גוף ללא נשמה
פנייה אחר פנייה
זה לא עוזב לרגע
רסיס של זיכרון
שוב לא נותן לישון
מציץ מהחלון לרגע

"זה מה שהיה בשטח. זה מה שנשאר. בלילה אחד הלוחמים האלה, שהיו שם, שעשו משימה כל כך חשובה, חזרו הביתה כגוף ללא נשמה. זה בדיוק זה". את הדברים האלה אומר רמי מיכאלה - כיום מנהל בית הספר אורט אורמת ביבנה ולפני 25 שנה, בלילה שבין 4 ל5 בספטמבר 1997, קצין המודיעין של מבצע "שירת הצפצפה", שנודע כיום בשם "אסון השייטת".

מיכאלה נמנה עם לוחמי שייטת 13 של חיל הים, שאיבדה אז 11 לוחמים במה שנחשב לאחד האסונות הצבאיים הגדולים והכואבים בתולדות המדינה. לאחרונה, וכחלק ממאמציו היומיומיים להנציח את חבריו שנפלו, יזם מיכאלה את כתיבת השיר "גוף ללא נשמה" בידי הזמר, המלחין והיוצר מאור תיתון. מיכאלה, שהיה שם ובמובן מסוים גם נשאר, מזדהה כמובן עם כל מילה. "המבצע הזה בעצם הפך את הקערה על פיה. חטפנו אגרוף חזק בבטן", משחזר מיכאלה. "הייתי בכלי שיט יחד עם מפקד השייטת, שהיה במרחק מסוים מהכוח, ולפתע ראיתי פיצוץ ענק. זאת הייתה פטרייה עצומה. ברגע הזה הבנתי שקורה משהו לא טוב".

ברגע אחד הם אינם

קולות של מלחמה
באים בשיירה 
עוצמים עיניים 
נכנסים לתוך האש
עוד רגע זה נגמר 
מה מכאן נשאר בינתיים?

הימים הם ימי רצועת הביטחון. תקופת המאבק העיקש והסיזיפי בחיזבאללה, שהוציא לפועל עוד ועוד פיגועים נגד ישראל וחייב את צה"ל להגיב. במסגרת מבצע "שירת הצפצפה" היה אמור כוח שמנה 16 לוחמים מהיחידה המובחרת של חיל הים להניח מארב של מטענים נגד בכיר בארגון אמל סמוך לעיירת החוף אנצרייה. אלא שמה שהוגדר בדיעבד ככשל מודיעיני גרם לכך שהמידע על המבצע הגיע לידי חיזבאללה, שהציב ללוחמים מארב משלו. 11 נהרגו, ארבעה נפצעו, וצה"ל מיהר להטיס לשטח מסוק שיחלץ את הנפגעים ויאתר את גופות ההרוגים.

כוח החילוץ, שנחת במקום כחצי שעה לאחר חצות, ספג אש מרכב שחלף במקום, שממנה נהרג גם הרופא שנלווה לכוח סרן ד"ר מאהר דגש. למרות לחץ כבד שהפעיל הדרג הפיקודי לסיים את מלאכת החילוץ ולהמריא בהקדם, התעקש כוח החילוץ להישאר במקום במטרה לסיים את החיפושים אחר לוחמים שנותרו בשטח.

מימין - רמי מיכאלה (צילום: פרטי)
מימין - רמי מיכאלה (צילום: פרטי)

לבסוף המסוק חזר לישראל בטרם אותרו שתי גופות, ובהחלטת מפקד הכוח נותרו במקום כמה לוחמים, שהצליחו לאתר ולחלץ את גופתו של אחד ההרוגים, יוחנן הילברג ז"ל. מסוק נוסף שנחת במקום סמוך לשעה חמש בבוקר החזיר אותם לישראל, בעוד גופת הלוחם איתמר איליה ז"ל, שנותרה בשטח, הוחזרה לישראל כעבור שנה בעסקה עם חיזבאללה, יחד עם חלקים מגופות לוחמים נוספים.

עוד נהרגו באסון מפקד הכוח סא"ל יוסי קורקין ז"ל והלוחמים רז טבי ז"ל, גל רודובסקי ז"ל, רם לוינס ז"ל, אריה אברמזון ז"ל, יניב שמיאל ז"ל, צבי גרוזמן ז"ל, גיא גולן ז"ל ורס"ן ד"ר יצחק בנטוב. "אחד הדברים המאתגרים והלא פשוטים היה להתמודד עם האובדן", נזכר מיכאלה. "אני יכול להגיד שמהרגע שאתה נמצא בתוך הפיקוד אתה כבר חסר יכולת להגיב. כשאתה יודע שמהצד השני נמצאים כל החברים שלך, שרק לפני כמה דקות דיברת איתם, ראית את הפנים המחויכות שלהם ואת הרצון להתגייסות למשימה כל כך חשובה, ואז ברגע אחד הם אינם".

"שנייה אחרי האסון הייתי צריך לאסוף את הביגוד והציוד האישי של כל אחד ואחד מהחברים שלי, הלוחמים. אני אוסף את החפצים האישיים, ובתוכי יודע שזהו. שאותו חבר שאתה אוסף את הציוד אישי שלו כבר לא איתך. הוא פשוט מת". זאת לא הפעם הראשונה שמיכאלה משתף את זיכרונותיו ותחושותיו מאותו לילה שבו נחשף למראות הקשים ונדרש לאסוף את הציוד האישי של חבריו, אך נדמה שהמילים שלו מהדהדות מכאב טרי כאילו האירוע קרה אתמול. "ידענו שלא הצלחנו להעמיס את כל חלקי הגופות למסוק ושיש עוד גופות בשטח", הוא נזכר. "למרות זאת לא ויתרנו, ובחמש בבוקר פחות או יותר הכוח התפנה ועשה את דרכו לישראל. כאן בעצם התחיל שלב התחקירים".

אסון השייטת בלבנון, זירת ההתקלות (צילום: רויטרס)
אסון השייטת בלבנון, זירת ההתקלות (צילום: רויטרס)

לאן הולכים עכשיו
ואיפה זה יכאב
מי משלם את המחיר
וכמה עוד אפשר לחשוב על המחר 
כשהם לא כאן

ועדת החקירה שהוקמה לאחר האסון נעה תחילה בין שני תרחישים אפשריים – מארב מתוכנן או תקלה במטענים שנשאו הלוחמים על גבם. בסופו של דבר נקבע כי כשל מודיעיני גרם לדליפת המידע (לעומת תחקיר שפרסם כתב "מעריב" רן אדליסט, שבו נטען כי לא הוטמן מארב וכי הלוחמים נהרגו מפיצוץ המטענים שנשאו). "אתה מתמודד עם השכול, ובמקביל עובר את ועדות החקירה ומנסה להבין איפה אתה בתוך הסיפור הזה. אתה נכנס לסחרור מטורף, אישי ונפשי. אתה נשאב לעולם אחר לגמרי, שלא היית רגיל אליו לפני זה. יצאתי למבצע הזה רמי אחד, וחזרתי רמי אחר", אומר מיכאלה בכאב.

לקראת יום הזיכרון ה-25 לאסון הבין מיכאלה שנוצרה הזדמנות להנציח את זיכרון חבריו. הוא פנה לתיתון וביקש ממנו לעזור במשימה. "כל הזמן ההנצחה הייתה לי בראש", מודה מיכאלה. "עברו 25 שנה, וזה לא סתם תאריך בלוח השנה. זאת תקופה ארוכה, ועכשיו זה הזמן לעשות את המעשה הזה". למה בחרת להנציח אותם דווקא בשיר? "שיר הוא משהו שאפשר לשמר לדורות. אפשר באמצעות השיר להעביר את המסר למשפחות, להעביר את ההזדהות האישית לכל אחד ואחד מהם. שיר מחבר את כולם, זאת שפה אוניברסלית. ברגע שאתה מבין את המילים, את התוכן, את הסיטואציה - אתה מתחבר לזה". תיתון נענה לבקשה להנציח בשיר את זכרם של הנופלים באסון השייטת.

לאחר מפגש משותף עם סא"ל (במיל') רוני פולט, אז אחד הקצינים הבכירים בשטח ומי ששרד את התופת עם פציעה, נקבעה תוכנית העבודה והם יצאו לדרך. לטובת המשימה שותפו בתהליך תלמידי מגמת הקולנוע בבית הספר הרצוג בית חשמונאי, במטרה לתעד את התהליך ולהפיק סרט שישמש להם כפרויקט הגמר לבגרות. התלמידים התחברו לסיפור שהתרחש לפני 25 שנה? "הם התחברו מאוד. בתקופת הוצאת השיר שימשתי כמורה ולימדתי בבית הספר. הם מכירים אותי כמורה, אך מאוד שמחו והתרגשו לשמוע את סיפורי האישי ולהעמיק בו.

אסון השייטת, פרסום מעריב (צילום: ארכיון מעריב)
אסון השייטת, פרסום מעריב (צילום: ארכיון מעריב)

במהלך שבעה חודשים הם ליוו אותי בסיפור ועברו איתי תהליך מרגש ומיוחד". בכובעו כאיש חינוך רמי מוסיף ומספר על הפערים בחברה הישראלית בידיעת העובדות ההיסטוריות, שהולכת ודועכת בקרב הצעירים ונשכחת עם השנים. "הצעירים לא מכירים את המבצע הזה, לא יודעים מה זה בכלל רצועת הביטחון ואיפה זה דרום לבנון. הם לא מכירים את הגזרה ולא את אירועי הטרור בעבר. הם מכירים את מה שכאן ועכשיו. לכן אנחנו נלחמים כל הזמן שההיסטוריה לא תישכח. אני רוצה שגם בני הנוער יכירו את האסון הזה. ששום דבר לא ילך לאיבוד".

סגירת מעגל

גוף ללא נשמה 
אל הלא נודע ביחד 
לא עוזבים ידיים 
עוד לילה ערפל עלינו הוא נופל 
תרים ת'ראש אל השמיים

כשמיכאלה נשאל על הפעם הראשונה שבה שמע את השיר הוא מצטמרר. "המחשבות והמילים של השיר זה בדיוק מה שהרגשתי כל התקופה הזאת. זה בדיוק מה שעבר עליי", הוא מספר. הטקסט נכתב והולחן בלילה אחד, והפך בן רגע להמנון, להנצחה, לזיכרון".

הוצאת השיר לזכר חבריי סוגרת לי מעגל. בנימה האישית שלי, כשסיימתי את תהליך הוצאת השיר הרגשתי הקלה. משהו שקברתי לאורך השנים, ופתאום שיר אחד משחרר את זה. פתאום הרגשתי שאני במקום אחר לעומת איפה שהייתי בעבר. כאילו משהו השתחרר בי".

מיכאלה מקריא בקול את הודעת הוואטסאפ ששלח לתיתון לאחר שמיעת השיר לראשונה: "בוקר אור. תאר לך במילים את התודה הענקית שאני חש כלפיך על ההירתמות שלך. משהו שישב אצלי 25 שנה מתפרץ החוצה. זאת מועקה כזאת שבגרונך אתה עוזר להוציא את המועקה שלי. שמעתי את השיר עשרות פעמים, ושוב תודה. אין לך מושג איזה שליח של עשייה טובה אתה לי, ולעוד הרבה אחרים. תודה".

אסון השייטת, ניקוי שרידים (צילום: רוני שיצר)
אסון השייטת, ניקוי שרידים (צילום: רוני שיצר)

"המחשבות של מאור והמילים שלו הן בדיוק הרגשות שלי", מסביר מיכאלה. "זה מה שהרגשתי כל התקופה הזאת. זה מה שישב עליי. זה בדיוק המקום שאת המילים האלה הוא לקח בצורה כל כך מדויקת. 'גוף ללא נשמה', זה מה שבעצם היה שם בשטח. כוח החילוץ שנשאר שם וחילץ למסוק גופות ללא נשמה".

בשיר מופיע המשפט "מי משלם את המחיר". מה המשמעות של זה בעיניך? "אני מסתכל על החברים שכבר לא איתנו. בסוף מי שנשאר מאחור זה המשפחות, החברים, אנשים שהיו שותפים למבצע. בסיפור הזה כל אחד מהם שילם מחיר. גם אני שילמתי. גם אשתי שילמה, היא הייתה שם בשבילי כל הדרך, עם כל מה שחוויתי ועברתי. בלעדיה לא הייתי שורד את התקופה הכי אפלה בחיי. גם הילדים שלי שילמו מחיר. כולם משלמים. אני ועוד הרבה אחרים".

"החלק שמתאר בדיוק את רגע הפיצוץ נכנס לי לגוף כמו אגרוף בבטן. הוא מחבר אותי אוטומטית לאירוע. כל פעם שאני שומע את הבית הזה אני רואה בעיניים שלי את רגע הפיצוץ". גם אחרי הוצאת השיר ספק אם מיכאלה יחדול איפעם מהמשך ההנצחה, כאילו הוא האחראי לכך שחבריו נהרגו. "לכל אחד היה את האירוע הפרטי שלו, ואני מרגיש אחריות אישית. מהרגע הראשון שהמבצע יצא אל הפועל ועד היום לקחתי את זה כאחריות אישית. עד היום אני שואל את עצמי אם היה משהו שאולי הייתי יכול לעשות אחרת". ורגע לפני סיום הראיון מיכאלה מתנצל. "אני רוצה לבקש סליחה מכולם", הוא אומר בקול חנוק. "מכולם. אפילו מהמשפחות. אני לא יודע אם עשיתי משהו שלא במתכוון, וזאת הסיבה לכל ההנצחה הזאת. אני מרגיש חובה מוסרית לאירוע הזה, והשיר הזה הוא גם סוג של בקשת סליחה".