לרגל 55 שנה למלחמת ששת הימים ואיחודה של ירושלים, המרכז למורשת מלחמת ששת הימים, שחרור ירושלים ואיחודה בגבעת התחמושת, ופרויקט "אוצרות" (אוסף המכתבים הלאומי של מרכז שזר ומשרד ירושלים ומורשת) חברו יחד למבצע איסוף ותיעוד מכתבים שנשלחו סביב מלחמת ששת הימים: משגרת החיים בתקופת הקו העירוני, דרך החיים בעורף ובחזיתות הצפון, המרכז והדרום, עד תקופת ההמתנה, ששת ימי המלחמה ואחריה.

המכתבים ייאספו ויונגשו בשלב ראשוני באמצעות פלטפורמת "אוצרות", ובהמשך יונגשו באתר ארכיון גבעת התחמושת המוקם בימים אלה. "לגעת בדפים המצהיבים, לקרוא את המילים, לדעת שחלקם אפילו לא הגיעו ליעדם", אומר כתרי מעוז, מנכ"ל המרכז למורשת מלחמת ששת הימים, שחרור ירושלים ואיחודה בגבעת התחמושת. "לחפש היום את מה שנכתב אז, בימי החום ובצינה, בתקופת ההמתנה ובעת שהאש נפתחה. זה ייעודנו כדי להחיות את ההיסטוריה ולדאוג שלא תישכח, בבחינת והגדת לבנך, מכאן ועד עולם. אני קורא לציבור הרחב לשתף אותנו במכתבים המיוחדים מהתקופה של ששת הימים כדי שננציח את הרגעים האישיים והמרגשים האלה בהיסטוריה הישראלית".


אם כתבתם או קיבלתם מכתב כזה, ניתן להעלות אותו לאתר "אוצרות" או להיעזר בתחקירניות המיזם על ידי השארת פרטי יצירת קשר באתר otzarot.org.il.

"קשה לתאר את מצב הרוח בין החיילים" מכתבו של יונתן (ג'וני) הימן ז"ל, גדוד 163, חטיבה 16, מ־7 ביוני 1967


"העיר העתיקה ירושלים
7.6.1967
בנג'י יקירי,
היום נכבשה העיר העתיקה על ידי צה"ל. אנו מצויים במקום כבר מהצהריים. ביקרתי כבר בכותל המערבי,
במסגד אל־אקצא ובמסגד עומר.
קשה לתאר את מצב הרוח בין החיילים. מפעם לפעם נשמעת יריית צלף אך פרט לכך סביבך אווירת יום
העצמאות.
יום גדול. כל הכבוד,
שלך
יונתן"

המכתב של יונתן היימן (צילום: אוסף פרטי)המכתב של יונתן היימן (צילום: אוסף פרטי)

את הגלויה הזו שלח רס"ן יונתן (ג'וני) הימן ז"ל, קצין המודיעין של גדוד 163, גדוד מילואים מחטיבת ירושלים (חטיבה 16), לאחיו בנג'י הימן. רס"ן הימן נהרג ברמת הגולן ביום 8.10.1973. "אנחנו שלושה אחים, ג'וני היה הבכור", מספר האח בנג'י הימן, 78, מפתח תקוה. "אחי כתב את הגלויה ביום שבו כוחות צה"ל נכנסו לעיר העתיקה. יממה לפני כן הוא השתתף בלחימה באבו־טור והיה צמוד למג"ד סא"ל מיכה פייקס ז"ל שנורה על ידי לגיונר ונפטר בזרועותיו של ג'וני".

"ג'וני סיפר שבלחימה באבו־טור הוא נאלץ - כי לא הייתה ברירה אחרת - להרוג חייל ירדני שקפץ עליו, ממש במו ידיו. אחר כך הוא חשב לא מעט על משפחתו של אותו חייל שבטח חיכתה לו. הגלויה הזו היא הגלויה היחידה שיש לי מאחי מאותה מלחמה. ג'וני שלח את הגלויה מתוך ידיעה והבנה שיש לסיטואציה חשיבות היסטורית. הוא הבין שהיה חלק אקטיבי במאורע ההיסטורי של איחוד ירושלים. יש לי קלסר בבית על מלחמת ששת הימים שכולל כל מיני חומרים, והגלויה הזו נמצאת שם. אנשים שהשתתפו באותה מערכה על ירושלים הם חדורי הכרה שהם עשו היסטוריה. ככל שהזמן עובר, התחושה הזו הולכת ומעמיקה".

 "אני מוסר לך דרישת שלום, אני ילד טוב" מכתבו של זהר לאביו מייקל לניר, חטיבה 55, גדוד 66, מ־5 ביוני 1967


"שלום אבא שלי,
אני מוסר לך דרישת שלום, אני ילד טוב, אני רוצה לנסוע לצבא עם אוטו ולהביא לך את המכתב.....
הרבה נשיקות מזהר".

המכתב הזה הוא חלק מחליפת מכתבים בין מייקל לניר (בתמונה) לרעייתו נירה ובנו זהר, אז בן שנתיים. "זו הייתה חליפת מכתבים שהייתה כמעט יכולה להיות אחרונה", מספר לניר, 80, מקיבוץ כפר רופין, קצין צנחנים מחטיבה 55, גדוד 66. "בקרב על גבעת התחמושת נפצעתי קשה, הוגדרתי כמעט כמת והצילו אותי ברגע האחרון. המכתבים שקיבלתי נמצאו בתוך הקיטבג שלי בבית החולים הדסה. כיום המכתבים נמצאים בארון שלי יחד עם מכתבים נוספים מתקופת הילדות ועד היום".

מה הכי נצרב בזיכרונך מהמלחמה הזאת?
"כשקמתי בפעם הראשונה מהמיטה בבית החולים הדסה, נעמדתי על רגליי ויצאתי למסדרון, ואז שמעתי בפעם הראשונה על החברים שלי שנהרגו בקרב גבעת התחמושת ועל המחיר ששילמנו. הייתי באותו רגע בטוח שזו פשלה אדירה. אשתי מעידה שבפעם הראשונה שביקרה אותי בבית החולים, פתחתי את העיניים, ואמרתי לה: 'כולם נהרגו'".

המכתב של זהר לאביו מייקל לניר (צילום: אוסף פרטי)המכתב של זהר לאביו מייקל לניר (צילום: אוסף פרטי)

 "אוהב אני אותך ואחזור אלייך״ מכתבו של מאיר גזית, חטיבה 55, גדוד 66, מ־5 ביוני 1967


"נעמיל'ה יקרה שלי!
היי איתנה - ואל תדאגי.
אוהב אני אותך ואחזור אלייך.
החזיקי מעמד.
את הרי יודעת שהצדק תמיד מנצח.
להתראות מתוקה שלי,
משלך האוהב,
מאיר"

מכתבו של מאיר גזית (צילום: אוסף פרטי)מכתבו של מאיר גזית (צילום: אוסף פרטי)


זוהי אחת הגלויות ששלח מאיר גזית (בתמונה) מחטיבה 55, גדוד 66, של הצנחנים לחברתו דאז, נעמי זמיר, אשתו זה 55 שנים. "90% מחיילי גדוד 66 היו בוגרי הנח"ל המוצנח והגיעו מתנועות הנוער השונות", מספר גזית, 77, מהרצליה. "ידענו שאנחנו עולים לירושלים ומפסידים צניחה קרבית, שאומרת רקע אדום על כנפי הצניחה. היינו חצי באבל למעשה, כי כולנו רצינו רקע אדום. בעיקר אני זוכר מתקופת הלחימה את האחווה הבלתי רגילה בין הלוחמים, בין החברים שלחמו איתי".

את הגלויות שמר גזית במגירה בארון בחדר השינה, ולעתים היה מעלעל בהן. לאחרונה הראה אותן לבנותיו ונכדיו. "כשאני מביט בגלויות הללו, אני מרגיש את התחושה של הגנת ישראל, של אהבה שלי לחברה שלי שהפכה להיות אשתי, והציפייה לקראת החתונה שלנו", הוא מספר. "כמו כן, תחושות הלכו ונעשו קצת שונות מאז אותה תקופה, בעיקר בנושא הערכי. אני היום כמעט מגדיר עצמי כפציפיסט". 

"המורל הוא על הגובה" מכתבו של אריק באוכמן, חטיבה 55, גדוד 66, מ־29 במאי 1967


"יקירי,
הנה הגעתי למקום בשלום יחד עם כל החבר'ה.
מצב רוחי מצוין. המורל הוא על הגובה. את אשר צריך לעשות עושים כמובן ברצון ומתוך הכרה.
האוכל טעים ומשביע. לא חסר דבר. הכל יהיה בסדר. אל תדאגו לי. היו בריאים!"

מכתבו של אריק באוכמן (צילום: אוסף פרטי)מכתבו של אריק באוכמן (צילום: אוסף פרטי)

את הגלויה הזו, אחת מכמה שקיבלו בני משפחתו, שלח ליקיריו אריק באוכמן (בתמונה), מחטיבה 55, גדוד 66, של הצנחנים, שהיה שותף לשחרור הכותל. "למרות גודל המעמד, שהיינו בשחרור הכותל, בדקות הראשונות אפילו לא הבנו שאנחנו נכנסים להיסטוריה של העם", מספר באוכמן, 78, מנתניה. "כיום, כשאני מסתכל על הגלויות האלה, הן מעבירות בי צמרמורת. אחרי שחזרתי מהמלחמה, אספתי את הגלויות שהמשפחה קיבלה ממני, ובגלל החשיבות שלהן - שמרתי אותן. יש לי קלסרים מסודרים עם כל הזיכרונות".

אילו דברים הכי זכורים לך?
"יש שלושה רגעים כאלה: כשהרב שלמה גורן עומד עם ספר תורה בסמטת הכותל ואני עמדתי לידו; הבכי שלנו, של הצנחנים, כשהתברר לנו המחיר האדיר ששילמנו במלחמה; ואני לא שוכח גם את ד"ר אורי פרנד ז"ל, שכמה דקות לאחר שחרור הכותל יילד אישה מוסלמית שגרה שם, ואני אבטחתי אותו בזמן הלידה".