הדמעות והגעגועים: בני המשפחות השכולות כותבים ליקיריהם שנפלו

הזיכרונות, הדמעות והגעגועים. בני משפחות שכולות כותבים ליקיריהם שנפלו על הגנת המולדת, ומבטיחים: לעולם לא נשכח אתכם

מתן וסרמן

16:00 04/05/2022

טקס יום הזיכרון בהר הרצל | צילום: מרק ישראל סלם

גלריה

גיא אלחרר - אחיו של רס"ן איתמר אלחרר ז"ל, שנפל ב־12.1.2022. בן 26 במותו

רס''ן איתמר אלחרר ז''ל (משמאל) | צילום: פרטי

עדן פלאח - אחותו של יזן פלאח, שנרצח בפיגוע ירי ב־27.3.2022. בן 19 במות

הילה שמואלי - אחותו של סמ"ר בראל חדריה שמואלי, שנפל ב־30.8.2021. בן 21 במותו

סמ''ר בראל חדריה שמואלי ז''ל | צילום: פרטי

בראל שלי. כבר שבוע שמבקשים ממני לכתוב לך. ניסיתי להתחמק. קשה לי לכתוב עליך בלשון עבר. כבר שמונה חודשים עברו בלעדיך. שמונה חודשים שאני לא שומעת את הקול שלך, את הצחוק שלך. הסיפורים שלך חסרים לי, שיחות הווידיאו בלילה חסרות לי. אני לומדת לחיות מחדש, שגרה של חיים וכאב ביחד. התרחקתי מכולם, מכל הדברים האהובים עליי, מכל החברים הכי קרובים שלי. הייתי צריכה זמן לעצמי, זמן לכאוב, לנשום, להחלים ולהחליט שאני בוחרת בחיים.

בראל שלי, אין לי אותך פיזית אבל יש לי אותך בכל נשימה. אני שומעת את הקול שלך בכל שיחה, אתה מדבר בדיוק כשנגמרות לי המילים. אני מרגישה את היד שלך על הכתף שלי מלטפת ומעסה לי את המקום הכי כואב. תמיד אמרת לי שאני הדוגמה שלך לדרך חיים. תדע שאתה ההשראה שלי, הדוגמה שלי ושל הילדים שלי. כמה מיוחד אתה, שמח וטהור. הנחישות והרצון שלך סללו לך את הדרך שהביאה לכולנו גאווה גדולה.

בראל, אני מתגעגעת אליך כל כך, הגעגוע מתיש את נשמתי. אני מרגישה אותך בכל יום ובכל דקה. אמא ואבא עצובים כמו שלא ראיתי אותם בחיים. העיניים שלהם כבו והחיוך כבר לא אותו הדבר. אודי, אחינו, הקים בר על שמך, "בראל". תדע שהמקום זה אתה. הוא מחיה אותך בכל פעם מחדש והוא נותן לאודי סיבה להתעורר לעוד בוקר בלעדיך.

אורית אהרון - אמו של רס"ן אופק אהרון ז"ל, שנפל ב־12.1.2022. בן 28 במותו

האמנת בלב שלם שהשמיים הם לא הגבול, הם רק מגרש המשחקים שלך, וניסית בכל דרך לגרום גם לחייליך ולסובבים אותך להאמין ביכולתם. ועשית הכל בתבונה, בדרך ארץ, באמונה באדם. היית מצטיין בכל כך המון תחומים, היית בן טוב, אח טוב, חבר טוב, בן זוג אוהב לבתיה. היית נאמן למשפחתך ולמדינתך. לא פעם שמעתי אותך אומר: "אני אעשה מה שטוב לעם ישראל", ואכן עשית, עשית רבות! חבר אמר עליך: "כמה שרצת מהר לא השארת אף אחד מאחור", וזה כל כך אפיין אותך.

משה בשארי - גיסו של הרב יעקב ישראל שלום, שנרצח בפיגוע ירי ב־29.3.2022. בן 36 במותו

הרב יעקב ישראל שלום ז''ל (מימין) | צילום: פרטי

דבריהם הם זיכרונם: הכאב והחלל שנותרו מתעצמים כששומעים את הבן אוריאל נ"י אומר: "אבא חסר לי". "אבא היה אדם טוב ואני מתגעגע לטוב הזה, מתגעגע לחיבוק האבהי, החם והאוהב כמו שרק אבא ידע לתת. לאבא שתמיד חינך אותנו שכשאתה עושה משהו טוב, תעשה אותו עד הסוף. ואף נתן דוגמה אישית גם במעשים קטנים: כשהיו בתחנת דלק הגיע אדם (לא חרדי) וביקש ממנו סיגריה, ואבא אמר שאין לו היות והוא לא מעשן, אך אבא לא ויתר וכשהמשיך בנסיעה התאמץ להשיג סיגריה מהעוברים ושבים. וכשהשיג, חזר במיוחד לתחנת הדלק ונתן אותה במאור פנים לאותו אדם, שהתרגש מהיחס האכפתי והחם.

כי כזה היה יעקב: מאיר פנים, מכבד כל אדם באשר הוא ואהוב על כולם. אבא תמיד היה אומר: "להיות ולחשוב חיובי, גם בצחוק לא להיות שלילי". היה מחדיר בנו אמונה יוקדת ושלא לדאוג, כי מי שדואג לא מאמין, וחינך אותנו לדון כל אדם לכף זכות גם אם קשה ללמד עליו זכות. להתרחק ממחלוקת ולהימנע מלדבר לשון הרע.

יפרח יחזקאל - אחיו של מנחם מנוחין יחזקאל ז"ל, שנרצח בפיגוע ירי ב־22.3.2022. בן 67 במותו

אבא נפטר לפני כ־30 שנה ואמא לפני שש שנים. חונכנו כל השנים על אהבת הארץ, אהבת השם והמסורת היהודית. מנחם היה אדם פשוט וצנוע. שקט. לא פגע אף פעם בסובבים אותו. מנחם היה קשור מאוד להורים ולסבא שלו, חיים יחזקאל, שהיה פעיל עלייה של הסוכנות היהודית. הוא התגורר במושב עופר בכרמל ועסק בחקלאות. סבא חיים נתן לנו הרבה אהבה לארץ, לעבודה החקלאית ולתורה, והשפיע עלינו רוחנית. כמו כן היה מאוד קשור לאמא, שתמכה בו בכל שאפשר, רוחנית וכלכלית.

הוא היה שומר מצוות והקפיד על שיעורי תורה, בבית עם חברים ובבתי הכנסת בבאר שבע. יש לציין את חברו הטוב בנימין, שהיה איתו במשך כ־26 שנים. הם למדו ביחד בבית ומנחם הפך להיות אחד ממשפחתו. מנחם אהב את בנו והיה לו כמו לאב. משפחתו של בנימין אירחו אותו בשבתות ובחגים. אחד הדברים הנעלים של מנחם היה לתת תרומות צדקה לעזרה לנזקקים. הוא הקפיד לתת מעשרות מכל דבר שקיבל, למרות שחי מקצבת נכות כבר שנים רבות.

אתיה דימנטמן - אלמנתו של יהודה דימנטמן ז"ל, שנרצח בפיגוע ירי ב־16.12.2021. בן 25 במותו

של אחיינים שמעריצים אותך, הדוד שמקפיץ את הקטן באוויר ומדבר עם המתבגרים על מה שמעניין אותם. הדוד שכדאי להתרחק ממנו בטיול כשהוא עושה על כולם מלחמת מים. של דוד התינוק, שהקפצת אותו והיית גאה בו כל כך, שבדיוק חוגג שנה וייקח זמן עד שיידע בכלל שחייו התהפכו. שההשלכות של היתמות שלו ילוו אותו בכל צעד ושעל בחייו. כדור שנורה כדי להרוג יהודי שעלה ללמוד תורה וליישב את הארץ. לא משנה את מי. והכדור לא פספס. הוא פגע באחד מאוהביה הגדולים של התורה והארץ.

מתנאל בוכריס - אחיו של סמ"ר אבינעם בוכריס ז"ל, שנפטר ב־22.4.2021. בן 29 במותו

כשמאבדים אדם קרוב לא צריך את יום הזיכרון. אתרי ההנצחה לא גורמים לנו לזכור יותר טוב. אנחנו לא חיים את הרגעים הבלתי נשכחים וסיפורי הגבורה. אנחנו חיים את חיי היום־יום של היקרים שלנו, שהיו ואינם עוד. הזיכרון שלנו עובד שעות נוספות. זה יכול לקפוץ באמצע יום עבודה, במהלך בישולים לשבת ובנסיעה לבד ברכב. כשאני רואה משחק כדורגל או כשאני מרדים את הילדים שלי, פתאום אני נזכר. הראש מפסיק לעבוד, הלב כמעט דומם בעקבותיו והמטען שנשאר מאחור מתחיל לצוף.

הגעגוע הוא לדברים הכי טריוויאליים בינינו, האחים. לעשות דברים ביחד, ללכת מכות, לשבור את הבית של אבא ואמא (ואחרי זה לתקן). אני מתגעגע ליציאות שלך, לשריטות שלך, להבין אחד את השני גם בלי להוציא מילה - וכמובן לחיוך הענק שלא ירד לך מהפנים וכל כך מסמל אותך.

תמיד שנאתי את המילה "אם", כי היא שייכת לדמיון ולא למציאות. החור הגדול הזה שנוצר בלב, הרגעים האלה כשנחנקים פתאום מגעגוע, ישר שולחים אותי לעולם הדמיון. עולם שבו יש לי עוד שני אחים בחיים. מה היה קורה אם הייתם פה? איך המשפחה הייתה נראית? איך היו החיים שלכם? כל כך הרבה שאלות שנותרות ללא תשובות. בשנה האחרונה ביקרתי באתר ההנצחה בהר הרצל, ושאל אותי אדם מבוגר היכן מונצחים נופלי מלחמת השחרור, כיוון שאחיו נפל במלחמה ההיא. ברגע ההוא נפל האסימון. הבנתי שהכאב לא יחלוף אלא רק יתעצם, הדהדה בי תחושת החוסר העצום שאתם לא איתנו בזמן שהעולם איכשהו ממשיך ומתקדם בלעדיכם.

אז נכון, יום הזיכרון הוא לא בשבילנו. יום הזיכרון הוא אירוע לאומי שמטרתו לראות שכל נופל הוא עולם ומלואו. שכל אחד השאיר אחריו מורשת עצומה. אתרי ההנצחה והאירועים לזכרם נותנים להם את הכבוד שמגיע להם כדי שנוכל להעביר את המורשת שלהם הלאה, כי בשבילי אתם הרבה יותר מתמונה בסלון.

אראלה גליקמן־שאול - אמה של רס"ם לירון שאול־גוכברג, שנפטרה ב־23.11.2021. בת 34 במותה

רס''מ לירון שאול-גוכברג (מימין) | צילום: פרטי

גדלת על ברכי סבא וסבתא, הוריי, שורדי שואה. בגיל 3 הגננת אמרה לי: "היא תהיה רס"רית בצבא". העמדת את הילדים בשורה והובלת אותם. ואכן כך היה. מובילה מלידה. מאז גיוסך לצה"ל, לאחר שירותך בקצין העיר רחובות, הפכת למפקדת חמ"ל נפגעים של צה"ל במשך 13 שנים. תפקיד ייחודי, אחד ויחיד בצה"ל.

טיפלת במאות מקרים מרגע מסירת הבשורה המרה וליווי המשפחות השכולות בהלוויות, בשבעה, באזכרות, במסירת החפצים האישיים. מיסדת את חוברת הנהלים הצה"לית בעבודת נמלים מקצועית ומסורה לאורך השנים. נשארת לילות, ולפעמים ימים ושבועות רצופים בזמן מבצעים ותרגילים. צברת ידע עצום בתחום. הנהגת, הדרכת ונתת מענה בזמן אמת.

את הטיפול במשפחות השכולות ביצעת ביראת קודש, בחיל ורעדה, מתוך תחושת שליחות פנימית ובחיבור עמוק לעצמך. מצאת בעבודתך משמעות עמוקה. מילאת את תפקידך בצורה טוטאלית ומעוררת השראה 24/7. לא פעם הצעתי לך להחליף תפקיד. חשתי את הכובד והעומס. אך את דבקת בו ללא עוררין. "מישהו צריך לעשות את התפקיד החשוב הזה, אמא", כך נהגת לומר לי שוב ושוב. "וחוץ מזה, איפה אמצא תפקיד כזה משמעותי?". זוכרת?

מאז נולדה בתך, יובל האהובה, הפכת רגישה עוד יותר לנושא השכול, אך המשכת לשאת בתפקיד על אף היותו כה תובעני. ביצעת את תפקידך כאמא ורעיה למופת בצד התפקיד הקשה והמורכב. לאחר לידת בתך השנייה, עומר האהובה, גופך קרס ואיבדנו אותך לנצח. אותך: אמא, רעיה ובת, אחות, חברה ומנהיגה. אותך, גאווה שלנו, מלאת אהבה וחמלה, מושיטה יד לכל, תמיד חושבת על כולם, שמה לב לפרטים הקטנים, צנועה, רגישה, מסורה, מקצוענית, כנה, ישירה, אמיצה, דעתנית, עצמאית, החלטית, עוצמתית, חזקה ורכה וכל כך צנועה.

נפל בסערת הנפש

הודיה גרשון - אחותו של סמ"ר מתן כהן ז"ל

הבוקר יחד עם עוד אלפי משפחות שכולות אעלה להר הרצל, לקבר של אחי מתן כהן. מתן אחי היה סמל מחלקה בגדוד שקד של חטיבת גבעתי, מורעל צבא, חייל מצטיין ומפקד מוערך.

אחרי מבצע צוק איתן, מתן נקלע לקושי נפשי שגרם לו להרגיש שהוא לא עושה את התפקיד שלו מספיק טוב, שהוא מאכזב את חייליו ובראש השנה 2014 סיים את חייו בבסיס בכיסופים. ביום הזיכרון בשנה הראשונה ללכתו של מתן, כשעמדנו בהר הרצל יחד עם כל עם ישראל, הרגשנו קצת ״לא ראויים״ לעמוד שם יחד עם כל אלו שנפלו במלחמה, במבצע, בפיגוע ותהינו איזה זכות יש לנו בכלל להשתתף במעמד הזה?

אבל ככל שעבר הזמן הבנו שמתן הוא חלל צה״ל לכל דבר בזכות האישיות, המצוינות והמודל שהיה נלחם ותרם והיה חלק מצבא הגנה לישראל. לחללים כמו מתן אני קוראת ״הגיבורים השקופים״. אלו שלא מתו מוות הרואי, אלא מתו לבד, אלו שלא מספרים עליהם ולא פועלים להנציח אותם, מעין ״שכול סוג ב׳״.

אז השנה ביום הזיכרון, כשתעמדו בצפירה בבקשה, תזכרו גם אותם. לא רק את אלו שנפלו בסערת הקרב, אלא גם את אלו שנפלו בסערת הנפש. את אלו שנפצעו אנושות בנפשם. השנה, תזכרו גם את אחי מתן שלא יכל להיות פחות ממושלם.

כאב פרטי וכאב לאומי

עדות ימיני - אחותו של נריה כהן ז"ל שנרצח בגיל 15 בפיגוע בישיבת מרכז הרב בשנת 2008.

וזו אחריות! אחריות שלי לא לבלבל בין שני הימים. האחריות שלי לא להיות בכאב הפרטי, לא לשים על נס את השכול האישי. מה צריך להיות אופי היום הזה? מה התוכן שלו? הכי קל זה להישאב לתרבות הדיכאון ולהפוך את היום הזה גם לכזה. להתרפק על הכאב ולבכות את הקושי אבל אני מרגישה שזה לא יוביל לעצמאות, אלא לחורבן. אין לי תשובה איך היום הזה צריך להראות, אולי עוד שנה, לקראת העליה הבאה, תעלה לי תובנה.

אהב את הארץ

פז גולדמכר - אחיו של רס"ל נדב גולדכמר. נדב ז"ל נהג ברכב בתקרית בו נהרגו גם סא"ל דולב קידר, סג"מ יובל היימן ורס"ב דני ביינסאין- כולם קיבלו צל"ש מח"ט על מניעת חדירת מחבלים לקיבוץ ניר עם ב-21 ביולי 2014.

"ביום הזיכרון של נדב אני לא עולה לקבר, אני מעדיף ביום הזה ללכת ולספר על אחי כמה שאני יכול, הרי הנשמה שלו איתי בכל מקום ולא מתחת לאבנים. שלשום ביקרתי אצלך, לראות שהכל בסדר והבוקר יש לי פטור מטקסים, אני אחראי על הפיצות. אני עולה לקבר פעמיים בשנה, ביום הולדת של נדב ובאזכרה. הרגשתי שבתקופה האחרונה הוא נמצא איתי, בחודש וחצי חודשיים האחרונים קרו לי הרבה דברים שבתור אדם רציונלי היה לי קשה להסביר."

"נדב אהב את הארץ שלנו, קשה לי להסביר כמה מיוחד היה אח שלי. האירוע שבו הלך לעולמו היה המשמעותי ביותר במבצע צוק איתן. בדיעבד גילינו פרטים מדהימים על אירוע הצל"ש. נדב מנע חדירה לעיר שדרות, אם לא היה מבצע את מעשה הגבורה, זה היה משנה את המערכה המדינית. כזה היה נדב, תמיד אמר: לכל האנשים שדיברו איתי על כל מיני דברים, תיזכרו שקשה לכם זה לא דבר רע, זה רק אומר שאתה בעלייה. אז חזה מתוח, וראש ישר וקדימה צעד".

מאז שהלכת ממני

שלמה בן-בסה - אביו של ליהוא בן בסה ז"ל, שנהרג בהתרסקות מטוס הסנונית ב-24 בנובמבר 2020.

"אין לי אפשרות לשלשל אליך את המכתב הזה. לא מצאתי שום פתח לאדמה גם אם הנייר דק כמו ההבדל בין חיים ומוות. לא הצלחתי גם במייל או בווטסאפ. אין אינטרנט, אין קליטה בעולם שלך. זה דווקא זה לא רע – אתה שוכב לך בשלווה ובנחת בלי כל זיבולי המוח שמשבשים את הדעת. אבל זה יהיה בעיתון. אתה קורא עיתונים? אתה מעדיף במקום זה את ציוץ הציפורים מעליך, את רחש העלים הנעים ברוח, לדבר בשפת הפרחים המרהיבים המכסים אותך".

"אבל אני יכול להקריא לך את המילים מכל מקום שאני נמצא בו. יש לך שמיעה אבסולוטית. האמת שלא הרבה השתנה מאז שהלכת ממני. כבר לא היית חייב לחבוש את המסכה שהייתה דבוקה לפנייך גם באימונים הכי קשים. אני עברתי דירה שהייתי מת כמוך שתמשיך לבוא אליה פעם בשבוע גם אם תמשיך להמעיט בדיבור. עצם נוכחותך חשובה. האישה ששלחת לי בעזרת האלים להפיח בי קצת אהבה כבר עזבה אותי. זה לא הצליח. אבל לא איכפת לי שתנסה שוב. יש מלחמות בעולם כמו תמיד ואימא עדיין מאוד עצובה, שולחת לי כל הזמן תמונות שלך מהילדות. אני הפסקתי לעבוד ומנסה למלא את חיי בתוכן תוך כדי תנועה. כתבתי עליך ספר שירים. אבל זאת עדיין הפתעה. אין חידושים בתחום הפיצות הקפואות שאהבת כל כך.הן עדיין אפויות בתנור לבנים ולא טעימות במיוחד, והשניצלים זה אותם השניצלים. לפעמים אני שורף אותם.

"בוא נעזוב את המילים שאתה לא חזק בהם. תגיד לי את האמת.שם בעולם הבא אתם יודעים לעשות ניסים. אתה יכול למצוא לי את הדרך איך לבוא לחבק אותך?".