון פרס ואביהו בן־נון".

בספר אתה טוען שלארנס הייתה יד באי־בחירתך למפקד חיל האוויר.
"אני לא יכול להגיד שהוא 'התנקם' בי והוא לא ראה אותי כיעד מרכזי. אני יכול להתייחס בעמדה פוזיטיבית שהוא 'גמל' למי שתמך בלביא. בתפיסה שלו הרצל בודינגר, שתמך בלביא, צריך להיות פייבוריט לשמש כמפקד חיל האוויר. כשפורסמה רביעיית המועמדים לתפקיד, בודינגר היה במקום הרביעי וארנס, שבדיוק התמנה לשר הביטחון, העביר אותו לראש סדר העדיפויות. אני יכול להגיד לך במאמר מוסגר שישבתי עם מישהו שהיה מאוד מקורב לארנס ולא אגיד את שמו, והוא הודה שבודינגר התמנה למפקד חיל האוויר בגלל תמיכתו בלביא. ככה מתנהלים דברים. האינטרסים האישיים וההערכות האישיות משחקים תפקיד מרכזי".

איך הגבת?
"קיבלתי את זה, לא שברתי כלים. אני לא נוטר לבודינגר כי הוא חבר שלי והכל בסדר גמור. ככה דברים מתנהלים".

בדצמבר 1988, כשהוא ממלא את תפקיד סגן מפקד חיל האוויר, פיקח מחפ"ק על סטי"ל (ספינת טילים) על מבצע "כחול וחום", מבצע פשיטה של צה"ל ששילב כוחות יבשה, אוויר וים ונועד לפגוע במפקדתו של אחמד ג'יבריל, מפקד החזית העממית לשחרור פלסטין. "המבצע החל באיחור של שעה וחצי ויעצו לא לעשות אותו", מתאר. "אבל הרמטכ"ל דן שומרון ומפקד המבצע דורון רובין החליטו בכל זאת לקיים את המבצע. בכמה אתרים המבצע התנהל כשורה, אבל ביעד העיקרי, הצפוני והרחוק ביותר, שם בשלב הראשון נפגע המג"ד ונהרג וזה יצר מהומה גדולה ואיבוד שליטה, המבצע הופסק מבחינה ביצועית והתמקדו בהתארגנות לפינוי הנפגעים. זה היה מבצע קשה מאוד עם הרבה תקלות, אבל אז התחילו שם פעולות גבורה ואלתורים".

גורן מציין כי אחד הלקחים שיישם במבצע זה שייך לנפילתו בשבי של רון ארד. "לאחר שלא נמצאו ארבעה חיילים, נשבעתי שמקרה רון ארד לא יקרה אצלי במשמרת", אומר. "יישמתי רעיון של תפיסת שטח על ידי גדוד שלם של יחידות מובחרות שמונחת מהאוויר עם שמונה מסוקים, והיו בכוננות לבצע מבצע של תפיסת שטח רק כדי למצוא את החיילים. בסוף מצאו את החיילים ולא היה צורך ברעיון שלי, אבל אחרי כן רבין אמר שאילו הוא היה יודע שהמבצע ישתבש כך בזווית הקרקעית הוא לא היה עושה אותו, אבל כיוון שזה קרה והשתבש, אז חיל האוויר הציל את המצב וחילץ את המדינה ממצב קשה".

בין 1989 ל־1992 שימש גורן, אז כבר אלוף, כראש אכ"א. ב־1 ביוני 1992, לאחר שהבין כי לא ימונה למפקד חיל האוויר, ביצע את נחיתתו האחרונה ופשט את מדיו לאחר 31 שנות שירות צבאי. "הנחיתה האחרונה שלי הייתה גם נחיתה סימבולית", אומר. "טסתי עם הילדים שלי, שהם טייסים מוכשרים בעצמם והמשיכו את דרכי. זה היה רגע מאוד מרגש".

מה אתה חושב על תפקוד חיל האוויר כיום?
"חיל האוויר היום הוא חיל אחר, סופר־מתקדם ומשוכלל, עם אמצעים משוכללים וטכנולוגיים מתקדמים. זה עולם אחר בהשוואה אלינו. גם צורת הטיסה השתנתה ובמידה מסוימת היא פחות מסוכנת, יותר מרוחקת וטכנולוגית. אני לא רוצה להמעיט בערך הסיכון, אבל זו לא ההתנגשות מול מערכי ההגנה האווירית כפי שהיה בתקופתי. החשש שלי הוא שהטייסים יהפכו ליותר טכנולוגיים ופחות מסתערים, ואת הרוח הזו צריך לשמר. חיל האוויר עושה עבודה יוצאת מן הכלל והוא מתאים לזמנו הנוכחי. אני מניח שאם הוא ייקרא לדגל הוא יעשה את העבודה היטב". 

ניתן לרכוש את ספרו של רן גורן בחנויות ובאתר goren-books.com