שנה לאחר מבצע "שומר החומות", התחזקה ההנחה בצה"ל כי חילוץ לכודים מבניינים קורסים תחת אש - יהפוך לחלק מרכזי במערכה הבאה. במסגרת כך, נערך ברביעי האחרון תרגיל ייחודי וראשון מסוגו בבסיס האימונים של פיקוד העורף בזיקים, שדימה תרחיש של חילוץ לכודים מאתר הרוס שבו נמצאה תחמושת שטרם התפוצצה.
בתרגיל השתתפו שתי יחידות: סיירת אלון של חטיבת החילוץ בפיקוד העורף, אשר אחראית על איתור וחילוץ לכודים באמצעות כלי חילוץ וכלבים ייעודיים, ופלוגת סילוק פצצות מיחידת יהל"ם שתפקידה לטפל בנפלים ולנטרל את האיום החבלני המסכן את הלכודים ואת צוותי החילוץ בזירה.
במסגרת התרגיל, מחוץ לבסיס זיקים, בסופה של דרך עפר נטושה, הוקם אתר הרס; עיי חורבות שאורגנו במיוחד על מנת לדמות בכל פעם מציאות חמורה אחרת. שם מקבלים הלוחמים והלוחמות בתרגיל את התרחישים שעמם עליהם להתמודד. לכולם כאן ברור כי באירוע אמת, מחוץ לכותלי הבסיס, כל טעות ולו הקטנה ביותר תכריע בין חיים למוות. הפעם התמקד התרגיל בשיתוף פעולה בין גורמי החילוץ השונים.
ללוחמי ולוחמות סיירת אלון, המעבר החד משגרה לחירום מוכר היטב. רק בשנתיים האחרונות העניק פיקוד העורף, שמציין 30 שנה להקמתו, סיוע בשלל מוקדי אסון, בהם אסון הר מירון, קריסת הטריבונה בבית הכנסת בפסגת זאב, קריסת הבניין בחולון, הפיצוץ בעיר באטה שבגינאה המשוונית, אסון קריסת הבניין במיאמי ועוד. הלוחמות והלוחמים הצעירים שהשתתפו בתרגיל - רגילים להישלח ראשונים לזירות ההרס ומספרים על הקו שהולך ומיטשטש בין החזית לעורף.
"אני מצלמת את הזירה מלמעלה באמצעות רחפן כדי שתהיה לי בקרה על האירוע עצמו וגם כדי להצליח לאתר לכודים", מסבירה לי סמ"ר מיקה ראובן, מפקדת חוליית איתור, לפני שהתרגיל מתחיל. כשהיא נשאלת על ההבדל בין התרגיל והמציאות, היא נזכרת באסון קריסת הטריבונה בבית הכנסת בפסגת זאב ב־16 במאי 2021: "בזמן 'שומר החומות' תפסנו כוננות בירושלים ושמענו על האסון בבית הכנסת בפסגת זאב. היינו ממש קרובים לזירה, אז היינו הכוח הצה"לי הראשון שהגיע לשם. בעקבותינו הגיעו כוחות נוספים".
מה את זוכרת?
"הייתה שם פאניקה רצינית ובלאגן. המטרה שלנו הייתה לפנות את הפצועים לאמבולנסים שהיו בשכונות הקרובות. במשך שעות זה כל מה שעסקנו בו, פינוי אנשים שנפגעו וסריקה של בית הכנסת עצמו. בגלל שאנחנו מתמחים באיתור, אז כמובן שהיו לנו את הכלבים ומפעילי הכלבים שלנו שסרקו את הטריבונות כדי לוודא שלא נשארו שם לכודים. בית הכנסת היה במרכז מדרון בין שתי גבעות, ולכן היינו צריכים לטפס החוצה עם הנפגעים. באיזשהו שלב נגמרו לנו האלונקות, אז פינינו אותם על קרשי עץ גדולים שהיו בבית הכנסת, שהיו למעשה המושבים. משני צדי הכביש היו מאות אנשים שניסו לעזור ודאגו ליקרים שלהם. היה ממש כאוס.
"כשנכנסנו ראיתי את אחד החללים", היא מוסיפה. "זאת הייתה הגופה הראשונה שנתקלתי בה. חשבתי שתהיה לזה השפעה יותר גדולה עליי, אבל הצלחתי להישאר מרוכזת במשימה. אני זוכרת גם ילד קטן שנפצע. כשפינינו אותו הוא היה עסוק בלחפש אחרי המשפחה שלו, וזה ממש נחקק אצלי. אומנם אנחנו מתאמנים בתרגילים על בובות או שחקנים, אבל במציאות כל לכוד הוא בן אדם שיש לו משפחה ובית לחזור אליו".
בזירה המדומה אני פוגשת את סמל זסים מוסלימזדא, כלבן ראשי, שתפקידו לשלוח את הכלב, בנוסף לחייל ס"פ (סילוק פצצות), כדי לאתר לכודים, תוך תרגול של אש כבדה. “זה לא תרגיל או מבצע ראשון שלי", הוא מספר. "במהלך 'שומר החומות' הצטרפתי לסיירת בתור כלבן ראשי, ובמהלך השירות שלי כבר הגעתי לשני אירועי אמת: אחד מהם היה הקריסה בחולון, שלשמחתנו אף אחד לא נפגע שם. הכלבים שלי סרקו את הזירה ולא מצאו לכודים".
כשאתה מגיע לאתר הרס מסוכן, אתה חושב גם על הסכנה האישית?
"ברור שאני חושב על זה שיש סיכוי שהבניין יקרוס ושהכלב שלי או אני נמות, וברור שאני יכול לחשוב גם על סיכונים אחרים, אבל באותו רגע, כשאתה נכנס, יש לך מטרה ברורה. אני צריך לאתר לכודים, לאתר אותם כמה שיותר מהר ולצאת מבלי לפספס אף נקודה בדרך. פספוס נקודה שווה פספוס אדם".
מוסלי מזדא גדל בשכונת פרדס כץ בצפון בני ברק. "כילד בשכונה, הייתי מסתכל על חיילים בהתרגשות ואומר לעצמי שאם להם יש מספיק אומץ כדי להקריב את החיים שלהם בשביל לשמור עליי, גם אני צריך להיות אמיץ ולשמור על אחרים", הוא מספר. "אחרי שנתיים בצה"ל אני יכול להגיד בפה מלא שיש לי את האומץ, ואני רוצה לחתום קבע ולתת עוד מעצמי. אני נמצא בסיירת שמוקפצת ראשונה לכל מקום. הסיכוי הכי גדול שלי לחלץ נמצא במקום שאני נמצא בו כרגע. רק המחשבה על זה מעבירה בי צמרמורת והתרגשות".
סמ"ר דביר תורג'מן, מחלץ, מספר כי הוא עשה הכל כדי להגיע ליחידה. "בסוף הצלחתי", הוא אומר.
למה כל כך רצית להגיע לפה?
"כי המקום הזה ייחודי. ביחידות אחרות אני אנטרל מחבלים, פה אני אציל חיים. בעיניי יש בזה משהו יותר עמוק".
חמש דקות ארמגדון
למרות התפאורה הדרמטית סביב, טרם תחילת התרגיל, החיילים מסביב צוחקים, הולכים לאטם ומעשנים תחת הצילייה. סגן מיכל וינוגרדוב, מפקדת סיירת אלון, מסבירה לי כי זאת בדיוק האווירה שהיא מכוונת אליה. "זה מושלם. זאת הדרך לתרגל מצב אמת", היא אומרת. "גם בלילות אני אקפיץ אותם דווקא כשהם בפיג'מה במיטה".
"אנחנו לא יודעים לומר מה יקרה בתרגיל", אומר סמ"ר תורג'מן. "מה שאנחנו מתרגלים כאן יכול להיות אירוע אמת. לכן לא אומרים לנו כלום. רוצים לראות איך נקיים שיתוף פעולה מלא, כשלא כל התחמושת התפוצצה".
לא עובר זמן רב, וסגן וינוגרדוב מכריזה: "חמש דקות ארמגדון". מיד האווירה משתנה. סגן וינוגרדוב מדווחת על נפילות טילים באזור מגורים ומקפיצה אותם לזירה. אזעקת צבע אדום מופעלת. כלל המחלצים נדרשים להישאר במקומם, לרדת לרצפה ולחכות עד שיוכלו לשוב לשגרה. בסיום האזעקה הם מתחילים באיתור הלכודים. אלא שאז מתברר כי בבניין התגלתה תחמושת שטרם נוטרלה. סגן וינוגרדוב זועקת "חדל". "מפה הדברים מתחילים להסתבך", מתארת סגן וינוגרדוב. "אתר ההרס מתגלה כמעין שדה מוקשים, ואנחנו חוברים לצוות ס"פ (סילוק פצצות). זאת המטרה הראשונה של התרגיל: חילוץ לכודים תחת אש מרבית".
כל הלוחמות והלוחמים מתפנים לנקודת היערכות, מתחלקים לחוליות קטנות וחוברים ליחידת יהל"ם. "החבאנו באתר 12 פצצות (לא פעילות)", אומרת סגן וינוגרדוב. "המטרה של הלוחמים שלנו היא לא למצוא אותן בהכרח, אלא לאתר את כל הלכודים, מבלי שחס וחלילה אף חייל או לכוד יתפוצצו".
איך הם אמורים לעשות זאת?
סגן וינוגרדוב: "פה מתבטא שיתוף הפעולה. בתרגיל יש שתי חוליות חילוץ קטנות שמתרגלות ומפעיל כלבים אחד. לכל חוליה מצטרף ס"פניק (סילוק פצצות) שהולך קדימה מכיוון שהוא איש המקצוע ובוחן לאן הוא יכול ללכת. הוא משאיר אחריו פס סס"ל (סרט סימון), כדי שהמחלצים ידעו לאן הם יכולים ללכת, והוא כמובן סורק את האתר. אבל זה עוד יותר מסובך כי זה לא על משטח מישורי, אלא באתר הרס".
ההחלטה הכי מדויקת
"אנחנו עוסקים בשתי משימות עיקריות, הגנה והתקפה", אומר לי רס"ן ד', מ"פ ביהל"ם שמפקד על התרגיל יחד עם סגן וינוגרדוב. "בכל מה שקשור להתקפה לא נפרט, אבל בהגנה אנחנו מנטרלים תחמושות אויב שנפלו בשטחנו, תחמושות שיכולות ליפול גם בשטחים פתוחים וגם בשטחים אזרחיים".
איך מתמודדים עם כובד האחריות?
סגן וינוגרדוב: "האחריות היא באמת עצומה: מי מחלץ? איך לחלץ? איזה חיים לחלץ קודם? לכן מבחינתי המקצועיות הכי חשובה, ובגלל זה אני מייצרת ביומיום פלטפורמת אימונים תמידית שתאמן את הצוות ככלל ואת קבלת ההחלטות שלי על מנת שבזמן אמת ההחלטות שיתקבלו יהיו הטובות ביותר. אבל כמובן שיש לי אחריות לא רק על זירת אירוע ועל לכודים, אלא גם על הלוחמים בצוות אלון שצריכים לחזור שלמים ובריאים. איך מקבלים את ההחלטות הגורליות שעלולות לסכן אותם? לומדים לסמוך עליהם, מפתחים ומאמנים אותם לכדי צוות מקצועי, שקול וערכי. מוצאים את הדרך לפתח כל בן אדם בצוות בציר פיתוחו".
רס"ן ד': "רמת הסיכון מאוד־מאוד גבוהה. אנחנו לוקחים בחשבון, בטח באירוע כזה שמעורבים בו גם לכודים, שנדרשת כאן רמת המיומנות הגבוהה ביותר כדי לאפשר את החילוץ. לכן אימונים שמתמקדים בטיפול בתחמושות אויב מסוכנות – הם הכרחיים. בסוף, בין שזה בשטח אויב ובין שבשטחנו, ניגש לתחמושת לוחם שצריך לדעת מה לעשות. שצריך לדעת להתמודד עם המרכיבים הפיזיים והמנטליים, לשים את עצמו בסכנה ממשית כשהוא היחיד שם ולקבל את ההחלטה השקולה והמדויקת ביותר".
סגן וינוגרדוב: "בסופו של יום כולנו פה כדי להמשיך לתרגל ולהיות מוכנים להצלת חיים של אזרחי מדינת ישראל".