"מבצע איזוטופ", המוכר לרבים כהשתלטות על מטוס סבנה על ידי סיירת מטכ"ל, נמשך 90 שניות בלבד, ועד היום הוא מוכתר כאחד ממבצעיו המוצלחים ביותר של צה"ל. ב־8 במאי 1972, בשעה 13:34 המריא מבריסל מטוס בואינג 707 של חברת התעופה הבלגית סבנה. על המטוס, שהיה בדרכו לישראל, עם תחנת ביניים בווינה, היו 99 נוסעים ועשרה אנשי צוות.
מעל ליוגוסלביה הכריזו ארבעה מנוסעיו כי הם למעשה חברים בארגון הטרור הפלסטיני ספטמבר השחור, והם חוטפים אותו. הארבעה - עלי טהא אבו סניינה, מפקד החוליה שכונה "קפטן רפעת", עבד אל־עזיז שכונה "זכריה", רימה תאנוס ותרז הלסה - עלו למטוס באמצעות דרכונים ישראליים מזויפים והיו מצוידים באקדחים, ברימוני יד ובחגורות נפץ.
בשעה 19:05 הורשה המטוס לנחות בנמל התעופה בלוד והופנה לקצהו המרוחק והמבודד של השדה. כוחות גדולים של צה"ל הוזנקו מיד, והחל משא ומתן עם החוטפים שדרשו לשחרר 317 אסירים פלסטינים הכלואים בבתי הסוהר בישראל, ואיימו כי אם מדינת ישראל לא תיענה לדרישותיהם, הם יפוצצו את המטוס על כל נוסעיו.
עוזי דיין, אז מפקד פלגה ביחידה, היה בביתו כשהוא חולה באדמת באותה עת, אבל כששמע שחטפו מטוס ושהיחידה נמצאת בלוד, החליט לנסוע לשדה התעופה. "גרתי אז במושב היוגב ובלילה נסעתי לשדה", הוא מספר. "ישר שיבצו אותי לכוח". סביב השעה אחת בלילה יצאו הכוחות אל עבר המטוס לקראת הפריצה. "הלכנו בשני טורים, כשאהוד ואני מובילים את הכוחות במטרה להגיע לתחתית המטוס", מספר יתום.
מדינת ישראל של שנת 1972 כבר הייתה אז למודת ניסיון בטרור אווירי. רק ארבע שנים קודם לכן נחטף מטוס אל־על בידי מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין והונחת באלג'יריה. לאחר המקרה הזה הפכו המטוסים הישראליים ונוסעיהם למטרה ברורה. "אחרי האירוע באלג'יר, הייתי בצוות שמטרתו הייתה להפיק לקחים", מספר ברק.
"הלקח הראשון שלנו היה שצריך לחסום את הקוקפיט בדלת שעמידה בפני ניסיון פריצה. כל המטוסים של אל־על עשו זאת, ולכן זה היה בלתי אפשרי יותר לחטוף מטוס של אל־על. אגב, אם שאר החברות בעולם היו מפרידות כך בין הקוקפיט לנוסעים, פיגועי 11 בספטמבר לא היו קורים. אנחנו עשינו את זה כבר ב־68'. בנוסף, הצבנו מאבטחים על הטיסות ודאגנו לסידורי ביטחון בתחנות. כתוצאה מזה, אנשי מילואים שלנו, שהיו מאבטחים, היו מאומנים בירי אקדחים בתוך מטוס, ולכן אספנו אותם מהטיסות הנכנסות של אל־על. בביצוע הסופי השתתפו מרקו אשכנזי, יעקב צור ומרדכי רחמים".
בבוקר של 9 במאי 1972 היה מרדכי רחמים, לוחם ביחידה במילואים, בשיעור באוניברסיטת תל אביב. "באמצע קיבלתי פתק שהיה כתוב עליו: 'תגיע מיד לשדה עם האקדח'. ידעו שיש לי אקדח מהאירוע הקודם שהיה לי בשווייץ", הוא נזכר.
האירוע שאליו מתייחס רחמים התרחש בפברואר 1969, אז הותקף מטוס אל־על בנמל התעופה בציריך, בעודו על הקרקע, על ידי חברי ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין. רחמים נאבק במחבלים והציל את נוסעי המטוס, אך נעצר על ידי המשטרה השווייצרית בעצמו ואף הוכנס לאותה המכונית יחד עם המחבלים. גבריאל בך, פרקליט המדינה, נשלח להגן עליו, וכעבור חודש שוחרר רחמים בערבות ובסוף אותה שנה זוכה מאשמה.
במקביל לאימוני היחידה ואיסוף אנשי המילואים, בשעה 12:08 הגיע במפתיע למגדל הפיקוח קפטן המטוס, רג'ינלד לוי, יהודי אנגלי ששירת בחיל האוויר המלכותי במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא הגיע בשליחות קפטן רעפת, כשהוא אוחז בחתיכה מחומר הנפץ על מנת להוכיח לכוחות הביטחון את כוונתם הרצינית של המחבלים. בפגישה עם דיין ודדו, הוא תיאר בפניהם כי ישנם ארבעה מחבלים חמושים והעניק להם שרטוט מפורט של מבנה המטוס עם מיקום המחבלים. הוא ציין כי הבחין בחבלה המכוונת במטוס וכך גם המחבלים, שאותם תיאר כעצבניים. הוא הדגיש בעיקר את דאגתו לנוסעים, בהם גם אשתו, דורה.
לאחר ביטול הפריצה הלילית ואחרי הפגישה המכרעת עם קפטן לוי, ישב ברק עם הרמטכ"ל דדו ועם רחבעם זאבי (גנדי), אלוף פיקוד המרכז דאז, לחשוב על אפשרויות נוספות. "גנדי אמר: 'יש לי רעיון. אנחנו צריכים לעשות הצגה ולפעול בחסותה'", מספר ברק. "הוא הציע להביא מהפיקוד 300 חיילים, להלביש אותם בבגדים של שירותי בתי הסוהר, למקם אותם רחוק ולהביא מטוס, כדי שזה ייראה שאנחנו מכינים את היציאה. במקביל, נאמר לחוטפים שצריך להכין את המטוס לקראת ההמראה. החלטנו להתחזות לטכנאים של אל־על, לבושים בסרבלים, וזה יאפשר את ההפתעה. נראה לי מיד שזה רעיון מצוין כי הוא יכול לאפשר את הדבר שאנחנו צריכים יותר מכל: הפתעה".
דדו שלח את גנדי וברק לעבוד על התוכניות השונות, וברק החל לפתח את תוכנית הפריצה. הוא הגדיר כוח של 16 לוחמים, בחר את מפקדי החוליות ובנה את השלבים השונים: "התוכנית הייתה שנגיע כאמור לבושים בסרבלי טכנאים ועם כלי עבודה על גבי קרוניות של השדה, שגוררות ארבעה סולמות, שניים גבוהים ושניים קטנים. דרכם נעלה לכיוון הפתחים של המטוס, כאילו באנו להכין את המטוס להמראה. כשכל חוליה במקומה, אני אתן אות ונעבור ללחימה. כבר התאמנו כל הבוקר על לחימה בתוך מטוס, אבל כעת הכנתי את הכוח לתוכנית הפעולה המדויקת לביצוע".
ערן: "לימדו אותנו איך לרוץ בתוך המטוס. חילקו אותנו לצוותים. אבל בתחושה שלי, הכניסה הייתה די בעייתית, מאחר שחלק מהפתחים שמהם היינו אמורים להיכנס נמצאים אחד מול השני. חששתי שאם ניכנס בבת אחת, אנחנו עלולים לירות אחד על השני. בייחוד בתוך מטוס שהוא בנוי מחומרים משתיקי קול, וקשה לזהות מאיפה יורים עליך בהתחלה".
נתניהו: "היה ברור שאנחנו צריכים להשתמש באקדחים, משום שאם נבוא עם קלצ'ניקוב או עם עוזי, שהיו הנשקים הרגילים שלנו, יהיה קשה להחביא אותם, ומיד יזהו שאנחנו עם נשק. שנית, זה היה מסוכן להשתמש בנשקים כאלה על מטוס עם כל כך הרבה אנשים. לכן היה צורך להשתמש באקדחים, שהיה להם קליבר יחסית קטן וניתן היה להחביא אותם בסרבל. אבל הייתה בעיה אחת: אנחנו לא ידענו להשתמש באקדחים, מה לנו ולאקדחים? ולכן התאמנו גם על זה. בתוך דקות כבר למדנו איך להשתמש בהם".
רחמים: “בתרגולת נכחו כל הגווארדיה, ועליי הטילו את המשימה המרכזית: להגיע למטען החבלה. איך שאנחנו מסיימים את התרגולת, ניגש אליי דדו, שם לי יד על הכתף, לוקח אותי הצדה ואומר לי: 'מורדוך, תזכור, אתה לא עושה כלום, אתה ישר רץ למטען החבלה, אל תשכח את זה'. הרגשתי את הרעד בקול שלו וחשתי כלפיו סימפטיה גדולה. הבנתי שהוא מאשר מבצע שהצלחתו תלויה על חוט השערה. נצרתי את הבקשה שלו".
נתניהו: "במהלך האימונים היה ויכוח ביני לבין אחי, יוני, שהיה מפל"ג אימונים ומאוד מנוסה בקרבות. הוא הרי בא ליחידה אחרי שכבר היה קצין בצנחנים. הוא אמר לי: 'אני גם בא'. אז השבתי לו: 'אתה לא בא', אבל הוא אמר לי: 'אני הלוחם המנוסה ביותר ביחידה', מה שהיה נכון. הוא היה מאוד מנוסה ומאוד קר רוח, אבל אלה היו החיילים שלי שנכנסים למבצע, אז אמרתי לו שהוא לא יכול לבוא. ואז הוא אמר: 'נלך שנינו', אמרתי לו: 'מה אתה מדבר? תחשוב על אבא ואמא, תאר לך שיקרה לנו משהו'. ואז הוא אמר לי משפט שאני לא אשכח אף פעם: 'ביבי, החיים שלי הם שלי והמוות שלי הוא שלי', הוא היה מאוד נחוש. החלטנו ללכת לאהוד, והוא פסק לטובתי. יוני נשאר מאחור מתוסכל".
במבצע לשחרור מטוס סבנה השתתפו לוחמים ומפקדים שיהפכו לימים לראשי ממשלה (נתניהו וברק), ראש המוסד (יתום), סגן הרמטכ"ל (דיין) ובכירים נוספים במערכת הביטחון. "צריך לזכור שבשנים שקדמו לסבנה היו מקרים רבים של חטיפה וניסיונות לחטיפת מטוס, אבל עד לסבנה, אף פעם לא היה חילוץ של בני ערובה", אומר נתניהו. לדבריו, מבצע סבנה, ואחריו מבצע צה"ל באנטבה, הביעו יותר מכל את הנכונות של ישראל להילחם בטרוריסטים ושימשו דוגמה ומופת לכל העולם החופשי. "אחרי סבנה ואנטבה היה קשה לטעון שאי אפשר לעשות כלום, שצריך רק להרכין ראש", אומר נתניהו.
התרעות פיקוד העורף