יום רביעי לפני קצת יותר משבועיים התקשרה אליי דנה ויס, עמיתתי מערוץ 12. "תשמע", נשמעה מתנצלת, "אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל יש לי חבר שאבא שלו רצה כל חייו שתראיין אותו", ובטרם הספקתי להגיב היא מיהרה להוסיף ש"עכשיו חייו עומדים להסתיים, הוא בהוספיס של שיבא, לא נשאר לו הרבה זמן. הוא היה מהנדס טיסות הניסוי של התעשייה האווירית, יש לו סיפור חיים מדהים, הוא ניסה את הכפיר ואת הלביא ואת כל מטוסי הקרב שעברו כאן לאורך 50 שנה, עד לאחרונה".
זאב מדרר שייך לחבורה מצומצמת של גיבורים אלמונים שמהלכים בינינו בלי שנדע כמה אנחנו חייבים להם. במהלך השיחה הארוכה שקיימנו, בעוד ילדיו, חבריו, אפילו צוות הצילום מנגבים מסביב את הדמעות, גיליתי כמה הוא צנוע, כמה הוא קפדן ו"פדנט", מודד כל מילה כאילו תכף היא אמורה להמריא לטיסת ניסוי ובתוכה טייס אמיתי שחייו תלויים במקצועיותו של המהנדס שיושב למטה בקונטרול. הוא מוקף, בימיו האחרונים, בבנו שי ובתו לילך ובחברים טובים לדרך. אחד מהם, ר', דמות בכירה מאוד בתעשייה האווירית, אחראי למבצע שומט לסתות שהושלם לפני כמה ימים.
החבורה הזו מנסה להשאיר את מדרר בחיים, כמה שיותר זמן. הם נלחמים כל בוקר על יום נוסף. לתת לו סיבות לחיות עוד קצת, בכל פעם מחדש. הדרך פשוטה: הם מגשימים לו חלומות ומשאלות כמוסות שליוו אותו לאורך חייו. דווקא עכשיו, בפוטו־פיניש של החיים, על הבאזר. למשל, כנס המחזורים. ב־31 במאי נערך בטכניון כנס של בני המחזור שלו. מדרר, מרותק לכיסא גלגלים, חלש וחיוור מאוד, רצה להגיע להיפרד מחבריו. בעזרת עמותת "קשת המשאלות", זה קרה.
אמבולנס עם נהג ורופא הסיעו את מדרר ושני ילדיו לטכניון. "זה היה אירוע מרגש עד דמעות", משחזר הבן שי. "מתוך 42 בוגרים של אותה שנה, הגיעו 27, ביניהם אבא. פתאום הבנת את הסוד של הארץ הזאת. הם כולם מבוני התעשיות הצבאיות, אלביט, רפאל, תעשייה אווירית, האנשים שאחראים למל"טים שלנו, למטוסי הקרב, לטילים, לכיפת ברזל, לחץ, ללוויינים. והם שמחו מאוד לראות את אבא".
טקס העברת הלפיד
ובכן, באותו ערב (רביעי) נערך בהוספיס של בית החולים שיבא בתל השומר אחד האירועים המוזרים בתולדותיו: אירוע השקה חגיגי לספר על ניסויי טיסה. "חשבנו, יחד עם הילדים של זאב, שאין סיבה שלא נזמין את כל האנשים הרלוונטיים ונשיק את הספר באירוע חגיגי. זה ייתן לזאב הזדמנות להיפרד מהחברים כמו שצריך".
כך היה. המשפחה התארגנה במהירות על כיבוד, הנהלת ההוספיס שיתפה פעולה, בערב נקבצו ובאו כ־30 מוזמנים, כולל מנהל מפעל ההנדסה בתע"א לשעבר צבי ארזי; לפחות חמישה טייסי ניסוי, ביניהם מנחם שמול, טייס הניסוי המיתולוגי של הלביא; וגם יוחנן רוזר, טייס הניסוי היחיד בעולם שאיבד עין במלחמה והמשיך לטוס בטיסות ניסוי; מהנדסי ניסוי בכירים לשעבר, וגם מכהנים.
אבל לא רק לשעברים הגיעו: גם טייס הניסוי הראשי של תע"א בימים אלה והמהנדסים שהחליפו את זאב בתפקיד, ומנהל מבצעי אוויר של תע"א, כולם באו. לחבק את המהנדס המיתולוגי שלהם בפעם האחרונה, להביע הערכה. "זה היה כמו טקס העברת הלפיד", אומר ר', "או העברת המקל במרוץ שליחים. זאב רץ 50 שנה, עכשיו תורם. כולם התרגשו מאוד".
הצעה נוסח הסנדק
על המשאלה הבאה של זאב סיפרתי בפתיח המאמר הזה. אף שמעולם לא נפגשנו, הוא מאוד רצה שאראיין אותו. שי, הבן, הגיע אליי דרך דנה ויס, והמשאלה הזו מוגשמת כרגע באמצעותכם, קוראים יקרים. ישבנו זה מול זה בלובי של ההוספיס של החולים הסופניים בשיבא. שיחה כואבת, מרגשת, אבל גם אופטימית ועמוסת תקווה על החיים, על המוות ומה שביניהם. השאלה שנותרה פתוחה היא האם יצליח זאב מדרר להחזיק מעמד עד פרסום המאמר הזה.
מנגנון אמון חסר תקדים
נעבור למנחם שמול. טייס קרב בחיל האוויר וטייס ניסוי מיתולוגי בתעשייה האווירית. הוביל את טיסות הניסוי של שני דגמי הלביא. ערך קורס הסבה מזורז להטסת הלביא לשלושה טייסים: דן חלוץ, רני פלק ואילן רמון ז"ל. שלושתם היו טייסי ומפקדי טייסות 16F ואחרי ההסבה עברו לקרבות אוויר בין הלביא ל־16F, כשבכל פעם ממריאים שניים מהם, אחד על לביא ואחד על 16F, נלחמים, נוחתים, מתחלפים ונלחמים שוב. בכל המפגשים האלה, הלביא פשוט פירק את ה־16F. עוד לפני המערכת האוויונית העדיפה שהייתה על המטוס הישראלי, יכולת החדירה המשופרת שלו ויכולת התמרון המוכחת. היה לישראל קלף מנצח ביד.
התרעות פיקוד העורף