“הייתי מפקד רמת הגולן. כמפקד אוגדה, חשתי בעצמי את הלבטים שהיו לפני תחילת המלחמה סביב השאלה אם יש צורך במלחמה הזאת ואם זה עתיד להיות ‘אורנים גדול‘ (כלומר עד ביירות - מ"ב), או ‘אורנים קטן‘ (עד צידון - מ"ב). בהתחלה אמרו לי שהאוגדה שלי תישאר ברמת הגולן מול הסורים, כי יש חשש שהם יפתחו באש. אבל אמרתי שלא יכול להיות שהאוגדה לא תשתתף בלחימה, ובאמת שלחו אותנו ללבנון ואוגדת מילואים תפסה את מקומנו בגולן".
"הרגע המכונן מבחינתי היה כיבוש הבופור, בייחוד בגלל שניסו להאשים אותי אחר כך שכבשתי את הבופור ללא אישור, כאשר כל התוכניות הורו על כיבוש הבופור. הרי אי אפשר לעבור בדיזנגוף, אם לא פותחים ציר דרך כיכר דיזנגוף. הפיקוד החליט לשנות את הנתיב של האוגדה ולהעביר אותה דרך הגשר המרכזי, אלא שלא אמרו לי כלום. אחרי המלחמה הבנתי שבדרגים האלה, ערכים של אחוות לוחמים עלולים להתנפץ. יום לאחר הקרב, שרון ובגין הגיעו לבופור, ובגין אמר לטלוויזיה שלא היו הרוגים בכיבוש הבופור, כשבפועל היו לנו שישה הרוגים, וזה עורר סערה. אז אחרי זה אמרו בפיקוד ש‘לא ידענו שאביגדור כובש את הבופור‘. מה זאת אומרת לא ידעתם, נתתם לי מסוקים לפינוי, אבל אולי זה כי יושבי הניאונים ומיזוג האוויר לא היו בשטח. אני הייתי בשטח".
"לאוגדה היה תפקיד ייחודי, כיוון שזאת הייתה האוגדה היחידה שהגיעה לשטח דרך הים. שאר האוגדות הגיעו קרקעית, דרך מעבר הגבול. הייתי עם הכוחות שלי על נחתות וסטי"לים, ולמעשה נחתנו בעורף האויב, קצת צפונית לצידון, בנהר האוולי".
“הגדוד שלי נבנה על ידיי במיוחד לצורך המלחמה הזאת וכלל את הסיירת, פלוגת החה"נ, פלוגת העורב וגדוד טנקים מוקטן. הגדוד הוביל במסע לחימה רגלי, יוצא דופן, את מרבית משלבי הלחימה מהנחיתה באוולי ועד לביירות, במשך שבעה ימים ולאורך 70 קילומטר".
"כיבוש והחזקת שטח זר זו תמונת ניצחון, אבל כזו שדוהה מהר"
"הוטל עליי לפקד על הגל הראשון של תפיסת ראש החוף. כוח של 50 לוחמים שמשימתו הייתה לשחות ראשונים לחוף ולאבטח את הגעת הגל הראשון של הצנחנים, שהובל בסירות גומי. הפעילות לבדיקת חופי נחיתה כאופציה עתידית לנחיתה מהים החלה הרבה לפני כן. רוב החוף הלבנוני היה סלעי מדי, ובמשך כשנתיים לפני המלחמה נבדקו שיטתית החופים הספורים שהתאימו. בגזרת החוף המרכזית אותר ונבחר לבסוף הזהראני כחוף נחיתה. בשפך האוולי מצפון לו אותר חוף אלטרנטיבי.
במהלך השיט מחיפה איתרה גיחת צילום עמדות חדשות והיערכות כוחות על וסביב שובר הגלים הקטן של מעגן בתי הזיקוק בזהראני, החולש על אתר הנחיתה. היה חשש שהמחבלים מודעים איכשהו לתוכנית ובשל כך נלקחה במהלך השיט החלטה להמשיך צפונה עוד כחמישה קילומטרים לחוף האוולי, ולנחות שם".
"ההתנגדות בשלב זה הייתה מינורית, וברור היה שהצד השני עדיין לא תופס מה קורה. בהכנות למבצע הוגדר כי עד לנקודה זו, עוד ניתן לקפל לאחור. הצנחנים יוכלו להתפנות בסירות הגומי ולוחמי השייטת יוכלו לשחות בחזרה, במידה שהכוח יתגלה וההתנגדות על החוף תהיה עזה מדי. אולם ההפתעה הייתה מושלמת ומהרגע שהנחתת הראשונה הצמידה את חרטומה בחול ופתחה את הדלת - לאיש לא היו ספקות יותר. כל הגל הראשון עלה לחוף ועם אור ראשון הזחל"מים של חטיבת הצנחנים יצאו צפונה. הנחתות חזרו לחיפה, העמיסו ושבו והנחיתו סבבים נוספים לאורך כמה ימים. לאור יום ותחת אש כבדה".
"עם זאת, ניתן היה להבחין כבר אז בסימני האזהרה הראשונים למה שקורה היום, אחרי מלחמת אוקראינה־רוסיה, ברור כבר לכל: צירי הצבא האינסופיים בשטח בנוי - ולמעשה עקרון המלחמה הקלאסי של ריכוז הכוח עצמו - שייכים לעבר. ריכוז הכוח הוא תורפה, לא יתרון. במיוחד כשהיריב מבוזר ומצויד בנשק מדויק. כאן מתחייבת תפיסת לחימה אחרת. מול יריב מבוזר יש לפתח לוחמה מבוזרת. מערך מנוהל רשת המבוסס על תקיפה סימולטנית של הרבה מטרות נקודה, בו זמנית, לכל עומק מרחב המערכה. ריכוז כוח בזמן. לא בגיאוגרפיה. אלא שבקיץ 82' הפער בין התיאוריה הצבאית הקלאסית למציאות בשטח לא היה מובהק כפי שהוא היום. ולכן גם הדחיפות לממש פתרונות חדשים. הטכנולוגיה מאפשרת כבר את המעבר לבניין כוח ותפיסות לחימה מסוג חדש. על זה עובדים עכשיו בצה"ל".
"הבנתי שאני נמצא במלחמה ואני לא יודע כמה זמן היא תימשך"
"הייתי מפקד פלוגה בצנחנים, והמשימה הראשונה שלי הייתה להגיע מהים ולתפוס את ראש החוף מצפון לצידון כדי להנחית את חטיבת הצנחנים שהגיעה בנחתות ובמסוקים. משם הפלוגה שלי הובילה את החטיבה צפונה עד לדאמור".
"היום כשאני אבא שמוכן לעשות הכל למען הילדים שלו, אני מבין שאז הייתי מוכן לעשות הכל למען החיילים שלי"
"חטיבת הצנחנים באה מאוד מוכנה למלחמה. אני אישית זוכר את עצמי עושה נחיתות מהים, מבצעים סודיים כדי לבחור את חוף הנחיתה. היו הרבה מבצעים מכינים. תרגיל מקדים במעגן מיכאל".
"הטלתי על הסגן שלי להכין לבנות חבלה ובכל פעם שזיהיתי מספר מוקשים, הייתי הולך אחורה, מקבל לבנות חבלה, חוזר חזרה ומניח על כל מוקש או מטען צד, מדליק ורץ אחורה שוב. וככה כל הלילה, רצתי הלוך ושוב, כשאני מפוצץ כ־200 מוקשים ומטענים. קיבלתי על זה צל"ש, אבל היום כשאני אבא שמוכן לעשות הכל למען הילדים שלו, אני מבין שאז, כמפקד על 100־150 חיילים, פשוט הייתי מוכן לעשות הכל למענם. ההחלטה שקיבלתי, לפוצץ את המטענים לבד, הייתה מתוך דאגה, דוגמה אישית ואחריות".
התרעות פיקוד העורף