זה היה ביום חמישי, 10.6.82, בכפר דוחא בדרום לבנון. סגן הרמטכ"ל, האלוף יקותיאל אדם, שנקרא במיוחד מארצות הברית כדי להצטרף ללחימה במלחמת לבנון הראשונה - מספר ימים לפני שמונה לתפקיד ראש המוסד - נכנס למרתף בניין כדי לתפוס מחסה מהפגזה כבדה שניתכה, יחד עם אל"ם חיים סלע. אלא שבמרתף ארבה להם חוליית מחבלים ושניהם נהרגו במקום. אדם נפל בגיל 54, והותיר אחריו אישה ושני ילדים - אורנה ואודי, שהיה למפקד פיקוד הצפון במלחמת לבנון השנייה.

כשנודע דבר נפילתו של אדם, ההלם היה מוחלט. קשה היה להאמין שמישהו או משהו יכול להכריע אותו. "אבא נראה כל החיים בלתי פגיע. כשהוא נפל, שרר הלם מוחלט. זה האדם האחרון שחשבו שימות במלחמה", מספרת אורנה, שהייתה בת 29 באותו זמן. "בדיעבד, נזכרנו שהעלה רמזים שמשהו יקרה. כאילו הייתה לו תחושת בטן. אמר לאמא שלו, 'אמא, אל תרוצי, ביוני הכל ייגמר. עוד מעט לא יהיה מי שישמור עלייך'. באותו רגע כמובן לא הבנו, אבל תמיד היה לו חוש נבואי. אני מאמינה שבתחושה הוא ידע מתי ימות. תמיד ראה שנים קדימה. אבא מת צעיר מדי. היה לו עוד הרבה מה לתת. אצלי הוא עוד נורא חי. רק הגעגוע נמצא. זה לא עצב כי הוא כל הזמן איתנו".

"אתה חי ליד מותו ועם זה", מוסיף אודי, שהיה בן 24 באותה העת. "זה יושב בראש, אבל אתה לא חי בצל של זה. אני מעריך ומוקיר את היכולות שלו, וככל שגדלתי והתפתחתי בתחום דומה, הבנתי את הנגיעות וההשפעה שלו. ואז אתה אפילו מעריך את זה יותר. הוא היה בלב העשייה בנקודות הכרעה מאוד חשובות ועשה הרבה מאוד למען המדינה. במבצע אנטבה, בכור בעיראק, שנתיים כבכיר במוסד, תשתיות לצבא ולמדינה, ואפילו לפני מלחמת יום כיפור הוא התריע והעביר מידע אבל לצערי לא הקשיבו".

דן חלוץ לצד אודי אדם (צילום: ראובן קסטרו)דן חלוץ לצד אודי אדם (צילום: ראובן קסטרו)

האלוף יקותיאל אדם ז"ל נולד והתחנך בתל אביב. בגיל 15 הצטרף להגנה, עבר מהר מאוד לתפקידי פיקוד ולקח חלק במבצעים רבים. ב־1948 אף נשלח למשימות נועזות מעבר לגבול, במסגרת "היחידה המיוחדת" של הארגון. קותי, כפי שכונה בפי מכריו, טיפס מעלה בסולם הפיקוד והשתלב תחילה כמפקד בחטיבת גבעתי. במבצע קדש פיקד על יחידת הסיור בסיני שהגיעה ראשונה לסנטה קתרינה. בהמשך, מונה למפקד גדוד 12 בגולני, וב־1966, לאחר שחזר מלימודים בבית הספר למלחמה בצרפת, פיקד על יחידת הרגלים בפיקוד הדרום - כשהוא בדרגת אל"ם.
לאחר מלחמת ששת הימים מונה למפקד חטיבת גולני, שאותה אהב אהבת נפש, וניהל את מערכת ההתשה מול הסורים ובגבול הצפון. בין היתר, היה מי שהגה, ביצע והקים את קו הביצורים ברמת הגולן.

"לפני מלחמת יום כיפור היה רק כביש אחד שעולה לרמה", מספרת אורנה. "כראש מטה פיקוד צפון, אבא לקח על עצמו משימה לסלול כבישים לרמת הגולן, להקים שם ביצורים ולסלול את כביש הצפון. כולם צחקו עליו ואמרו שבכל מקום שהולך נולד כביש. זה היה נכון. אחת לחודש הוא נפגש עם מנכ"ל מע"צ ולא ויתר.

אבא חזה ודיבר על כביש 6 כבר ב־1975 והקים צוות תכנון לכביש אורך אסטרטגי. כל מה שהקים משמש מאז ועד היום את הצבא והרבה ממה שעשה הציל אותנו ביום כיפור. לפני שנסע לארצות הברית הוא תכנן גם את מתקן אדם, שנקרא בסוף על שמו. החזון שלו היה להקים מתקן אימונים חד־יומי לאנשי מילואים, ובסמוך המשפחות ממתינות למילואימניקים במתחם ביער. הוא דאג גם לגדר טריטוריות, כי תמיד ראה קדימה ומנע השתלטות על אדמות מדינה".

כאלוף בצה"ל ומפקד בעצמו, אודי אדם מעיד שנחשף לפיתוחים ותהליכים שרשומים על שמו של אביו והיו פרי יוזמתו. "עם הזמן בצבא, זה השלים לי את התמונה לעד כמה תרומתו הייתה אדירה", הוא מספר. "כל נושא התשתיות - ההתארגנות מחדש אחרי פינוי סיני, שדה התעופה רמון, בסיסי השריון בשיזפון, צוקי עובדה וסיירים, הכל הוא ליווה ופיקח. כל כבישי הצפון לתובלה, מוצבים ברמת הגולן לפני ואחרי יום כיפור, סוגי אמל"ח חדשים כמו מל"טים וטילים ותוכניות עבודה לצה"ל. זו ראייה קדימה ויצירתיות שאבא ניחן בה בענק. הוא ראה 40 שנה קדימה איך צה"ל צריך להיראות, והיה גם מהראשונים שזיהו את הסוגיה הפלסטינית כאחת הדחופות והקשות לטיפול, ואמר שכוחם לא טמון בעוצמתם הצבאית אלא באידיאולוגיה ובדת. הוא גם כתב זאת בתוכנית העבודה שלו ב־1981. כמפקד, הרגשתי את הנגיעות שלו בצה"ל והוקרתי אותן".

יקותיאל אדם (צילום: משה מילנר)יקותיאל אדם (צילום: משה מילנר)

ב־1970 הועלה קותי אדם לדרגת תא"ל ו"הושאל" לתפקיד בכיר במשרד ראש הממשלה, אולם חזר לפיקוד הצפון עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, כסגנו של אלוף הפיקוד, ותרם רבות להדיפת הסורים מהרמה. ב־1974 פיקד על הכוחות בסיני ולאחר מספר חודשים מונה לאלוף פיקוד הדרום. ב־1976, בתפקידו כראש אג"ם, תכנן את חילוץ חטופי המטוס באנטבה, ושנתיים מאוחר יותר מונה לסגן הרמטכ"ל ותרם לתכנון ולביצוע הפצצת הכור בעיראק. אחר כך יצא ללימודים בארצות הברית, ואז פרצה המלחמה. יקותיאל אדם היה האלוף השלישי בתולדות צה"ל שנהרג במהלך מלחמה, אחרי דוד מרכוס ב־1948 ואלברט מנדלר ב־1973 - ובעל התפקיד הבכיר ביותר בצה"ל שנהרג בשדה הקרב.

"הייתי אצל אמא כשנשמעה דפיקה בדלת. אני פתחתי ובאותה שנייה הבנתי", מספר הבן אודי, "זה היה בום וצער גדול. אבל חונכנו לפעול לצד הכאב. לקחתי על עצמי להתקשר לכולם. אמא הייתה בצער עצום. ומאותו רגע, אתה הופך להיות משפחה שכולה וגם קצת מפורסמת. חשוב לזכור שהקצב היה שונה. ידיעות ותמונות הגיעו מאוחר, ותהליך המידע נבנה לאטו. בהמשך, רחבעם (גנדי) זאבי ז"ל נכנס לאובססיית הנצחה חיובית והחל להנציח את אבא בכל מקום. וזה משנה לך את כל סדר החיים. הוא הונצח ברחובות וביישובים כמו גבע בנימין, מתקן אדם ועוד. אתה מסומן כ'בן של' ויש משא שהולך איתך, אבל נשאנו את זה בגאווה רבה. אבא ליווה את העשייה שלי וישב לי בראש כעוזר ויועץ בקריירה הצבאית ובכלל. לקחתי ממנו את אהבת הארץ, קיבלתי מתכונותיו כאיש שטח למרות שהיה הרבה יותר טוב ממני. הוא היה פנומן".

אורנה שירתה בתקופה ההיא כראש מדור בדובר צה"ל, ובכל יום הייתה מקבלת את רשימות הנופלים מתוקף תפקידה. הרשימה שבה הופיע אביה הייתה בידה, אבל היא לא הבחינה בשמו. "אני זוכרת את המפגש החטוף כשהקפיצו אותו מארצות הברית", היא משחזרת. "הוא ירד מהמטוס, אמא פגשה אותו בשדה והביאה לו בגדים והוא טס צפונה מיד. אפילו לא חזר הביתה, רק אחר כך. יום לפני מותו הוא הגיע לבקר אותי בדובר צה"ל. התחבקנו ושאלתי אותו מה קורה והוא ענה שהחיילים בסדר. שזו, במקרה של אבא, רמיזה מעודנת לביקורת שלו על הנעשה ומה שחשוב זה שלומם של החיילים.

בשבעה היו מאות אנשים ולכל אחד היה סיפור עליו - מישהו שהציל את חייו כשדחף אותו מפני פגיעת פגז, מישהו שעזר לו וכו'. היינו בהלם גדול אבל אנחנו לא אנשים שמתפרקים. אתה נכנס לבועה וצופה על הדברים מלמעלה. היה חשוב לנו להבין מה קרה ונסענו לשם בהמשך, אבל לא חפרנו בתחקיר".

משפחת אדם המורחבת מוכרת כמי שגידלה אנשי צבא רבים ובכירים, לצד זמר מפורסם - עומר אדם. אודי אדם, 64, כיהן כמפקד פיקוד הצפון במלחמת לבנון השנייה ב־2006 ופרש מיד אחריה. הוא לא מוצא עניין רב בסמליות של אב ובנו באותה זירת קרב. לדבריו, מדובר בסיטואציה שונה והוא לא חש טראומה אלא פשוט ביצע את העבודה. אודי אדם שימש בהמשך כיו"ר התעשייה הצבאית וכמנכ"ל משרד הביטחון, וכיום הוא מלווה חברות סטארט־אפ ועוסק בפעילות חברתית התנדבותית.

אורנה, 69, מחלקת את זמנה בין ביתה במרכז לכרם שהקימה באזור הגלבוע. גם היא גמלאית של הצבא ושירתה בסיירת גולני, בדובר צה"ל וב־8200. בפתח בית נכדתו של קותי אדם מול הגלבוע, סמוך לכרם של אורנה ובעלה, אי אפשר לפספס את הדגלים המקבלים את פני הבאים - דגל ישראל ולצדו דגל גולני צהוב־ירוק, וסמל היחידה חרוט על עמוד. כי לדבריהם, גולני עבור משפחת אדם היא זיכרון חי של קותי. "גולני הייתה החולשה הכי גדולה שלו", מספרת אורנה בעיניים בורקות.

יקותיאל אדם לצד תא''ל יוסי בן-חנן (צילום: צביקה עשת)יקותיאל אדם לצד תא''ל יוסי בן-חנן (צילום: צביקה עשת)

"בשבילו גולני זה היה הכל. כשהיה אוסף חיילים בטרמפיאדה, הודיע שקודם כל גולנצ'יקים נכנסים. כשהוא קיבל את גולני, היו מגייסים לשם רק 'מאו־מאו', והיום זו יחידה משובחת. הוא לקח את הסיירת והפך אותה לדגל כדי שתמשוך את כל השאר. האלוף במיל' אילן בירן מספר שעמד להשתחרר ואבא אסף אותו מהבקו"ם וגרר אותו לפגישה עם מח"ט גולני ולהמשך קריירה. אבא גם היה זה שהכניס את צבעי הכומתות לצבא, כי רצה לבדל את גולני ולהכניס גאוות יחידה. הוא עצמו היה תמיד עם הכומתה החומה בכל תפקידיו, ונהג לחבוש אותה לנכדתו בכל פעם".

אודי: "הוא אהב את חטיבת גולני אהבה גדולה, והיה לו שם עשייה וכיף גדול, אבל היצירתיות והפוריות הכי גדולה שלו הייתה בעיניי דווקא בתפקיד סגן הרמטכ"ל וראש אג"ם. שם היה לו הכי הרבה סיפוק. הוא שאף כמובן להתמנות לרמטכ"ל, אבל גם תפקיד ראש המוסד קסם לו".
הוא התאכזב כשלא קיבל רמטכ"לות? "במובן מסוים, כן. אם היו שואלים אותו, היה מעדיף להיות רמטכ"ל וראה עצמו בראש הצבא שאהב כל כך, אבל זו הייתה אכזבה של רגע או שניים, כי הוא קיבל משהו שהוא גם משאלת לב". אורנה: "ביום הכיפורים היה ראש יחידת צומת במוסד ובשנה שהיה שם עשה שינויים גדולים וזה התאים לו. הוא חיכה לתפקיד של ראש המוסד, ויחד עם זאת אני בטוחה שרצה להיות רמטכ"ל, אבל היו כוחות פוליטיים שמנעו את זה".

בניגוד לחזות של איש צבא קשוח ולעובדה שנשם את צה"ל מינקות, קותי של המשפחה והחברים היה חם ולבבי וניחן ברגישות גדולה ובשקט מהסוג שטומן בחובו עוצמה. "הוא היה מטורף על הנכדות", מספרת אורנה. "כל שבת בבוקר לקח את הבכורה, שם עליה את הכומתה שלו ונסעו לביתו של ניצול שואה שהיה לו אוסף מדהים של ציפורים. הם היו יושבים והוא היה מספר להם על השואה. הוא לא היה איש צבא קלאסי בתא המשפחתי. כשהיינו ילדים, נדדנו איתו בעולם בתפקידיו, וכששירת בצפון, נהג לחזור ב־2 בלילה ושוב לצאת ב־6 בבוקר, העיקר לחזור הביתה.

הייתה בו דאגה מאוד גדולה, והוא ואמא אהבו זה את זו אהבה גדולה על אף הניגוד שהיו - היא בלונדינית והוא שחרחר, היא שורדת שואה עדינה והוא פרא אדם, היא ממשפחה אריסטוקרטית והוא מבית קווקזי שגדל בצריפים כמו עולה חדש. הוא היה הכי רגיש לאנשים ולסביבה. אבא נהג לומר שכל מלחמה מורידה איקס אחוזי שפיות מהבנאדם ולכן דאג וטיפל בהלומי קרב. הרל"ש שלו דאז סיפר שבאחד הימים הגיע ללשכתו אחד האלופים שאיבד 300 חיילים בתעלה, והוא סירב להכניסו כי הלו"ז היה מלא ואין זמן.

אודי אדם בצעירותו (צילום: באדיבות המשפחה)אודי אדם בצעירותו (צילום: באדיבות המשפחה)

אבא נתן הוראה שיש להוציא אותו גם מפגישה עם השר או הרמטכ"ל כשאותו אלוף צריך אותו. זה היה אבא. היו בו אנושיות ורגישות. הוא לא דיבר הרבה, אבל כשכן דיבר, כל מילה הייתה פנינה. הוא היה אבא משוגע במובן הטוב של המילה. כל שבת טיילנו, ומגיל אפס היינו על הג'יפ. הוא הכיר את השטח, ואם משהו היה זז במרחב הוא ידע. יום אחד נסענו בוואדי בצפון, הוא עצר את הרכב וירד לשאול את רועה הצאן שם לגבי סלע שהוזז. הכיר את הארץ יותר מאת כף היד שלו".

אודי: "בניגוד לתמונות השפם והמדים, הוא היה מאוד חם ורך. תמיד אמרו לי שגדלתי בבית של איש צבא ומסדרי בוקר, אבל זה ממש לא היה ככה. הוא היה אחר. אהב וידע את הארץ הזאת והיה איש שטח מדהים. הוא לא היה רק אלוף, אלא קודם כל אדם משכמו ומעלה". שמו נקשר בשני מבצעים צבאיים הרואיים - אנטבה והפצצת הכור בעיראק. "הוא דחף לפעולה צבאית לחילוץ החטופים", מספר אודי על ההתנהלות של אביו באנטבה. "החל לאמן כוחות עוד לפני שניתנה ההוראה. ביחד עם מפקד סיירת מטכ"ל וחיל האוויר, הם התעקשו מול מוטה גור הרמטכ"ל וגם מול פרס ורבין, והם היו צוות ההגייה של התוכנית המבצעית.

זה מוחו הקודח של אבא. הוא שימש כמפקד העליון של המבצע, וישב בחפ"ק אווירי מעל להתרחשות. כלומר הרעיון, התכנון, היצירתיות והפיקוד היו בהובלה שלו עם היתר. זו המון אחריות ואמונה שאין דבר שלא ניתן לעשות. אבל יחד עם זאת, זו לא הרפתקנות. זה אומץ לב לקבל החלטות מקצועיות תחת סיכון, אבל גם תחת ההבנה שזה אפשרי. הוא האמין בדרכו".

אורנה: "מוטה גור אמר לו בתגובה לתוכנית ההשתלטות: 'אתה עם השיגעונות והחלומות שלך', אבל הוא לא ויתר. עבדתי אז בשדה התעופה וקמתי ב־4 למשמרת. שאלתי את אמא איפה אבא והיא לא ידעה. כשפתחנו רדיו שמענו שכוחות צה"ל בדרך חזרה מאנטבה, וצחקתי אמרתי לה 'יופי, הנה אבא תכף חוזר'. היא ענתה שלא ייתכן, כי הוא סגן הרמטכ"ל, אז התקשרנו למשרד שלו, שם שיקרו שהוא מסתובב במסדרונות. אבל כשהגעתי לשדה, הוא נחת ונפגשנו. כולם היו בהיי וחגגו. עד כדי כך הכל היה סודי שאפילו אמא לא ידעה. לא היה לו קשר עם הבית במשך כמה ימים של אימון ותרגול ולא ידענו כלום. לאחר זמן הוא שיתף שאמר לדן שומרון שהספירה של החטופים לא מסתדרת לו כי אישה אחת הייתה חסרה (ככל הנראה דורה בלוך ז"ל, שפונתה לבית חולים ונרצחה שם - סב"ד). כשחזרו, הוא ובני פלד לא הסכימו להתראיין. אבא בכלל התראיין מעט מאוד".

יקותיאל אדם בצעירותו (צילום: באדיבות המשפחה)יקותיאל אדם בצעירותו (צילום: באדיבות המשפחה)

מה הוא סיפר אחרי שחזר?
אודי: "לא ממש סיפר. הוא התכנס בתוך עצמו ושיתף פרטים קטנים. זה כן בער בו במהלך השנים לאחר המבצע, כשכל מיני גורמים החלו להתראיין ולנכס את ההצלחות לעצמם. הוא רק ציין שהוא לא זוכר את זה ככה והלך לבדוק בתמלילים ובסטנוגרמות והפריע לו חוסר הדיוק, כי לקחו לו את הבכורה. כשהוא שב מאנטבה, הוא חזר מיד לעבוד. לא התראיין ולא סיפר ורק נכנס לשקט שאפיין אותו. היו שם המון אנשים עם זכויות שרכבו על גל ההצלחה ומינפו אותו, אבל זו לא הייתה דרכו של אבא. הוא אף נרתע מזה".

יקותיאל אדם ניחן בחוש צבאי מפותח, אבל גם בנאמנות מלאה למערכת ולא נהג לבקר אותה. לצד זה, הייתה לו יכולת אדירה השמורה אולי רק לשחקני שחמט, כזאת הרואה עשרות צעדים קדימה ומסוגלת לחשב כיוונים ותוצאות בכל תסריט עתידי. הוא עשה הרבה ודיבר ממש מעט. במשפחה מספרים שכשקותי רצה להעביר ביקורת על מישהו, הוא נהג לומר: "הוא בן אדם טוב". וגם המלחמה בלבנון, שקיפדה את חייו, לא הייתה חפה מהביקורת הזו. "אבא לא הסכים לכל מהלכי המלחמה בלבנון", מעיד אודי.

"הייתה לו ביקורת בעיקר על איך מפעילים את הכוחות. שדה קרב זו ממלכת אי־הוודאות. אתה מתכנן ויודע איך אתה מתחיל ואף פעם לא יודע איך ייגמר וזה תלוי בהמון פרטים וגורמים. אני כן יודע לומר שאבא הכין שתי תוכניות: 'אורנים גדולה' (כיבוש ביירות והשלטת סדר חדש בלבנון - סב"ד) ו'אורנים קטנה' (הרחקת אש"ף מהגבול עד קו ה־40 ק"מ - סב"ד). אבא האמין שצריך לפעול לפי אורנים הגדולה, והדרג המדיני הכריע אחרת".

"מרגע שיצאו למלחמה, היו לו הערות טקטיות להתנהלות המבצעית - מתי להזיז כוחות ולאן, אבל לא מדוע נבחרה אורנים הקטנה. הוא הבין וקיבל את הצורך. תמיד תהיה ביקורת. אני סבור שמלחמה בודקים בתוצאות שלה. העובדה היא שמלחמת לבנון השנייה הובילה לגבול הכי שקט אי־פעם, ובלבנון הראשונה זה לא קרה. המלחמה ההיא גרמה לנו לשבת 18 שנה בתוך לבנון. והשנייה גרמה להרתעה הכי גדולה אי־פעם".

אורנה: "סיפרו לי שיום לפני שנהרג, הוא ישב עם רפול ואריק שרון ואמר להם שלא ניתן לצאת למלחמה בלי להגדיר יעדים. אבל שרון כשר ביטחון ורפול כרמטכ"ל דחפו לבצע את התוכנית הגדולה שלא אושרה. ולכן נוצר בלבול מאוד גדול אצל אנשי הצבא. שמעתי מכל מיני קצינים שהם לא הבינו מה קורה: אתה עובד לפי תוכנית מסוימת ואז קורים דברים אחרים. כשאבא נקרא אל מח"ט גולני, הוא עבר דרך הכוחות לאורך החוף, וכל הצבא היה תקוע בתוך הרצועה כשהם חשופים לגמרי. מאוד לא חכם. כשנערך לתכנן את המשך הלחימה, הפגיזו את החפ"ק שלהם והחפ"ק האלטרנטיבי לא טוהר, ושם חיכו להם חיילים סורים".

מדינת ישראל הייתה בבת עינו של יקותיאל אדם, וצה"ל היה עבורו חוד החנית. הוא הקפיד להיות פורץ דרך, לחשוב מחוץ לקופסה. לפני מותו החל בתכנון מערכת תקשורת שתרשת את כל יחידות הצבא, הרבה לפני עידן המחשוב בצבא. עם זאת, במשפחת אדם יש הסכמה גורפת שקותי, לו לא היה נהרג - לא היה פונה לפוליטיקה. זה לא היה באופי שלו. אורנה: "אין ספק שזו אבידה גדולה למדינה. עד היום אנשים מדברים והצעירים מכירים אותו, כי במתקן אדם כולם מקבלים את המורשת שלו. הוא הפך לסמל של צניעות ושל משהו נקי ומוסרי. וזה כל כך אחרת ממה שקורה היום".

מה לדעתך אבא היה חושב על המדינה כפי שהיא כיום?
"הוא ראה את זה מגיע, ידע שזה הולך לכיוון לא טוב. בטוח היה תורם איכשהו אבל לא בפוליטיקה. אבא מת צעיר מדי, עוד היה לו הרבה מה לתת. אצלי הוא עוד נורא חי. רק הגעגוע נמצא. מדי פעם היה בכי או קושי אבל לא היה צער, אלא געגועים לחיבוק. לזה שידע תמיד להיות שם ברגע הנכון. זה שתמיד אמר לי: 'מחר יש יום חדש'".

אודי: "בעיניי, מה שהיה מטריד את אבא אילו היה כאן, הוא דווקא המצב החברתי, השיסוי, הקיטוב והאלימות. 40 שנה זה המון זמן. יש דברים שמטושטשים ויש את אלה שאתה בונה לעצמך. אבל כן חשוב להזכיר ולהוקיר את העשייה שלו, כי זה דור שהקים את המדינה ולחם עבורה בלי הפרפרזות והצקצוקים. זה היה אמיתי. לא בטוח שהם ידעו מה הם עושים, אבל הם נלחמו והביאו גם ערכים שזה המרכיב הכי חשוב במנהיג".

אורנה: "הוא השאיר לנו כל כך הרבה כדי להמשיך ולטפח דור חדש ומוצלח, והנוכחות שלו מעולם לא עזבה אותנו. לפני מספר שנים ערכנו ערב לזכרו עבור הילדים והנכדים. והגיעו כל הקולגות מהצבא והחברים. כולם היו מרותקים והזילו דמעה על האובדן, אבל בעיקר היו גאים מאוד במי שהיה ובמה שהשאיר אחריו"