ב-6 ביוני 1982, יומו הראשון של מבצע שלום הגליל, נפל בשבי אפרים (אפי) טלבי, חייל סדיר שהוקפץ למלחמה מגדוד 450 של הצנחנים, ובכך הפך לשבוי הראשון של המלחמה. כעבור עשרה ימים, שבהם הובל בין מעוזי המחבלים בעומק לבנון, וכאשר הוא פצוע ובכוחותיו האחרונים, הצליח להימלט ולחבור לכוחות צה"ל. 40 שנה אחרי מלחמת לבנון הראשונה, הוא חוזר לסיפורו המטלטל, כפי שחווה אותו בזמן אמת.
במוצאי שבת, 5 ביוני 1982, יומיים לאחר ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב ולאחר הפגזת יישובי הצפון בידי אש"ף, התכנסה הממשלה והחליטה לצאת למבצע שלום הגליל. באותה העת, הוקפץ טלבי, אז חייל בן 19 מקריית חיים, חיפה, למלחמה הראשונה שלו. “בשטחי הכינוס בשלומי אמרו לי שאני צריך לתפקד כקשר מג"ד. מבחינתי, זאת הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לשטח אויב", נזכר טלבי. “אמרו לנו שניסע לכיוון העיר צור, בטור נגמ"שים בעקבות טור של טנקים. הסבירו לנו שלא ניכנס פנימה לתוך העיר, אלא נאגף אותה ממזרח ומשם נמשיך צפונה ונקבל הוראות".
בשעה 5:00 בבוקר החלה התנועה צפונה - ומיד הרגישו טלבי וחבריו את טלטלת המלחמה, וכעבור שעתיים נרשמה היתקלות ראשונה. החבורה אספה כמה פצועים בדרך, וחצי שעה לאחר מכן, כשהגיעו למבואות צור, התקבלה הודעה נוספת על שני נגמ"שים שנפגעו. “המג"ד קיבל החלטה לצאת מהטור שנסענו בו לכיוון הנגמ"שים שנפגעו. נסענו ונסענו, עד שבאיזשהו שלב הבנו שאנחנו לא יודעים איפה אנחנו נמצאים", מספר טלבי.
באחד מרחובות העיר נכנס הנגמ"ש היישר אל תוך מארב מחבלים, שירו טיל RPG שחדר פנימה והרג מיד את קצין הקשר, חנן שפיגל ז"ל. הנגמ"ש החל לבעור וכולם הבינו שעליהם לקפוץ החוצה בטרם יתפוצץ. “הנהג פתח את הכבש, ואז ראיתי את הרחוב שאנחנו נמצאים בו", הוא משחזר. “מצד ימין של הכביש הייתה חומת בלוקים, ובצד השני שדה פתוח שלאורכו תעלת מים ריקה. החלטתי לקפוץ לשם. זרקתי את הקסדה, לקחתי את הנשק והגעתי לשם בריצה שפופה. המחבלים לא הפסיקו לירות לכיוון הנגמ"ש, בוודאי תיארו לעצמם שלידו יש חיילים פצועים. זינקתי לתעלה, אבל מהרגע הזה איבדתי קשר עם שאר החבר'ה".
“רציתי לקבל כדור בראש"
בדיעבד התברר לטלבי כי רק הוא ומוביל הנגמ"ש, יעקב קרסנטי, הצליחו להישאר בחיים. מלבד שפיגל ז"ל, נפלו גם הנהג יורם ביטון, סמל המבצעים משה שוקרון והמג"ד אורי גייגר ז"ל. שוב ושוב מתאר טלבי את ריח אבק השריפה כריח המוות. ברגע הזה, בעודו מריח את הריח האיום מהתעלה שבה הוא שוכב, הוא הרגיש כמי שמצוי בחלום בלהות. “בשלב מסוים התחלתי לשמוע צעקות שמחה בערבית", הוא משחזר. “שכבתי על הבטן ושמעתי את המחבלים עומדים ממש מעליי. אחד המחבלים דרך את הנשק, וכבר רציתי לקבל כדור בראש רק כדי לא להרגיש את המוות".
המוות לא הגיע. במקומו תפסו המחבלים את טלבי בזרועותיו ולקחו אותו איתם. כשקם על רגליו, עמדו מולו כ־20 מחבלים שירקו לו בפנים, קיללו אותו ובעטו בו: "בשלב הזה עוד לא הרגשתי שום דבר. גם כשירקו עליי והכו אותי עם קתות הרובים, לא הרגשתי כלום. הרגשתי שאני עדיין נמצא בתוך החלום הזה ואני צריך להתעורר ממנו. המוח לא באמת פעל".
מה קרה אחר כך?
“המחבלים גררו אותי על הכביש לכיוון צפון. הספקנו ללכת אולי 50־60 מטר, ואז נכנס לרחוב טנק ישראלי. הוא ממש עמד במקום שבו הנגמ"ש שלנו בער ומיד נפתחה אש. נכנס לי כדור דרך השכפ"ץ לתוך הזרוע ויצא. באיזשהו שלב הטנק הישראלי עשה אחורה פנה ונעלם מהשטח. המחבלים המשיכו לגרור אותי על הכביש. לא היה אכפת להם שאני ספוג דם".
השמועה על החייל הישראלי שנשבה התפשטה באזור במהירות, וכעבור דקות ספורות מצא טלבי את עצמו במרכז מעגל, כשמסביבו עשרות מחבלים שהחלו לזרוק אותו מאחד לשני. לאחר מכן הובל לבור מתחת לאדמה, בעומק של כשמונה מטרים. “ירדנו לתוך בטן האדמה והגענו לחדרון קטן", משחזר טלבי. “אני זוכר שהיה שם שולחן ארוך עם שלושה מכשירי קשר ושלוש נשים צעירות שדיברו בהם. בנוסף אליהן, היו עוד שלושה־ארבעה מחבלים. שמתי לב שהם כל הזמן רבים, ממש על סף מכות. הם היו בלחץ. הרגשתי שעוד רגע ומישהו יפתח בירי".
הם העניקו לך מים או טיפול רפואי?
“אחת הנשים הביאה לי חצי כוס מים בכוס חד־פעמית וחברה שלה ניגשה אליי עם סליל של תחבושת. היא קרעה לי את השרוול של הסרבל עד לכתף, ועם התחבושת פשוט ליפפה את הזרוע ונתנה לי עוד רצועה להניח עליה את היד. זה היה הטיפול הרפואי היחיד שקיבלתי. התחבושת כמובן מיד הפכה לאדומה ושחורה".
חקרו אותך?
“הבחורה השלישית ניגשה אליי ושאלה אותי בחצי אנגלית, חצי ערבית וקצת פנטומימה: ‘עם כמה טנקים נכנסתם ללבנון?'. השבתי שאני בכלל צרפתי ושקוראים לי פרדי. שנחַתִּי בדיוק בישראל ולקחו אותי ישר לכאן. אני לא יודע אם הם האמינו לי או לא, אבל נתתי להם תחושה שאני לא מאיים עליהם, שאני ביחד איתם. אני יודע שכנראה הצלחתי, כי אחרי כמה זמן ניגשה אליי הבחורה הראשונה ושאלה אותי אם אני הייתי מוכן לעבור לצד שלהם ולהתחתן עם מישהי מלבנון".
באותו לילה, לאחר הפגזה של חיל האוויר, יצאו המחבלים למסע לילי – וטלבי איתם: “אותי שמו בראש הטור. הצמידו לי שומר שכיוון את האקדח לגב ולעורף. הוא לא ידע אנגלית, אבל כל 300־400 מטר הוא אמר לי: ‘If you run, I kill you'".
כך החלה שגרה של עשרה ימים, שבהם מתקדמים המחבלים יחד עם טלבי בלילות והולכים במשך שעות בתוואי השטח הסבוך של לבנון. מדי בוקר התמקמו בפרדס בדרך והתקיימו מתפוזים, מלפפונים ולימונים טבולים בסוכר. בימים הללו, כשהפציעה ביד הלכה והזדהמה והזבובים לא עזבו את פצעיו, לא נותר לטלבי אלא להישען על גזע עץ בפרדס ולחשוב.
“למרות שאני לא אדם דתי, התפללתי. התחננתי שהליקופטר ייקח אותי מכאן הביתה", הוא מספר. “חשבתי על כל החיים הקצרים שעברתי. חשבתי גם על הדברים הכי קטנים שלא אזכה להם עוד, כמו לגעת במפתח של הבית שלי, או שלא אשתה יותר נס קפה, או אשמע מוזיקה. בדיעבד, אני מבין שלא הסכמתי שככה החיים ייגמרו, וזה מה שנתן לי את הכוח להמשיך הלאה".
“רציתי להתקשר לאמא"
במהלך ימי השבי קיבל טלבי חיזוק גם ממקור לא צפוי. באמצע המסע הגיח לפתע אדם בשם מוחמד אבו סאטי, שהיה בקבוצת המחבלים שהובילה אותו ממעוז למעוז, ובין השניים נקשר קשר. “הוא היה עוזר לי לקום, שוטף לי את הראש ונותן לי לשתות מים מהג'ריקן", מתאר טלבי. “הוא היה מקלף לי את התפוזים ומנסה לעודד אותי. הוא נתן לי תחושה של צלם אנוש. פתאום היה מישהו שדיבר אליי כאילו יש לי ערך. מהשיחות איתו נרקמו היחסים בינינו, וזכרתי לו את זה".
בינתיים, בישראל עדכנו את אמו של טלבי שבנה נעדר. טלבי, שהיה בטוח כי כבר עדכנו את משפחתו שהוא נהרג, רק רצה לשלוח למשפחתו אות חיים: “הדבר שהכי־הכי רציתי היה שייתנו לי להתקשר לאמא ולהגיד לה שאני חי".
אבל אז, ביום העשירי, התגשמה משאלתו של טלבי. שיירת המחבלים התקרבה לצידון, ואז הם החלו לשמוע תנועה של נגמ"שים ישראליים בקרבת מקום. “ישבתי כהרגלי שעון על גזע עץ, ופתאום אני רואה שהמחבלים מסתובבים בפאניקה בפרדס ומתחבאים", הוא מספר. “אפילו השומר שלי, שלא עזב אותי לשנייה, הסתתר. כוח צה"ל זיהה שיש תנועה בתוך הפרדס ובלי התראה מוקדמת פתח באש. אמרתי לעצמי: ‘לא נהרגתי מהמחבלים, ועכשיו אני הולך להיהרג מהחיילים שלנו'".
מה עשית?
“צרחתי בכל הכוח: ‘אל תירו, אני ישראלי!', אבל מכת האש הייתה כל כך חזקה שאפילו את עצמי לא הצלחתי לשמוע. המשכתי לצרוח, כי קיוויתי שברגע של החלפת מחסניות מישהו ישמע אותי. לקחתי כמה נשימות וצעקתי שוב בכוחותיי האחרונים: ‘אל תירו! אני ישראלי, אני שבוי כאן!'. פתאום מאיזשהו כיוון שמעתי חייל ישראלי צועק: ‘תפסיקו את האש אני שומע צעקות בעברית'. איך ששמעתי את הקול הזה קמתי על הרגליים ורצתי לכיוון הקול. זאת הייתה ריצת אמוק, הרגשתי שאני רץ מהמוות לחיים. מסביבי היו מחבלים שניסו לעצור אותי, וצה"ל עוד המשיך לירות, אבל אני רצתי עד לקצה הפרדס. הגעתי לקיר של סלעים ושיחים קוצניים בגובה שישה מטרים, ועם היד הבריאה ניסיתי לטפס מעליו, אבל בכל פעם נפלתי. ראיתי למעלה חייל ישראלי וצעקתי לו לזרוק לי חבל, וכך לאט־לאט משכו אותי למעלה".
מי משך אותך?
“זה היה כוח מילואים של צנחנים. מלאכים. כשמפקד הכוח הגיע, הוא שאל אותי מי אני ואיך הגעתי לפה. כשהשבתי, אני זוכר שהוא תפס את הראש ואמר לי: ‘כל המדינה מחפשת אותך', ואז הוציא את התמונה שלי מהבקו"ם עם המספר האישי מהכיס ואמר: ‘הנה, זה אתה'".
כעבור זמן קצר רוב המחבלים נכנעו. כוחות צה"ל אזקו אותם והשכיבו אותם על הבטן. אלא שטלבי ביקש שני דברים: לעבור ביניהם ולהסתכל להם בעיניים - ולשחרר את האזיקונים מידיו של אבו סאטי, ולשים עליו מדבקה שיש להתייחס אליו יפה. ואכן, לימים שוחרר אבו סאטי ממחנה השבויים באנצאר, כמחווה ליחס האנושי שהעניק לישראלי השבוי. טלבי אף חזר ללבנון על מנת להיפרד ממנו ביום שחרורו.
לאחר שפינו את טלבי לאוגדה בצידון ניגש אליו תא"ל איציק מרדכי, אז מפקד אוגדה 91: "הוא רצה לקשר אותי הביתה. כמובן שלא היו אז טלפונים סלולריים והכל היה דרך טלפון שדה. אני זוכר שישבתי על כבש הנגמ"ש של איציק מרדכי, מסביבי היו המון חיילים ומצלמת טלוויזיה. זה היה מטורף".
בביתו של טלבי, מאז שהודיעו לה על נפילתו בשבי, אמו הוצפה בשמועות, עד שקצין העיר ביקש ממנה להימנע מלענות לטלפונים – ואז פתאום הגיע הטלפון עם הקול שציפתה כל כך לשמוע. “קצין העיר עוד לא הספיק להגיע אליה ולומר לה שאני חי, ופתאום אני מתקשר אליה הביתה", מספר טלבי. “אז היא שאלה אותי ‘איך קוראים לך', ואז ‘איפה אתה גר'. ככה, עד שהיא האמינה שזה אני. זאת הייתה שיחה מצמררת".
כשטלבי הגיע לרמב"ם, נדמה היה לו כי כל קריית חיים עמדה מחוץ לדלת: “התחושה הייתה של אושר אין קץ. מבחינתי זה היה כמו לשכב בקבר של עצמי, כשהקבר עדיין פתוח, להסתכל החוצה, ולראות שכל אוהביי באו להיפרד ממני - אבל לומר להם: ‘חכו, אני לא נשאר פה. אני יוצא החוצה, בחזרה אליכם'".
כעבור חצי שנה טלבי החלים, שב לצבא ויצא לקורס קצינים. כיום, כמורה לספורט ומחנך, הוא מספר את סיפורו בפני תלמידיו ומעניק הרצאות לקהל הרחב, שהפכו במרוצת השנים לדרך ההתמודדות שלו עם מה שעבר בימי השבי.