במיתולוגיה הישראלית, אביב נעורים צרוב בזיכרון הקולקטיבי כמבצע שבו קבוצת לוחמי צה"ל מחופשים לנשים חדרו למעמקי ביירות וחיסלו את מנהיגי פת"ח בדירותיהם.
אלא שהלילה ההיסטורי ההוא, בין 9 ל־10 באפריל 1973, לפני 50 שנה, כלל בעצם חמישה מבצעים שונים, שבמהלכם כוחות צנחנים ושייטת 13 תקפו יעדי פת"ח והחזית העממית באזור צידון, לאחר שכוח של סיירת מטכ"ל חיסל את ראשי פת"ח בביירות. לציון 50 שנה למבצע, שבנו ללילה הגורלי, להכנות שלפני, למודיעין המדויק שהפך לאגדה, ולהתרעה בזמן אמת - בזכות אישה אחת.
סוף שנות ה־60 ותחילת שנות ה־70 בישרו מבחינת מדינת ישראל על עליית מדרגה מדממת בהתמודדות עם הטרור הפלסטיני, שהכה עתה בישראלים ויהודים גם על אדמת אירופה ובאוויר. ב־68' נחטף מטוס אל־על בידי מחבלים מהחזית העממית לשחרור פלסטין והונחת באלג'יריה.
בפברואר 69' הותקף מטוס אל־על בנמל התעופה בציריך בעודו על הקרקע על ידי חברי החזית העממית לשחרור פלסטין; ב־72' נחטף מטוס סבנה, שעליו הצליחו להשתלט לוחמים מסיירת מטכ"ל; ובספטמבר אותה שנה התרחש טבח הספורטאים במינכן בידי חברי ארגון הטרור ספטמבר השחור.
"מי שמכתיב לנו את ההתנהגות זה האויב", אומר אל"ם בדימוס משה (מוקי) בצר, מקציניה הבולטים של סיירת מטכ"ל ומקימה של יחידת שלדג, "ברגע שהאויב יוצר פעולות טרור חדשות, אנחנו נערכים. אנחנו תמיד 'מפגרים' אחרי היוזמות הנבזיות שלהם שקשורות בטרור ובפגיעה באזרחים חפים מפשע".
הטבח במינכן, קו פרשת המים, היה פעולה נבזית ואכזרית שלא הייתה כמותה לפני כן. המחבלים רצחו שניים מחברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדה ולקחו כבני ערובה תשעה ספורטאים נוספים. סיירת מטכ"ל הוקפצה במטרה לטוס לגרמניה ולחלץ את בני הערובה.
"כשהמחבלים תפסו את הספורטאים, היינו ערוכים לטיסה", משחזר בצר. "היינו ליד נתב"ג. חיכינו שעות, קיווינו שייתנו לנו לטוס, התפללנו". אלא שלבסוף הכוח נאלץ להישאר בארץ, והספורטאים שנלקחו כבני ערובה נרצחו על ידי המחבלים.
"כל מי שחי אז והיה מספיק בוגר להבין את הדבר הנורא הזה, זה עורר בו זעם, כעס ורצון לעשות משהו", אומר בצר. "אולימפיאדה היא אירוע ידידותי ספורטיבי, וגם אויבים מדברים שם אחד עם השני. אני זוכר שבסוף השבוע היינו צופים בטלוויזיה ורואים את תמונות המשלחת הישראלית. הייתה גאווה גדולה. ואז פתאום כעבור כמה ימים הם חוזרים בארונות. יש מבצעים שהם מבצעי ענישה, או אפילו נקמה. אביב נעורים, למשל, היה מבצע נקמה, חד־משמעית".
הזעם והרצון לנקום, שעליהם מדבר בצר, שטף גם את צמרת ההנהגה הישראלית, שהחליטה לצאת למבצע זעם האל, כדי לחסל את חברי ארגון הטרור ספטמבר השחור, שהיו אחראים לטבח במינכן. אל"מ במילואים אמנון בירן, קמ"ן סיירת מטכ"ל בשנים 1971־1973, מציין כי "בעקבות הטבח במינכן גולדה מאיר קראה לראש המוסד צבי זמיר וביקשה ממנו לפעול, להציג תוכנית שתפעל נגד הדבר הנורא הזה, נגד ספטמבר השחור. הוא הביא איתו את מייק הררי והם קיבלו אור ירוק".
"זמיר העריך שהמוסד יזדקק ליחידה שתדע לפעול נגד טרור מחוץ לארץ, ולכן הוא מינה את הררי לעמוד בראש יחידת קיסריה", מסבירה אפרת מס, מחברת הספר "יעל לוחמת המוסד בביירות". "בזמנו, שתי המשימות העיקריות של המוסד היו מאבק וסיכול של טרור שהלך והתפתח בחוץ לארץ, בעיקר באירופה, ובמקביל הבאת ידיעות על אפשרות למלחמה או התרעות אחרות.
חשוב לזכור, אם עד 68' הטרור היה בעיקר בישראל, מרגע שנחטף המטוס לאלג'יר, יותר ויותר אירועי טרור התרחשו על אדמת אירופה והם אורגנו מלבנון בעיקר, וממקומות נוספים. לכן היחידה עברה הרבה שינויים גם באמצעי הפעולה, גם בטכנולוגיה וגם בגיוס האנשים. היחידה שינתה את פניה".
אילו שינויים? את מתייחסת לגיוס נשים?
"נשים היו תמיד. הרבה לפני שדיברו על שוויון בין גברים לנשים, נשים היו לוחמות בקו הראשון במוסד".
ובשלב הזה מגיעה יעל ליחידה?
"כן".
לוחמת המוסד "יעל מן", הפיסה האחרונה והקריטית בשרשרת המודיעין של מבצע אביב נעורים, נולדה בקנדה ב־36' תחת השם איילין שטיינר. היא עברה עם משפחתה בגיל צעיר לארצות הברית. "היא גדלה במשפחה מתבוללת, ודי במקרה נוצר קשר בין משפחתה לבין משפחה מהארץ שהגיעה לארצות הברית בשליחות התעשייה האווירית", מספרת מס. "כך היא התוודעה לישראל ולציונות".
עוד מספרת מס כי בניגוד לחבריה ובני משפחתה שהעדיפו לתרום כלכלית למפעל הציוני, יעל החליטה לעלות לארץ לאחר מלחמת ששת הימים, כשהיא בת 32, וב־71' התגייסה למוסד. "היא שירתה 14 שנים, שזה הרבה מאוד לאישה בתפקידי לחימה", אומרת מס. "אורך השירות שלה היה נדיר מאוד. היא סיימה את תפקידה ב־85'".
מס, ששמעה על קורותיה של יעל ממקור ראשון, פגשה אותה אחת לשבוע במשך שנתיים, עת כתבה את הספר. במהלך תהליך הכתיבה ניסתה להבין כיצד אישה צעירה ממשפחה מתבוללת מגיעה לשרת את מדינת ישראל בארץ אויב: "אחרי שיעל השתחררה מהשירות, היא כתבה ביומנה: 'עשיתי כל שיכולתי'. היא באמת הייתה מוכנה להקריב את חייה באופן הכי עמוק. מעבר לרצון לתרום, ניסיתי להבין איך זה מסתדר".
איך באמת?
"זאת פרשנות שלי, אבל כבר כילדה היא הייתה אאוטסיידרית. ומבחינתה, היא לא ניסחה את זה ככה, אבל אני ניתחתי שהיא רצתה להיות שייכת".
איך היא הגיעה למוסד?
"חבר שעבד באבטחת אישים סיפר לה על המוסד. הוא לא סיפר הרבה, אבל ברגע שהיא שמעה, היא תיארה את זה כמו התגלות, הארה. היא הייתה נחושה להגיע לשם, והייתה מוכנה להפוך את העולם ולהתקבל למקום הזה שהיא כמעט לא ידעה עליו כלום, אבל הייתה לה תחושה שזה המקום שהיא תוכל לממש את עצמה בו".
"לקח זמן והתקשרו איתה. הייתה התלבטות מאוד קשה אם לגייס אותה, ומייק הררי אמר שאחת ההתלבטויות הייתה משום שיש בה נאיביות רבה. הייתה בה איזו תערובת שלא עד הסוף ידעו אם יש לה את הכוחות לעמוד במשימות ובמתחים הכרוכים בחיים בכיסוי", מספרת מס.
היום אנחנו יודעים שהיו.
"אף אחד לא האמין אז שהיא תהיה אחת הלוחמות הכי טובות ואמיצות שהיו. היא עשתה דברים מעבר למצופה. אביב נעורים הוא מבצע קטן לעומת מה שהיא עשתה. אלה דברים שעד היום עוד אסור לספר".
כאמור, ההבנה כי המושכים בחוטי הטרור על אדמת אירופה יושבים בלבנון, הובילה את המוסד לביירות. שם הוכנה תשתית איתור, ובינואר 73' נאסף מספיק מידע מודיעיני שמצביע על הימצאותם של שלושה מראשי פת"ח בלב שכונת מגורים בביירות.
היו אלה יוסוף אל־נג'אר, קצין המבצעים של ארגון ספטמבר השחור וראש המחלקה המבצעית של פת"ח; כמאל נאצר, ראש המחלקה המדינית של פת"ח ויד ימינו של יאסר ערפאת; וכמאל עדואן, שהיה אחראי על הפעלת חוליות מפגעים בישראל ובשטחי יהודה, שומרון ועזה.
בירן מסביר כי המוסד הציג את המידע בפני הצבא, שהטיל את המשימה על כוחות צנחנים. אלא שהתוכנית הראשונית שהוצעה לרמטכ"ל דוד אלעזר הייתה שלוחמים רבים יסגרו את מתחם הבניינים כטבעת וכך יתפסו את השלושה. "הרמטכ"ל לא אישר את התוכנית", מספר בירן. "הוא אמר שאין מצב שמדינת ישראל תפעיל צבא סדיר באופן גלוי בתוך מדינה ערבית, כשלא רחוק משם יש מחנה צבאי גדול".
בעקבות כך, נקראו בירן ואהוד ברק, מפקד סיירת מטכ"ל דאז, להציג תוכנית חלופית לרמטכ"ל. אלא שברגע שבירן החל לצלול לתיק, הוא הבין שחסר לו הרבה מאוד חומר מודיעיני, בטח לטובת מבצע של חיסול ממוקד. כך התחיל מבצע איסוף מודיעיני שיהפוך את המבצע כולו למיתוס שנלמד עשרות שנים לאחר מכן.
"זאת הייתה הפעם הראשונה שרומי בן פורת, קמ"ן קיסריה, פתח בפניי, קמ"ן סיירת מטכ"ל, את השערים", מספר בירן. "ישבתי עם המוסד והכנתי איתם את המודיעין".
בשבועות לאחר מכן, הצליח שיתוף הפעולה המודיעיני לגבש תמונה רחבה. היעד, שכונה בפי הכוחות "אביבה", היה ברובע המוסלמי של העיר, ובו שני בניינים בני שבע קומות. המודיעין כלל שרטוט מלא של הדירות, את מספרי הרכבים של המאבטחים במקום, מפות הכבישים וכיווני הנסיעה בביירות.
"לדוגמה, רוב השטח מורכב מכבישים חד־סטריים", מספר בירן. "הדבר הכי נורא שיכול לקרות היה שניכנס לרחוב נגד כיוון התנועה. תחשבי מה קורה היום בתל אביב אם מישהו נוסע בניגוד לכיוון. זאת צרה צרורה. הייתי צריך להימנע מהדבר הזה ולקבוע ציר תנועה שהוא בטוח בכיוון הנכון. רק אחרי שהייתה לי את מפת הכיוונים בחרתי את נתיב הנסיעה".
ואיך ידעתם לשרטט את הדירה?
"יש מפעילים, במקרה הזה לבנונים, שמביאים בכל פעם עוד מידע וכך מרכיבים את חלקי הפאזל".
ואז נתתם את השרטוט ללוחמים?
"בנינו ביחידה דגם אחד לאחד, עם ברזלי זווית ובד יוטה, לצורך תרגול. כדי שברגע שהלוחם נכנס הוא יודע לפנות ימינה, נגיד, ללכת חמישה צעדים, להיכנס לחדר האוכל וכו'. אז לכל חדר עשיתי דגם כזה כדי שהחיילים יוכלו לתרגל את זה".
בצר: "קיבלנו את המודיעין הכי מדויק שיכול להיות. ידענו באיזו קומה כל אחד גר, היה לנו את התיאור המדויק של המבנה האדריכלי. איפה חדר השינה, איפה חדר העבודה, איזה ריהוט, איפה המגירות. ידענו שבבניין שלי גר אבו יוסוף אל־נג'אר, שהיה היעד המרכזי, בקומה השישית, ושיש מאבטח אחד".
"קיבלנו אינפורמציה כאילו מפי הסוס", מוסיף אל"ם בדימוס דב בר, קצין שייטת 13 ומפקד יחידה 707 שהצטרף לכוח המבצע, "ידענו על לוחות זמנים, על מיקום המאבטחים. ידענו ממש הכל ובזמן אמיתי".
ועל פי זה התאמנתם?
בצר: "כן, היו לנו אימוני ים ואימוני יבשה. חיפשנו בניינים דומים שנוכל להתאמן עליהם. מצאנו בשכונת ל' בתל אביב, לא רחוק משדה דב, בניינים לפני מסירה. כל ערב היינו מגיעים לשם. היינו 16 לוחמים שמחולקים לשלוש חוליות ועוד חפ"ק למטה".
בירן: "הלוחמים תרגלו והרגישו שהם היו בדירות האלה פעם. אבל הם לא היו בדירות, הם היו במודלים".
בצר: "דדו, הרמטכ"ל, ומנו (עמנואל) שקד, קצין חי"ר וצנחנים ראשי, היו מגיעים כמעט כל ערב לצפות בנו. דדו היה פותח את המעילים שלו לראות איך הכל מוסלק. היה לנו נשק, רימונים, תיק של חבלה".
לצד בצר, מפקדי החוליות הנוספים היו אמיתי נחמני ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים באוקטובר אותה שנה, וצביקה ליבנה. ברחוב, בכניסה לבניין, היו ברק, שהוביל את הצוות, ושמוליק כץ, רופא היחידה, לצד עמירם לוין ודב בר.
"ברוב השירות שלי הייתי בשייטת 13, אבל זמן קצר לפני המבצע עברתי לפקד על 707", מספר בר. "מפקד חיל הים באותה תקופה היה ביני תלם, וכעבור חודשיים ב־707 צלצלו אליי מהלשכה שלו, כדי שאסע איתו לרמטכ"ל".
הפגישה שעליה מדבר בר נערכה כחודש לפני המבצע, ובה ברק הציג את פרטי המבצע בפני הרמטכ"ל. "באיזשהו שלב ביני תלם התערב, מי שהכיר אותו יודע שהוא היה אדם עקשן ויסודי", מספר בר.
"הוא אמר שאביב נעורים, בהכללה, הוא מבצע חילי של חיל הים, זה לא מבצע של יחידה. הרי היו חמישה מבצעים באותו לילה. במקרה הזה דנו רק בחלק של ברק, אבל לפי דעתו, היה צריך בכל מבצע שיורד לחוף לצרף נציג של חיל הים כדי שיהיה קשר עם סירות הגומי והסטי"לים. לכן עזבתי את 707 כדי להתאמן עם הסיירת ולהצטרף למבצע. התאמנו במשך שלושה שבועות, אימונים מאוד־מאוד אינטנסיביים, דבר שמאפיין מאוד את סיירת מטכ"ל".
בצר: "השאלה הייתה איך מגיעים לשם. האפשרות הימית הייתה הכי טובה. להגיע לנמל חיפה, לעלות לסטי"לים עד לביירות, עד לטווח של 15־18 קילומטר מהחוף, לרדת בסירות גומי של השייטת שמובילות אותנו לחוף ומשם ללכת כ־150 מטר לשלוש מכוניות של לוחמי המוסד".
בירן: "יש בביירות המון חופים, אבל מרבית מחופי הרחצה בביירות מוגבלים מבחינת גישת מכוניות למים. לכן חיפשתי חוף אחר, חוף שיאפשר לנו להחנות שלוש מכוניות לפחות, בסוף חנו שם שש מכוניות, כי הכוח של אמנון ליפקין שחק שפעל ביעד אחר נחת באותו מקום".
בחוף הזה הייתה גישה?
"בנקודה הזאת היה מלון 'Sand', שהיה לו חוף פרטי, עם מגרש חניה מספיק גדול למלון, שיכול להכיל את המכוניות שלנו ולאפשר להן להיבלע".
בצר אף הגיע לראות את החוף לפני המבצע עם צוללת: "זה היה לא ייאמן, אני מתחת למים, לא רואים אותי ואני רואה אותם. ראיתי את חוף הרחצה, דיווחתי וזה היה חלק מהמודיעין".
לאחר שאסף את כל המידע סימן בירן את נתיב הנסיעה מחוף הנחיתה ועד ליעד, מרחק של כשמונה קילומטר: "אבל אין ווייז, אז איך החבר'ה יידעו לנווט? דרשתי תמונות של ציר הנסיעה, זה דבר אבסורד, לא ביקשו דבר כזה עד אז".
צורך הכרחי נוסף שעלה היה להגיע בהפתעה גמורה, בלי לעורר חשד בדרך, מתאר בירן. או אז עלה הרעיון להתחפש לאזרחים, כדי שבדרך לא יראו תושבי ביירות במכונית לידם חיילים. אלא שגם חבורת גברים הולכת בשכונה מנומנמת עלולה לעורר חשד, ולכן ברק, לוין ולוני רפאלי נבחרו להתחפש לנשים, והשאר נשלחו לקנות חליפות מעט גדולות לממדי גופם, על מנת שיסליקו את הנשק בתוכן.
בצר מספר כי הם הגיעו לחנות מצקין ברחוב אלנבי בתל אביב, ולמוכר במקום לא נדרש זמן רב להבין כי הם מתכוננים לפעולה. "בהצלחה", אמר וקרץ להם, ואז שאל אם אין צורך להסיר את התגים בעברית. "אז הבנו שאנחנו צריכים להקפיד יותר בנושא ביטחון שדה", הוא צוחק.
הבחירה בביגוד אזרחי ענתה לא רק על הצורך להגיע ליעד בלי לעורר חשד, אלא גם על הצורך להפתיע את האויב. אלמנט חשוב נוסף, מציין בירן, היה כי הפעולה תתבצע בו זמנית בשלוש הדירות באותו הזמן: "כל אחד משלושת ראשי הפת"ח היה עם הנשק האישי שלו. שלושתם גם נהרגו עם הנשק ביד. אם היה נוצר עיכוב בין הדירות, לא רק שהם היו מוכנים לפתיחה באש, הם היו יכולים לצאת מהדירה ולהיבלע בתוך הבניין, ולא היו מוצאים אותם".
זאת הפעם הראשונה שאתם מגיעים למבצע תחת הסוואה?
בצר: "התחפשות וזהות מושאלת הן דברים שקיימים בכל הצבאות, גם בתנ"ך, גם היום. לכן אנחנו משתמשים בזה כחלק משיטות המלחמה שלנו. תחבולות והונאה כלפי האויב הן חלק מזה".
בירן: "אני גם דרשתי מהמוסד פנקס כיס עם תמונות של שלושת הקנדידטים".
למה?
"כי רציתי שהלוחמים יזהו את היעד שלהם בשבריר שנייה. לכן לכל ראש משימה נתתי פנקס עם התמונות של היעד, ובכל יום הם דפדפו בו כדי להכיר את המטרה".
בצר: "היה לי תצלום של אל־נג'אר בכיס החולצה כל הזמן. צפיתי שבליל הפעולה תהיה מהומה וידעתי שאסור לי להתבלבל. כשראינו אותו בדירה, הרגשתי שאנחנו כבר מכירים מרוב שהסתכלתי על התמונה".
לבנון של 73' כונתה "שווייץ של המזרח התיכון". היא שגשגה ונהנתה מהמוני מבקרים מכל העולם. יעל הגיעה ימים ספורים לפני המבצע ללבנון. סיפור הכיסוי שלה היה שהיא כותבת תסריט על ליידי הסטר לוסי סטנהופ, אשת חברה בריטית, שעברה שנים קודם למזרח התיכון והתמקמה בלבנון. "זה היה 100 שנה להולדתה של ליידי הסטר לוסי סטנהופ, ויעל כתבה את התסריט", מספרת מס.
"היא למדה לכתוב תסריט ואפילו היה קשר עם חברת הפקה, לא אמיתית כמובן. הכיסוי שלה היה שהיא אנגלייה ושיש לה בן זוג, אמיל, שהיא כותבת לו מכתבי אהבה מלבנון, שבהם היא כותבת שהיא נמצאת שם רק לזמן קצר ועוד מעט היא תחזור הביתה. זה מה שאפשר לה להיכנס ולצאת".
המבצע של סיירת מטכ"ל תוכנן כך שהלוחמים המחופשים יעלו על הסטי"לים, יגיעו לחוף הנחיתה ויחברו לשלושה לוחמי מוסד שהכירו כבר את האזור ויסיעו אותם ליעד בשלוש מכוניות. אבל כל המבצע היה תלוי בהימצאותם של היעדים בדירותיהם. כאן נכנסה תרומתה הגדולה ביותר של יעל. "יעל הייתה שם בסך הכל תשעה ימים", אומרת מס.
"היא שכרה דירה ממול, שממנה יכלה לצפות בדירות שלהם. לדעת אם הם ישנם או לא, אם יש שומרים או לא. אם יש או אין אור. בטכנולוגיה שהייתה קיימת אז, התרעה בזמן אמת על הימצאות שלושת היעדים, בו זמנית, הייתה מאוד משמעותית. תארי לך שכל מערך הלוחמים היו מגיעים ורק אחד היה בבית. התנאי היה שהמוסד ייתן התרעה בזמן אמת שהם נמצאים בדירות, שלושתם".
אחד מלוחמי המוסד שתפקידם היה להביא את הלוחמים ליעד, היה אהרל'ה לבנת, "אביתר", שנפטר לאחרונה. לפני המבצע הוא נפגש עם יעל, והיא דיווחה לו כי כל השלושה בבית. וכך יצא אביב נעורים לדרך.
"נכנסנו לאחד המבנים ביחידה. אהוד, עמירם ולוני כבר היו מאופרים", משחזר בצר. "זה היה מצחיק לראות את אהוד נותן פקודות כשהוא מחופש לאישה. עלינו על האוטובוס אל בסיס חיל הים בחיפה, ואז עלו הרמטכ"ל וראש אמ"ן אלי זעירא. דדו בא במיוחד לתת לנו את ברכת הדרך. אבל אז הוא אמר בסוף 'תהרגו אותם'. ישבתי בשורה הראשונה והבנתי שנפלט לו משהו מתת־ההכרה, 'להרוג?', שאלתי".
למה שאלת?
"כי הפקודה שקיבלנו נוסחה על פי כללי התקינות הפוליטית והמשפטית, ולכן היה כתוב בה שאנחנו צריכים לחטוף אותם, אבל לא להסתכן. אבל הנחת המוצא הייתה שהם חמושים. לכן התאמנו לחטיפה בידיעה שהסיכוי שהם ירימו ידיים כשניכנס ויגידו לנו לקחת אותם הוא אפסי. ואני מודה שהרצון לחסל אותם היה חזק יותר. כולם ידעו את זה".
אז מה קרה אחר כך?
"דדו סובב את הראש אחורה, זעירא הנהן לאישור ודדו חזר ואמר 'תהרגו את המנוולים'. אמרתי לחוליה שלי 'הרמטכ"ל התבלבל, נפלט לו, אנחנו נעשה את מה שתרגלנו'. אבל היה ברור לנו שאנחנו הולכים להרוג אותם".
הכוח עלה על הסטי"לים, ולשמחת הלוחמים, בניגוד לאימון שבו חוו ים סוער במיוחד, הים היה חלק והם לא הקיאו. כעבור כמה שעות הפלגה, ביירות נראתה באופק. הלוחמים ירדו לסירות המארק־7 כשהם עטופים בניילון כדי לא להירטב, ולוחמי הקומנדו הימי הביאו אותם לחוף.
"נחתנו באזור בית המלון", משחזר בר. "מהר מאוד השתלבנו במרינה ועלינו לכביש. חיכו לנו שלוש מכוניות. יצאנו על הכביש של צידון־ביירות, הכביש היה הומה. מלא רכבים, ביירות פרחה, הכל היה מואר. היו גם מחסומים, אבל לא מחסומים רציניים שבודקים כל רכב".
בר ובצר גם יחד מתארים את הרגע שבו דיווח לוחם מוסד לברק כי שני ז'נדרמרים חמושים מסיירים במקום. "אהוד ברק אמר לו סע, כי הוא לא רצה שיבטלו לו את המבצע", מספר בצר. "אם עכשיו הוא ידווח שיש שינוי מודיעיני ויש שני שוטרים באזור שלנו, זה יכול לגרום לביטול המבצע. זה קרה כבר במבצע ארגז".
כשהגיעו לשכונה, גילו רחוב די חשוך ודווקא הז'נדרמרים לא נראו בסביבה. "הוא גם לא היה רחב, אז אם מישהו בא מולך, אתה מתחכך בו. אין מרחב תמרון גדול", מוסיף בר.
"אני ואהוד הלכנו ראשונים כזוג, ואז ראיתי את שני הז'נדרמרים בפינה של הבניין, מדברים אחד עם השני. הם יצאו מתוך הצללים ועצרו על המדרכה להדליק סיגריות. היה ברור לגמרי שהם לא קשורים לאיזו ידיעה, הם פה במקרה. אני לוחש לאהוד 'לא יורדים מהמדרכה', כי אם אנחנו אזרחים, הרי שהם צריכים לזוז", מספר בצר.
"עברנו והתחככתי עם הכתף השמאלית שלי בכתף של הז'נדרמר, אבל המשכנו הלאה, הגענו לבניין שלי וראיתי שאין מאבטח בחוץ. הרי נאמר לנו שיש מאבטח אחד למטה. אז סימן שהוא בפנים. הדלת הייתה פתוחה וגם בתוך הבניין לא היה אף אחד. אז עלינו לקומה השישית לדירה של אבו יוסוף אל־נג'אר".
הפעולה הייתה צריכה להיות זריזה ומדויקת. לא רחוק מהלוחמים הייתה תחנת משטרה לבנונית ומחנה של פת"ח. "זה פגע וברח בזמן מאוד קצר, כדי שהאויב שנמצא סביב לא יוכל להגיע", מוסיף בצר. זאת הייתה גם פעולה ללא חילוץ. "זה היה אחד המקרים הבודדים בהיסטוריה של צה"ל שלא נבנה כוח חילוץ להתערבות מיידית", אומר בירן.
"שלוש החוליות עלו לדירות השונות. כפי שסוכם מראש, היה עליהם להקיש שלוש נקישות כדי לסמן שהם מוכנים לפעולה, או אז ישמעו חמש נקישות בחזרה מצדו של ברק, שמשמעותן: ביצוע. על מנת לפרוץ את הדלתות הניחו הלוחמים על המנעולים את "אוזן אורי", מטען מיוחד על שם קצין האמל"ח אורי טאובר, שיצר מטען שמונח על המנעול, פוגע בו ופותח את הדלת. אלא שפתיל ההשהיה פעל במשך 20 שניות. זה המון זמן לחכות ברגע הזה", אומר בצר.
"אבל אני רגוע לגמרי, ואני מסתכל על לוני (רפאלי) ורואה אותו מאוד מתוח אבל מחופש לבחורה אז אני קורץ לו. עד היום הוא לא שוכח את זה".
מה קרה לאחר מכן?
"תוך כדי ההפעלה שמענו יריות מלמטה. לא הבנו מה זה. הרי אם זה היה המאבטח זה צריך היה להיות בשקט, היו להם משתיקי קול. אז איך יש יריות? אבל המנעול התפוצץ, נתנו מכה בדלת והיא עפה. ואז אבו יוסוף אל־נג'אר יצא מחדר השינה ישירות אלינו, מיד רץ חזרה וסגר את דלת חדר השינה".
מה עשיתם?
"ירינו צרורות דרך הדלת ופרצנו אותה, הוא נפגע וחיסלנו אותו. היינו צריכים לקחת מסמכים משולחן העבודה שלו אבל למטה היו יריות, כלומר הייתה לחימה, וצריך היה לעזור להם. אז נתתי פקודה לעזוב את המסמכים ולבוא אחריי".
בר: "למטה היינו עמירם (לוין) ואני. הבניינים היו על עמודים ונעמדנו מאחוריהם. ידענו על שומרי הראש שלהם, ושמנו לב שבאמת בשלוש המכוניות שמעבר לכביש, יש איזו תכונה. ראינו צלליות, זה לא היה בבירור".
מעבר למאבטח בחזית הבניין, היה מודיעין על נהגים, לרבות מספרי הרכב שלהם. "לכל אחד מהיעדים היה מאבטח שמעביר את הלילה במכונית שאיתה הוא הגיע", מסביר בירן. "קראנו להם מאבטחים כי התפקיד שלהם היה לא רק להסיע, אלא אם הם היו מאתרים ברחוב איום מסוים, הם היו יכולים לצאת מהמכונית ולהתריע על משהו חריג שקורה".
בר: "הם כנראה הרגישו שהייתה תכונה מיוחדת ברחוב. הייתה תזוזה במכוניות, אז עמירם אמר לי 'קדימה', כי הבנו שאלה המאבטחים. יצאנו מהעמודים, עברנו את הכביש, התקרבנו למכוניות וירינו בהם עם משתיקי הקול. השלישי נפצע, פתח את הדלת הנגדית והתגלגל מהאוטו החוצה. אז אני יריתי עליו עוד מרחוק, זאת כבר פעולה רועשת".
ומה קרה אז?
"היה רעש, זכוכיות התנפצו. ידענו שבמעלה הרחוב יש ז'נדרמריה ואנחנו היינו צריכים לשמור על שטח סטרילי, כלומר שאף אחד לא יעבור ברחוב, או ייכנס או ייצא מהבית. והנה ג'יפ של ז'נדרמרים עם שלושה שוטרים ותת־מקלע באמצע מגיע לאזור. קיצרנו טווח, יצאנו מהעמודים, חיכינו להם ברחוב והרגנו את שלושתם. הג'יפ התחיל להידרדר ברחוב והתנגש במכוניות. ואז, הגיע עוד ג'יפ, ושוב תקפנו".
בצר: "אחרי המבצע הזה תמיד אמרתי שהבלתי צפוי הוא הצפוי".
למה?
"ביחידה יש מושג שנקרא מקרים ותגובות, מושג שקיים בכל הצבא כבר, שלפי זה אנחנו מתרגלים בלי סוף. מבצע כמו אביב נעורים כמובן מחייב אותנו לתרגל מקרים ותגובות, אבל אחד הכדורים שהופנה למאבטח במכונית דופין הצרפתית פגע במערכת החשמל של האוטו, דבר נדיר ביותר. וזה פגע בצופר והצופר נתקע וצפצף. בגלל זה הבלתי צפוי הוא הצפוי, מי חשב על דבר כזה. ובשכונה כל כך שקטה, כולם מתעוררים ומישהו מצלצל למשטרה. עד היום אני שומע את הצופר הזה".
מה ראיתם כשהגעתם למטה?
"ראיתי שהם ירו ברכב של הז'נדרמרים. המשכנו לירות ואז הגיע עוד רכב, וכולנו ירינו עליו. כל החוליות הגיעו והגיע הרכב של המוסד ורצינו לעלות לרכב ולנתק מגע, אבל הגיע עוד ג'יפ אחד. ירינו גם בו ופגענו ברכב הזה. אני גם זרקתי רימון".
בר: "נכנסנו לרכבים ונסענו משם במהירות, כמו שודדי בנק. פיזרנו מסמרים על הכביש שמי שירדוף אחרינו יתפנצ'רו לו הגלגלים. בשלב הזה כבר הודעתי כמובן לסטי"לים ולסירות הגומי שיתקרבו לחוף לאסוף אותנו, כי אחרי שהם הורידו אותנו הם הסתלקו".
בצר: "כשיצאנו מהעיר דרומה ונסענו על הציר של כביש החוף שלהם, ראינו שתי שריוניות של הצבא הלבנוני עם פרוז'קטורים מאירות על החוף. זה לא היה קשור אלינו, זה היה סיור ביטחון שוטף. אבל זה היה סוריאליסטי לגמרי, לא יכולנו לעקוף אותם כדי לא לפספס את נקודת החבירה".
בר: "זה היה משהו כזה בלתי מובן בכלל. אבל אז הם עברו את הנקודה ואנחנו עצרנו ורצנו למים. השארנו את המכוניות שם עם הדלתות פתוחות".
בצר: "עלינו לסטי"לים וברק ניגש אל כל אחד מאיתנו וכולנו דיווחנו שחיסלנו את היעדים".
בר: "ורק בסטי"ל נודע לנו שלאמנון ליפקין יש שני הרוגים בכוח, זה היה קשה". היו אלה סגן אבידע שור וסמל חגי מעין ז"ל.
יעל, שלא ידעה כי דיווחה האחרון יוביל למבצע, הייתה בביתה כשפרצה ההמולה. לכן היא גם לא ידעה מדוע "אביתר" אמר לה לשוב הביתה ולא להסתובב. מספרת מס: "מאוד חרדו שהיא תהיה בתוך קרב יריות למטה, ואסור היה להגיד לה שיש מבצע בגלל המידור".
למה?
"כי אם נניח היא תיתפס לפני זה, הכוחות היו יכולים להיכנס למארב. אלה הם כללי המידור, שאם אחד נופל זה לא מפיל את כולם. אבל היא לא הבינה ממה פחדו כל כך. היא הייתה אומרת לי 'את יודעת, אפרתי, בניו יורק יותר מפחיד להסתובב מאשר בלבנון'".
היא הבינה שזה צה"ל?
"כן. ברגע האחרון של המבצע היא שמעה 'בוא הנה' והבינה שזה צה"ל. אבל אחד הדברים שמצביעים על הכוח שלה, זה שהיא נשארה בלבנון עוד חמישה ימים, יצאה באופן הכי רגיל תחת סיפור הכיסוי שלה. היא לא נתפסה. היא הייתה יכולה להיות אלי כהן 2, אם היא הייתה נתפסת".
מה היא עשתה?
"היא החליטה שהיא נשארת ולמחרת התנהגה כרגיל. היא סיפרה לכולם כמה היא נרעשת ממה שקרה בלילה. היא שמעה דברים מאוד קשים על ישראל והזדהתה איתם כדי שלא יחשדו בה". וכך כתבה יעל למטה המוסד, יום למחרת המבצע:
"אמיל יקירי, אני עדיין רועדת מאירועי הלילה האחרון. פתאום באמצע הלילה התעוררתי מרעש התפוצצויות... נכנסתי לפאניקה - הישראלים מתקיפים. רצתי לחלון וראיתי קרב מתנהל ברחוב. זה היה נורא... אחרי כמה שעות השתרר שקט ולהפתעתי נרדמתי. כשהתעוררתי חשבתי שהיה זה אך חלום רע, אבל לא, זו הייתה המציאות. הישראלים הנוראים האלה באמת היו שם. שלך באהבה רבה, הנזירה שלך בלבנון".
"נתנו לה הוראות לצאת מיד, אבל היא ניתקה את הקשר עם המפעילים שלה, כדי שלא תהיה שום אפשרות לחשד. במקביל, במוסד אפשר היה לחתוך את האוויר בסכין. לימים מייק הררי אמר לי שצריך לסמוך על הבחירה בלוחמים שנמצאים בארץ יעד, לסמוך על ההכשרה שהם קיבלו ולסמוך עליהם שהם יודעים יותר מכולנו לקרוא מה קורה מסביב", מספרת מס.
"צביקה זמיר היה אומר, כשהיינו מתכנסים כל שנה בחצר של מייק, 'היחידה שהפרה את ההוראות שלי ולא שמעה בקולי זאת יעל. כל מי שהכיר אותה העריץ אותה'".
נשמע שהיא הייתה סיפור הצלחה.
בצר: "יעל היא הגיבורה האמיתית. היינו חברים עד יום מותה". יעל נפטרה בשנת 2021. מבצע אביב נעורים גרם לזעזוע עמוק בפת"ח עם חיסולם של שלושת הבכירים ועוד כ־100 מחבלים ביעדים הנוספים. המבצע הצליח לעצור את גל הטרור, אבל חודשים ספורים לאחר מכן התעוררה ישראל לסיוט בצהרי יום הכיפורים.