לא הזמן שלך ללכת

גיא אלחרר - אחיו של רס"ן איתמר אלחרר ז"ל, שנפל ב־12.1.2022. בן 26 במותו

רס''ן איתמר אלחרר ז''ל (משמאל) (צילום: פרטי)רס''ן איתמר אלחרר ז''ל (משמאל) (צילום: פרטי)

זה לא הזמן שלך ללכת
זיכרון מלילה שלפני הגשם
אור צהוב מהבהב בדלת
איש עומד בפתח
מספר כי העולם נגמר בשבר
אי־שם על חולות מדבר

ברגע, חיים שלמים שמתנפצים
זיכרונות צפים כשהשמיים נופלים
הכוכבים מתכסים
בעננים גדולים שחורים
ושלך חזק, מלא בטוב, זורח
אבל רחוק, קרוב לאור ירח

זה לא הזמן שלך ללכת
החיוך הענק שלך חסר
איתו הצחוק הזה שמתגלגל
איך לעזאזל להתרגל
שעכשיו נפגשים רק בחלומות
כשהעיניים עצומות

זה לא הזמן שלך ללכת
חלומות של לילה
מחליפים חלומות
על לכבוש עולמות
לבנות בית עם אור וילדים
ועכשיו רק נשלחים ונשארים
לבבות אדומים שבורים

זה לא הזמן שלך ללכת
אז תבטיח לנו
שלא תשאיר אותנו
עם הכאב הזה
חלל עצום כזה
תחייך אלינו כל לילה

שים יד, ואם יהיה לך זמן
תספר גם שטוב לך שם
אז תזכור שנפגשים
כשכולם ישנים
צוחקים צוחקים ככה כמו שהיינו קטנים

ציור  לזכרו של איתמר (צילום: פרטי)ציור לזכרו של איתמר (צילום: פרטי)

גיבור שלנו

עדן פלאח - אחותו של יזן פלאח, שנרצח בפיגוע ירי ב־27.3.2022. בן 19 במות

יזן פלאח ז''ל (צילום: פרטי)יזן פלאח ז''ל (צילום: פרטי)

יזן
איך השם שלך הפך ממקור שמחה למקור כאב? איך השם שלך חורר לנו חור בלב? חודש כבר עבר מאז שעזבת, ואין מילים היכולות לתאר את גודל הפצע המדמם שנותר פעור בלבנו. הצער, העצב והאובדן קשים מנשוא, אך הגעגועים למבט שלך, למוצא פיך, למראה פניך הקורנות ולחיוך הכובש והמקסים שלך קשים יותר.

יזן היקר, אנחנו מסרבים להאמין שיותר לא תשוב ומכחישים את העובדה שתחסר לנו לעד. תמיד אמרת: ״כל עוד זה כואב, סימן שאתה חי״. עכשיו כשאתה לא חי, כואב לכולנו. אנחנו חושבים עליך כל הזמן. אוהבים ומתגעגעים! תשמור עלינו מלמעלה, גיבור שלנו.
אחותך הבכורה, עדן

ההשראה שלי

הילה שמואלי - אחותו של סמ"ר בראל חדריה שמואלי, שנפל ב־30.8.2021. בן 21 במותו

סמ''ר בראל חדריה שמואלי ז''ל (צילום: פרטי)סמ''ר בראל חדריה שמואלי ז''ל (צילום: פרטי)

בראל שלי. כבר שבוע שמבקשים ממני לכתוב לך. ניסיתי להתחמק. קשה לי לכתוב עליך בלשון עבר. כבר שמונה חודשים עברו בלעדיך. שמונה חודשים שאני לא שומעת את הקול שלך, את הצחוק שלך. הסיפורים שלך חסרים לי, שיחות הווידיאו בלילה חסרות לי. אני לומדת לחיות מחדש, שגרה של חיים וכאב ביחד. התרחקתי מכולם, מכל הדברים האהובים עליי, מכל החברים הכי קרובים שלי. הייתי צריכה זמן לעצמי, זמן לכאוב, לנשום, להחלים ולהחליט שאני בוחרת בחיים.

בראל שלי, אין לי אותך פיזית אבל יש לי אותך בכל נשימה. אני שומעת את הקול שלך בכל שיחה, אתה מדבר בדיוק כשנגמרות לי המילים. אני מרגישה את היד שלך על הכתף שלי מלטפת ומעסה לי את המקום הכי כואב. תמיד אמרת לי שאני הדוגמה שלך לדרך חיים. תדע שאתה ההשראה שלי, הדוגמה שלי ושל הילדים שלי. כמה מיוחד אתה, שמח וטהור. הנחישות והרצון שלך סללו לך את הדרך שהביאה לכולנו גאווה גדולה.

בראל, אני מתגעגעת אליך כל כך, הגעגוע מתיש את נשמתי. אני מרגישה אותך בכל יום ובכל דקה. אמא ואבא עצובים כמו שלא ראיתי אותם בחיים. העיניים שלהם כבו והחיוך כבר לא אותו הדבר. אודי, אחינו, הקים בר על שמך, "בראל". תדע שהמקום זה אתה. הוא מחיה אותך בכל פעם מחדש והוא נותן לאודי סיבה להתעורר לעוד בוקר בלעדיך.

אגם גדלה והופכת לנערה. היא התבגרה פתאום, כנראה מרוב געגועים אליך. השרשרת שנתת לה לא יורדת מהצוואר שלה. ואני, אל תדאג לי בבקשה. אני מתקדמת לאט־לאט, מנסה ללמוד לראות את הטוב בכל דבר. מנסה לחשוב שלכל דבר יש סיבה. מנסה לחייך ולהודות על הקיים. זה לא פשוט, אבל אני יודעת שאם הייתה לנו שיחה אחרונה, זה מה שהיית מבקש ממני. אני רוצה שתהיה גאה בי, אני מקווה שאתה מסתכל עליי ומחייך. אני מבטיחה לך שאמשיך להנציח אותך בכל דרך. אוהב אותך כל חיי. אשמור על אמא, על אבא שלך, על אודי ואגם.
לנצח אחי,
אנצור אותך בלבי.
אחותך, הילה

השמיים הם לא הגבול

אורית אהרון - אמו של רס"ן אופק אהרון ז"ל, שנפל ב־12.1.2022. בן 28 במותו

רס''ן אופק אהרון ז''ל (צילום: פרטי)רס''ן אופק אהרון ז''ל (צילום: פרטי)

אהוב שלי.
לב אמיץ שלי!
שלושה וחצי חודשים! ואני מוצאת את עצמי מודה על כל כך המון דברים ואומרת תודה!
תודה על הזכות ללדת אותך, לגדל אותך, להכיר אותך 28 שנים, שני חודשים ו־24 ימים. אני מודה על שבאותו בוקר בשעה שש הספקתי להיפרד ממך בנשיקה.

אני אומרת תודה לכל אותם בני משפחה, חיילים, מפקדים ומכרים שהכירו אותך בתחנות חייך, שסיפרו עליך ושהיטיבו לתאר איך נגעת בנשמתם.
ובכל סיפור כזה, חוויה כזו ששיתפו, הרגשתי אותך מסתכל מהצד, מחייך את החיוך המדהים שלך ואומר תודה! כי כזה היית, מאז היותך תינוק היה לך מבט כזה בעיניים של הכרת תודה והכרת הטוב. ידעת תמיד להכיר תודה על כל דבר, ידעת להעריך ולהכיר בכך ששום דבר אינו מובן מאליו. היית מקשיב לאנשים, מקשיב על אמת, מקשיב למילים וגם למנגינה. מקשיב וגם יודע לתת עצה טובה, עצה מלאת מחשבה.

האמנת בלב שלם שהשמיים הם לא הגבול, הם רק מגרש המשחקים שלך, וניסית בכל דרך לגרום גם לחייליך ולסובבים אותך להאמין ביכולתם. ועשית הכל בתבונה, בדרך ארץ, באמונה באדם. היית מצטיין בכל כך המון תחומים, היית בן טוב, אח טוב, חבר טוב, בן זוג אוהב לבתיה. היית נאמן למשפחתך ולמדינתך. לא פעם שמעתי אותך אומר: "אני אעשה מה שטוב לעם ישראל", ואכן עשית, עשית רבות! חבר אמר עליך: "כמה שרצת מהר לא השארת אף אחד מאחור", וזה כל כך אפיין אותך.

אני אומרת תודה על כל אותם חברים לנשק, חברים לחיים, למכרים, לבני המשפחה שביקרו וניחמו והיו ברגעים הקשים, ואני אומרת תודה לכל אלה שממשיכים ללוות אותי ולתמוך בכל דרך. אני מרגישה שאתה שולח לי המון כוחות, וגם לכל אותם אלה שעוזרים ומסייעים לשמור על זיכרונך.
אני אומרת תודה לכל אותם אנשים זרים שגם אתה לא הכרת, שרצו לשמוע עליך עוד ועוד ולסייע בכל מה שאפשר.

אני אומרת תודה על ערב זיכרון מדהים שנערך לזכרך בעזרת גלי, דניאל ובתיה ועוד אנשים מופלאים במלאת חודשיים לנפילתך. אני אומרת תודה על שיר שנכתב לזכרך ויצא לאור במלאת שלושה חודשים לנפילתך, על ידי עידן עמדי לאחר פנייה של בתיה שלך. אני בטוחה שאתה שומע אותו ויודע כמה היא אוהבת אותך ומתגעגעת אליך. אני מודה לך על שזכינו בזכותך להכיר את בתיה ואני מבטיחה לך לשמור עליה!
"נסתרות דרכי האל" מקבל משמעות מצמררת, ויחד עם זאת אילו הייתי יכולה להחזיר את הזמן לאחור, הייתי מתקשרת אליך בשעה 22:30 ביום 12.1.2022 ומעכבת את יציאתך לסיור רק בדקה אחת ואולי, רק אולי, איכשהו הסוף היה אחרת.

אהוב שלי, מלאך שלי, תמיד אמרת לי שהכל קטן עליי, אז אני רוצה שתדע שזה קשה מנשוא לאבד אותך פיזית. העולם שלי נשבר! עכשיו אני מבינה את משמעות המילים "לב שבור".
אוהבת אותך כל כך!
אמא

המשענת של המשפחה

משה בשארי - גיסו של הרב יעקב ישראל שלום, שנרצח בפיגוע ירי ב־29.3.2022. בן 36 במותו

הרב יעקב ישראל שלום ז''ל (מימין) (צילום: פרטי)הרב יעקב ישראל שלום ז''ל (מימין) (צילום: פרטי)

בס"ד
אנו נמצאים ביום הזיכרון, שהינו זיכרון לאומי לכל הנופלים והנפגעים. אך אצלנו הזיכרון עדיין טרי והפצע מדמם, כי רק כעת יצאנו מיום ה־30  להירצחו של היקר לנו, הקדוש יעקב ישראל הי"ד.   ובכל זאת, אנו עם אחד ומשפחה אחת, משפחת השכול. בכאב שלא נגמר, שהלב מסרב להכיל וממאן להינחם.

דבריהם הם זיכרונם: הכאב והחלל שנותרו מתעצמים כששומעים את הבן אוריאל נ"י אומר: "אבא חסר לי". "אבא היה אדם טוב ואני מתגעגע לטוב הזה, מתגעגע לחיבוק האבהי, החם והאוהב כמו שרק אבא ידע לתת. לאבא שתמיד חינך אותנו שכשאתה עושה משהו טוב, תעשה אותו עד הסוף. ואף נתן דוגמה אישית גם במעשים קטנים: כשהיו בתחנת דלק הגיע אדם (לא חרדי) וביקש ממנו סיגריה, ואבא אמר שאין לו היות והוא לא מעשן, אך אבא לא ויתר וכשהמשיך בנסיעה התאמץ להשיג סיגריה מהעוברים ושבים. וכשהשיג, חזר במיוחד לתחנת הדלק ונתן אותה במאור פנים לאותו אדם, שהתרגש מהיחס האכפתי והחם.

כי כזה היה יעקב: מאיר פנים, מכבד כל אדם באשר הוא ואהוב על כולם. אבא תמיד היה אומר: "להיות ולחשוב חיובי, גם בצחוק לא להיות שלילי". היה מחדיר בנו אמונה יוקדת ושלא לדאוג, כי מי שדואג לא מאמין, וחינך אותנו לדון כל אדם לכף זכות גם אם קשה ללמד עליו זכות. להתרחק ממחלוקת ולהימנע מלדבר לשון הרע.

הזיכרון מלווה אותנו בכל יום ובכל רגע. יעקב היה המשענת של המשפחה כולה לאחר פטירת אביו מקורונה לפני כשנה וחצי. תמיד היה משרה סביבו נעימות, רוגע ושמחה, לא כעס ולא הרים קול, קיבל הכל באמונה ובאהבה. ובחינוך ילדיו לאהבת ד' ותורתו לא ידע פשרות, והשריש בהם אהבת תורה עמוקה ואמיתית, תוך כדי תמריצים לאירועי סיומי מסכתות מושקעים לכבודה של תורה, המעודדים להמשך התמדה ועלייה רוחנית.
העיניים מתמלאות דמעות והלב מסרב להאמין שיותר לא נפגוש בדמותו האצילית והקורנת, ואת חיוכו החם והנעים שתמיד שפע אהבה לכל סביבתו וסחף בקסמו האישי אל האושר הפנימי שלו.

יעקב השאיר לנו מורשת עצומה ביחסים שבין אדם לחברו, לימד אותנו שגם במעשים קטנים בונים דברים גדולים וזכה גם בלכתו לקדש שם שמיים. הלב הומה בגעגועים עמוקים לקולו הנעים ולצחוקו המתגלגל שנדמו לנצח. אצילות נפשו המיוחדת, מעשיו הטובים ומידותיו התרומיות נצורים בלבנו לעד.
יהי זכרו ברוך

כמצוותה של אמא

יפרח יחזקאל - אחיו של מנחם מנוחין יחזקאל ז"ל, שנרצח בפיגוע ירי ב־22.3.2022. בן 67 במותו

מנחם יחזקאל ז''ל (צילום: פרטי)מנחם יחזקאל ז''ל (צילום: פרטי)

מנחם מנוחין יחזקאל הי"ד נולד בהודו בשנת 1954. אבא נתן לו את שמו על שם הכנר היהודי מנוחין, ששמע בקונצרט במומבאי.
למנחם יש שני אחים ואחות אחת. מנחם הוא השלישי. עלינו לארץ ישראל ב־1956 והתקבלנו לקיבוץ דפנה בצפון. ב־1963 עזבנו את הקיבוץ ועברנו לבאר שבע, שם התגורר מנחם כל חייו יחד עם ההורים. ואחרי כן גר לבדו.

אבא נפטר לפני כ־30 שנה ואמא לפני שש שנים. חונכנו כל השנים על אהבת הארץ, אהבת השם והמסורת היהודית. מנחם היה אדם פשוט וצנוע. שקט. לא פגע אף פעם בסובבים אותו. מנחם היה קשור מאוד להורים ולסבא שלו, חיים יחזקאל, שהיה פעיל עלייה של הסוכנות היהודית. הוא התגורר במושב עופר בכרמל ועסק בחקלאות. סבא חיים נתן לנו הרבה אהבה לארץ, לעבודה החקלאית ולתורה, והשפיע עלינו רוחנית. כמו כן היה מאוד קשור לאמא, שתמכה בו בכל שאפשר, רוחנית וכלכלית.

הוא היה שומר מצוות והקפיד על שיעורי תורה, בבית עם חברים ובבתי הכנסת בבאר שבע. יש לציין את חברו הטוב בנימין, שהיה איתו במשך כ־26 שנים. הם למדו ביחד בבית ומנחם הפך להיות אחד ממשפחתו. מנחם אהב את בנו והיה לו כמו לאב. משפחתו של בנימין אירחו אותו בשבתות ובחגים. אחד הדברים הנעלים של מנחם היה לתת תרומות צדקה לעזרה לנזקקים. הוא הקפיד לתת מעשרות מכל דבר שקיבל, למרות שחי מקצבת נכות כבר שנים רבות.

לפני שנפטרה אמא ביקשה מאיתנו לשמור על מנחם. השתדלנו לתמוך בו כלכלית, יחד עם עזרה סוציאלית מעמותת אנוש בבאר שבע, שעושה עבודת קודש בתמיכה באנשים עם מוגבלויות וצרכים מיוחדים. ביום הפיגוע בבאר שבע מנחם נפגש עם החונך שלו באנוש לאחר השיחה השבועית שנערכה במקום. משם כנראה הלך לקניות באזור המסחרי, ושם לצערנו קטע הרצח המזעזע את חייו. מנחם היקר, דאגנו לך כמו שאמא ציוותה עלינו לשמור על עתידך, אבל כמו שאומרים בתפילת השחרית, "רבות מחשבות בלב איש - ועצת ה' היא תקום".
אחיך יפרח

האור של יהודה

אתיה דימנטמן - אלמנתו של יהודה דימנטמן ז"ל, שנרצח בפיגוע ירי ב־16.12.2021. בן 25 במותו

יהודה דימנטמן ז''ל (צילום: פרטי)יהודה דימנטמן ז''ל (צילום: פרטי)

בס"ד
יהודה שלי.
לפני כמעט חמישה חודשים כדור מרושע פגע בצוואר שלך. בצוואר הזה, שהיה תמיד מסתובב לראות מי יושב לבד בארוחת הצהריים בישיבה וצריך חבר, מי מעביר דירה וצריך עזרה, מי חדש ביישוב וצריך לומר לו שלום. כדור שפגע בעורק המחבר בין הראש ללב שלך. אתה, שתמיד היה לך חשוב לעשות את הדברים שאתה מאמין בהם מתוך חיבור ללב, ולא כמצוות אנשים מלומדה. ללמוד גמרא מתוך חיבור. להדליק נרות חנוכה ולחשוב מה המכבים יכולים ללמד אותך היום. לדבר בסעודת שבת על מה אני יכול לקחת מפרשת השבוע לחיים שלי.

כדור אכזרי אחד. והחיים של משפחה שלמה התהפכו ברגע.
של אישה שאתה כל עולמה.
של אבא שחינך במסירות אין קץ מגיל אפס.
של אמא אוהבת שמחכה לך תמיד עם סיר חם.
של אחים שרוצים שתמיד תבוא לשבת.

של אחיינים שמעריצים אותך, הדוד שמקפיץ את הקטן באוויר ומדבר עם המתבגרים על מה שמעניין אותם. הדוד שכדאי להתרחק ממנו בטיול כשהוא עושה על כולם מלחמת מים. של דוד התינוק, שהקפצת אותו והיית גאה בו כל כך, שבדיוק חוגג שנה וייקח זמן עד שיידע בכלל שחייו התהפכו. שההשלכות של היתמות שלו ילוו אותו בכל צעד ושעל בחייו. כדור שנורה כדי להרוג יהודי שעלה ללמוד תורה וליישב את הארץ. לא משנה את מי. והכדור לא פספס. הוא פגע באחד מאוהביה הגדולים של התורה והארץ.

כשעברתי על התמונות שלך בפלאפון השתעשעתי מכך שהתמונות שזורות זו בזו בפסיפס שכל כך אפיין אותך - תמונה שלך קופץ לנחל ואחריה תמונה שלך לומד גמרא. תמונה בתוך המעיין ואחריה תמונה שלך בשיעור תורה.
יהודה.
כל מי שרואה את התמונה שלך נדבק באור המיוחד שלך.
אור שקשה להסביר למי שלא חווה אותו. ואני זכיתי.
אתה הכי רחוק, ועם זאת הכי קרוב.
חסר לנו כל כך, אבל ממלא אותנו בהמון עוצמות.
הם רצו להחשיך, אנחנו נמלא את העולם באור.
בגעגועים אינסופיים, אתיה

להיות אח שכול

מתנאל בוכריס - אחיו של סמ"ר אבינעם בוכריס ז"ל, שנפטר ב־22.4.2021. בן 29 במותו

סמ''ר אבינעם בוכריס ז''ל (צילום: פרטי)סמ''ר אבינעם בוכריס ז''ל (צילום: פרטי)

כשמאבדים אדם קרוב לא צריך את יום הזיכרון. אתרי ההנצחה לא גורמים לנו לזכור יותר טוב. אנחנו לא חיים את הרגעים הבלתי נשכחים וסיפורי הגבורה. אנחנו חיים את חיי היום־יום של היקרים שלנו, שהיו ואינם עוד.  הזיכרון שלנו עובד שעות נוספות. זה יכול לקפוץ באמצע יום עבודה, במהלך בישולים לשבת ובנסיעה לבד ברכב. כשאני רואה משחק כדורגל או כשאני מרדים את הילדים שלי, פתאום אני נזכר. הראש מפסיק לעבוד, הלב כמעט דומם בעקבותיו והמטען שנשאר מאחור מתחיל לצוף.

הגעגוע הוא לדברים הכי טריוויאליים בינינו, האחים. לעשות דברים ביחד, ללכת מכות, לשבור את הבית של אבא ואמא (ואחרי זה לתקן). אני מתגעגע ליציאות שלך, לשריטות שלך, להבין אחד את השני גם בלי להוציא מילה  -  וכמובן לחיוך הענק שלא ירד לך מהפנים וכל כך מסמל אותך.

תמיד שנאתי את המילה "אם", כי היא שייכת לדמיון ולא למציאות. החור הגדול הזה שנוצר בלב, הרגעים האלה כשנחנקים פתאום מגעגוע, ישר שולחים אותי לעולם הדמיון. עולם שבו יש לי עוד שני אחים בחיים. מה היה קורה אם הייתם פה? איך המשפחה הייתה נראית? איך היו החיים שלכם? כל כך הרבה שאלות שנותרות ללא תשובות.  בשנה האחרונה ביקרתי באתר ההנצחה בהר הרצל, ושאל אותי אדם מבוגר היכן מונצחים נופלי מלחמת השחרור, כיוון שאחיו נפל במלחמה ההיא. ברגע ההוא נפל האסימון. הבנתי שהכאב לא יחלוף אלא רק יתעצם, הדהדה בי תחושת החוסר העצום שאתם לא איתנו בזמן שהעולם איכשהו ממשיך ומתקדם בלעדיכם.

אז נכון, יום הזיכרון הוא לא בשבילנו. יום הזיכרון הוא אירוע לאומי שמטרתו לראות שכל נופל הוא עולם ומלואו. שכל אחד השאיר אחריו מורשת עצומה. אתרי ההנצחה והאירועים לזכרם נותנים להם את הכבוד שמגיע להם כדי שנוכל להעביר את המורשת שלהם הלאה, כי בשבילי אתם הרבה יותר מתמונה בסלון.

מודל לחיקוי

אראלה גליקמן־שאול - אמה של רס"ם לירון שאול־גוכברג, שנפטרה ב־23.11.2021. בת 34 במותה

רס''מ לירון שאול-גוכברג (מימין) (צילום: פרטי)רס''מ לירון שאול-גוכברג (מימין) (צילום: פרטי)

לירון שלי.
מכתב אהבה והנצחה מדם לבי השותת. ערב יום השואה, לקראת יום הזיכרון. טלפון. מכינים חוברת שתכלול מכתבים שכותבים לאהובים שעזבו אותנו בשנה האחרונה. אולי תרצי לכתוב? לא, עניתי. לירון לא אבדה לנו בקרב או בפיגוע. והאובדן כל כך טרי. עוצמת האבל משתקת. כל תא בגופי, נפשי ורוחי הינו יגון עמוק שהטביע את כולי. ובכל זאת, בגלל תפקידך כמפקדת חמ"ל הנפגעים של צה"ל, אני מנסה לברוא מילים שיגידו אותך. את כל מי שאת.

גדלת על ברכי סבא וסבתא, הוריי, שורדי שואה. בגיל 3 הגננת אמרה לי: "היא תהיה רס"רית בצבא". העמדת את הילדים בשורה והובלת אותם. ואכן כך היה. מובילה מלידה. מאז גיוסך לצה"ל, לאחר שירותך בקצין העיר רחובות, הפכת למפקדת חמ"ל נפגעים של צה"ל במשך 13 שנים. תפקיד ייחודי, אחד ויחיד בצה"ל.

טיפלת במאות מקרים מרגע מסירת הבשורה המרה וליווי המשפחות השכולות בהלוויות, בשבעה, באזכרות, במסירת החפצים האישיים. מיסדת את חוברת הנהלים הצה"לית בעבודת נמלים מקצועית ומסורה לאורך השנים. נשארת לילות, ולפעמים ימים ושבועות רצופים בזמן מבצעים ותרגילים. צברת ידע עצום בתחום. הנהגת, הדרכת ונתת מענה בזמן אמת.

את הטיפול במשפחות השכולות ביצעת ביראת קודש, בחיל ורעדה, מתוך תחושת שליחות פנימית ובחיבור עמוק לעצמך. מצאת בעבודתך משמעות עמוקה. מילאת את תפקידך בצורה טוטאלית ומעוררת השראה 24/7. לא פעם הצעתי לך להחליף תפקיד. חשתי את הכובד והעומס. אך את דבקת בו ללא עוררין. "מישהו צריך לעשות את התפקיד החשוב הזה, אמא", כך נהגת לומר לי שוב ושוב. "וחוץ מזה, איפה אמצא תפקיד כזה משמעותי?". זוכרת?

בערב יום הזיכרון היינו יושבות מול מסך הטלוויזיה, צופות בסיפורי ההורים השכולים ובוכות יחד. ממררות בבכי בלי סוף. היית אומרת לי: "אמא, בזה טיפלתי, את אלה ליוויתי". הכרת וזכרת את השמות של כולם. לא תיארנו לעצמנו בחלומות הכי גרועים שגם אנחנו נהפוך למשפחה שכולה.
עוד בהיותך ילדה גילית יכולות גבוהות, אחריות ודאגה לאחים שלך ובגרות לצעוד בדרך משלך. היית מודל לחיקוי. החלטית, דעתנית ונחושה. אף פעם לא רצית להדאיג אותנו, את אבא ואותי. אני זוכרת איך תמיד כעסת על חיילים שבחרו לקחת את חייהם בידם: "איך הם עושים את זה להורים שלהם!", חזרת ואמרת.

מאז נולדה בתך, יובל האהובה, הפכת רגישה עוד יותר לנושא השכול, אך המשכת לשאת בתפקיד על אף היותו כה תובעני. ביצעת את תפקידך כאמא ורעיה למופת בצד התפקיד הקשה והמורכב. לאחר לידת בתך השנייה, עומר האהובה, גופך קרס ואיבדנו אותך לנצח. אותך: אמא, רעיה ובת, אחות, חברה ומנהיגה. אותך, גאווה שלנו, מלאת אהבה וחמלה, מושיטה יד לכל, תמיד חושבת על כולם, שמה לב לפרטים הקטנים, צנועה, רגישה, מסורה, מקצוענית, כנה, ישירה, אמיצה, דעתנית, עצמאית, החלטית, עוצמתית, חזקה ורכה וכל כך צנועה.

השארת חותם בלבבות של רבים כל כך, ונגעת בחייהם בדרכך המיוחדת. "אין דבר שהוא בלתי אפשרי", נהגת לומר. את כל חייך כיוונת להקמת משפחה, זוגיות, בית, ילדים. הכל קיים. רק את אינך. לירון שלי, אהובת נפשי, הלוואי שהייתי יכולה ללדת אותך שוב. לעולם תהיי המלכה הבלתי מעורערת שלי. האור שלי. גודל הכאב כגודל אהבתי אלייך. כל תא בגופי, נפשי ורוחי זועק את שמך: לירון. לירון. לירון. את מפעל חיים. יצירה שלמה. אבד לנו העתיד המשותף. חוויות עם בת שהפכה לאמא. כל כך הרבה יש בי עוד לתת לך.
שלך, בלב מדמם לנצח, אמא

נפל בסערת הנפש

הודיה גרשון - אחותו של סמ"ר מתן כהן ז"ל

סמ''ר מתן כהן ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)סמ''ר מתן כהן ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)

הבוקר יחד עם עוד אלפי משפחות שכולות אעלה להר הרצל, לקבר של אחי מתן כהן. מתן אחי היה סמל מחלקה בגדוד שקד של חטיבת גבעתי, מורעל צבא, חייל מצטיין ומפקד מוערך. 

אחרי מבצע צוק איתן, מתן נקלע לקושי נפשי שגרם לו להרגיש שהוא לא עושה את התפקיד שלו מספיק טוב, שהוא מאכזב את חייליו ובראש השנה 2014 סיים את חייו בבסיס בכיסופים. ביום הזיכרון בשנה הראשונה ללכתו של מתן, כשעמדנו בהר הרצל יחד עם כל עם ישראל, הרגשנו קצת ״לא ראויים״  לעמוד שם יחד עם כל אלו שנפלו במלחמה, במבצע, בפיגוע ותהינו איזה זכות יש לנו בכלל להשתתף במעמד הזה?

אבל ככל שעבר הזמן הבנו שמתן הוא חלל צה״ל לכל דבר בזכות האישיות, המצוינות והמודל שהיה נלחם ותרם והיה חלק מצבא הגנה לישראל. לחללים כמו מתן אני קוראת ״הגיבורים השקופים״. אלו שלא מתו מוות הרואי, אלא מתו לבד, אלו שלא מספרים עליהם ולא פועלים להנציח אותם, מעין ״שכול סוג ב׳״.

אז השנה ביום הזיכרון, כשתעמדו בצפירה בבקשה, תזכרו גם אותם. לא רק את אלו שנפלו בסערת הקרב, אלא גם את אלו שנפלו בסערת הנפש. את אלו שנפצעו אנושות בנפשם. השנה, תזכרו גם את אחי מתן שלא יכל להיות פחות ממושלם.

כאב פרטי וכאב לאומי

עדות ימיני - אחותו של נריה כהן ז"ל שנרצח בגיל 15 בפיגוע בישיבת מרכז הרב בשנת 2008.

נריה כהן ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)נריה כהן ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)

עוד יום זיכרון, עוד פעם עולים לקבר. פעמיים בשנה. באזכרה שלך והיום, יום הזיכרון. חושבת על הקבר שלך וחושבת על הקברים של הודיה מעודד וילדיה, אמא של חני וגם בעלה של רננה, גם שכול. שכול עם אותו כאב, אותם רגשות, אותה התמודדות. אבל להם אין את היום הנוסף הזה בשנה בו כל עם ישראל עומד מאחוריהם... ואז אני שואלת את עצמי, מה השוני בין הפעמים בהם אני עולה לקבר שלך...
האזכרה- יום פרטי. כאב פרטי. יום הזיכרון- יום לאומי וכאב לאומי.

וזו אחריות! אחריות שלי לא לבלבל בין שני הימים. האחריות שלי לא להיות בכאב הפרטי, לא לשים על נס את השכול האישי. מה צריך להיות אופי היום הזה? מה התוכן שלו? הכי קל זה להישאב לתרבות הדיכאון ולהפוך את היום הזה גם לכזה. להתרפק על הכאב ולבכות את הקושי אבל אני מרגישה שזה לא יוביל לעצמאות, אלא לחורבן. אין לי תשובה איך היום הזה צריך להראות, אולי עוד שנה, לקראת העליה הבאה, תעלה לי תובנה.

אהב את הארץ

פז גולדמכר - אחיו של רס"ל נדב גולדכמר. נדב ז"ל נהג ברכב בתקרית בו נהרגו גם סא"ל דולב קידר, סג"מ יובל היימן ורס"ב דני ביינסאין- כולם קיבלו צל"ש מח"ט על מניעת חדירת מחבלים לקיבוץ ניר עם ב-21 ביולי 2014.

"ביום הזיכרון של נדב אני לא עולה לקבר, אני מעדיף ביום הזה ללכת ולספר על אחי כמה שאני יכול, הרי הנשמה שלו איתי בכל מקום ולא מתחת לאבנים. שלשום ביקרתי אצלך, לראות שהכל בסדר והבוקר יש לי פטור מטקסים, אני אחראי על הפיצות. אני עולה לקבר פעמיים בשנה, ביום הולדת של נדב ובאזכרה. הרגשתי שבתקופה האחרונה הוא נמצא איתי, בחודש וחצי חודשיים האחרונים קרו לי הרבה דברים שבתור אדם רציונלי היה לי קשה להסביר." 

"נדב אהב את הארץ שלנו, קשה לי להסביר כמה מיוחד היה אח שלי. האירוע שבו הלך לעולמו היה המשמעותי ביותר במבצע צוק איתן. בדיעבד גילינו פרטים מדהימים על אירוע הצל"ש. נדב מנע חדירה לעיר שדרות, אם לא היה מבצע את מעשה הגבורה, זה היה משנה את המערכה המדינית. כזה היה נדב, תמיד אמר: לכל האנשים שדיברו איתי על כל מיני דברים, תיזכרו שקשה לכם זה לא דבר רע, זה רק אומר שאתה בעלייה. אז חזה מתוח, וראש ישר וקדימה צעד".

מאז שהלכת ממני

שלמה בן-בסה - אביו של ליהוא בן בסה ז"ל, שנהרג בהתרסקות מטוס הסנונית ב-24 בנובמבר 2020.

ליהוא בן בסה ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)ליהוא בן בסה ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)

"אין לי אפשרות לשלשל אליך את המכתב הזה. לא מצאתי שום פתח לאדמה גם אם הנייר דק כמו ההבדל בין חיים ומוות. לא הצלחתי גם במייל או בווטסאפ. אין אינטרנט, אין קליטה בעולם שלך. זה דווקא זה לא רע – אתה שוכב לך בשלווה ובנחת בלי כל זיבולי המוח שמשבשים את הדעת. אבל זה יהיה בעיתון. אתה קורא עיתונים? אתה מעדיף במקום זה את ציוץ הציפורים מעליך, את רחש העלים הנעים ברוח, לדבר בשפת הפרחים המרהיבים המכסים אותך".

"אבל אני יכול להקריא לך את המילים מכל מקום שאני נמצא בו. יש לך שמיעה אבסולוטית. האמת שלא הרבה השתנה מאז שהלכת ממני. כבר לא היית חייב לחבוש את המסכה שהייתה דבוקה לפנייך גם באימונים הכי קשים. אני עברתי דירה שהייתי מת כמוך שתמשיך לבוא אליה פעם בשבוע גם אם תמשיך להמעיט בדיבור. עצם נוכחותך חשובה. האישה ששלחת לי בעזרת האלים להפיח בי קצת אהבה כבר עזבה אותי. זה לא הצליח. אבל לא איכפת לי שתנסה שוב. יש מלחמות בעולם כמו תמיד ואימא עדיין מאוד עצובה, שולחת לי כל הזמן תמונות שלך מהילדות. אני הפסקתי לעבוד ומנסה למלא את חיי בתוכן תוך כדי תנועה. כתבתי עליך ספר שירים. אבל זאת עדיין הפתעה. אין חידושים בתחום הפיצות הקפואות שאהבת כל כך.הן עדיין אפויות בתנור לבנים ולא טעימות במיוחד, והשניצלים זה אותם השניצלים. לפעמים אני שורף אותם.

"בוא נעזוב את המילים שאתה לא חזק בהם. תגיד לי את האמת.שם בעולם הבא אתם יודעים לעשות ניסים. אתה יכול למצוא לי את הדרך איך לבוא לחבק אותך?".

ליהוא בן בסה ז''ל ואביו, שלמה (צילום: באדיבות המשפחה)ליהוא בן בסה ז''ל ואביו, שלמה (צילום: באדיבות המשפחה)

נשבענו להמשיך בשבילך

טרי, אנדראה ושני, בנות דודותיה של שיראל אבוקרט ז"ל, שנרצחה בפיגוע בחדרה, ב-27 במרץ, 2022.

שיראל אבוקרט ז''ל ובת דודתה אנדראה (צילום: באדיבות המשפחה)שיראל אבוקרט ז''ל ובת דודתה אנדראה (צילום: באדיבות המשפחה)

"לשיראלי - שישו שלנו
עבר חודש מאז שהלכת מאיתנו ואנחנו מתגעגעים אלייך, לחיוך שלך ולשמחת החיים שבך.
שתדעי שהחגים והחיים בלעדייך לא יהיו אותו הדבר אבל כולנו נשבענו להמשיך רק בשבילך.
תמיד חלמנו ואמרנו שאחרי שנתחתן הילדים שלנו יגדלו יחד, נגור כולם אחד ליד השניה ותמיד נהיה קשורים ומחוברים! בלתי ניתנים להפרדה!
את אחת יחידה ומיוחדת!
בת מסורה להורים ואחות נאמנה לאלון.
בכל מקום היית בולטת ואהובה על כולם 
השארת את חותמך ולעולם תחיי בליבנו!
אוהבות אותך לעד ולנצח ננציח אותך!
טרי , אנדראה ושני". ❤️

שיראל אבוקרט ז''ל ובת דודתה טרי (צילום: באדיבות המשפחה)שיראל אבוקרט ז''ל ובת דודתה טרי (צילום: באדיבות המשפחה)

שיראל אבוקרט ז''ל ובת דודתה שני (צילום: באדיבות המשפחה)שיראל אבוקרט ז''ל ובת דודתה שני (צילום: באדיבות המשפחה)