רגע לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, יו"ר יד לבנים, אלי בן־שם, לא מוצא מרגוע אל מול הפילוג בעם ומנסה בכל כוחו למנוע עימותים בבתי העלמין הצבאיים. בראיון כואב במיוחד הוא מדבר על הקרע שנפער בין משפחות שכולות, על הכאב והגעגועים שאינם מרפים לבנו קובי שנפל באסון המסוקים, ועל הרגע המשפיל באגף השיקום שבו החליט להילחם למען אלה שאיבדו את היקר להם מכל.
בכל שנה בערב יום הזיכרון מחפש אלי בן־שם, יו"ר ארגון יד לבנים, אישה אחת בתוך משפחות השכול. ביום שבו הכאב מדמם וחשוף עד לשד העצמות, מוצא בן־שם, ששכל את בנו קובי באסון המסוקים, הקלה ונחמה בשיחה עם ניצולת שואה שאיבדה את בנה היחיד במלחמת יום הכיפורים. “האישה הזו, שנותרה בודדה בעולם, הפכה מודל החיקוי שלי להתמודדות עם הצער", אומר בן־שם בפשטות. “כי למרות המחיר הכבד ששילמה, היא תמיד הייתה חייכנית ומלאת חיים וגאווה שהבן שלה נהרג למען המדינה. אבל השנה, שבועיים לפני יום הזיכרון, פגשתי אותה באיזה כנס והבחנתי שמשהו בה השתנה. היא אמרה לי, ‘אלי, מה קורה לנו, האם המחיר ששילמתי היה שווה כדי לראות את העם חצוי לשניים במלחמת אחים?', והתחילה לבכות. חיבקתי אותה והתחלתי לבכות בעצמי".
גם אתה שואל את אותה השאלה?
“כן, לפעמים אני שואל את עצמי אם המחיר ששילמנו היה שווה אם הגענו למצב כל כך מפולג. מצד שני, אני לא יכול להגיד בשמו של קובי מה הוא היה חושב על מה שמתחולל היום במדינת ישראל, כי קובי עשה את מה שעשה ממקום של הקרבה. הוא כל כך אהב את המדינה, הוא היה מורעל. אני חושב שהיה מאוד כואב לו לראות את הארץ כל כך שסועה וחצויה".
ושאר המשפחות?
“יש קרע עצום. משפחות שהילדים שלהן נהרגו יחד, באותה מלחמה, באותו קרב, לא מדברות היום האחת עם השנייה, כי כל אחד חושב אחרת. זה כל כך נורא שאני כבר שבועיים לא מסוגל לישון בלילה. אף אחד לא בוחר להיות חלק מיד לבנים. הגורל מפגיש שם את כל המגזרים, יהודים ונוצרים, דרוזים, בדואים, צ'רקסים, מתנחלים ועירוניים, דתיים וחילונים, אשכנזים וספרדים, משפחה אחת עם כל כך הרבה מגזרים וזהויות שהילדים שלה אכלו ושתו יחד, נלחמו יחד ונפלו יחד, ועכשיו הרפורמה קורעת גם את העם וגם את המשפחה הזו לגזרים. הגענו למצב שאפילו משפחות שכולות מאותו טנק חושבות היום אחרת. ובגלל שכמעט לכל מבצע ומלחמה יש קבוצת פייסבוק, התחילו לרוץ דיבורים לא יפים, ניבולי פה. כמובן שמיד עצרנו את השיח הזה, אבל זה קורע את הלב. מדובר במשפחות דתיות, מלח הארץ, שחושבות אחרת ממשפחות חילוניות, וזה טבעי, אנחנו בבואה של העם, אבל העוצמות של המחלוקת כל כך גבוהות, שזה מזעזע. כשאני חושב על ההשלכות של הקרע הזה בטקסי יום הזיכרון, יש לי סיוטים בלילה".
ממה אתה חושש?
“חלק גדול מהמשפחות דורשות שהפוליטיקאים לא יגיעו לבתי העלמין לטקס יום הזיכרון. אבל השרים וחברי הכנסת כבר שיבצו את עצמם לטקסים בבתי הקברות. אני חושש שיהיו מהומות, כי המשפחות אומרות לי, אנחנו לא רוצים לראות אף פוליטיקאי, לא מימין ולא משמאל. יש לי אלפי משפחות מאוד נחושות וקבוצות של אנשים רציניים שיש בתוכם אלופים ותתי־אלופים שמתקשרים אליי בחמש לפנות בוקר ובשעות הקטנות של הלילה ומזהירים אותי שהם יעמדו בפתח בתי העלמין ולא ייתנו לאף פוליטיקאי להיכנס. יש למשל את פרופ' אסא כשר, אב שכול, שארגן קבוצה של מאות משפחות שפנו לארגון וביקשו שלא יהיו שרים וחברי כנסת בבתי הקברות, ויש את האלוף עמנואל סקל שבנו יואב ז"ל נהרג בדרום לבנון, שפנה אליי ואמר לי, אלי, אני לא מוכן בשום פנים ואופן שפוליטיקאים יעמדו מול הקבר של הבן שלי וינחמו אותי, כי מה שקרה כאן בשנה האחרונה הוא דבר שאני לא מוכן לסלוח להם עליו. מדובר בגיבור בן 82 שלחם בכל מלחמות ישראל, מה אני יכול להגיד לו? יש כל כך הרבה כעס על מה שקורה כאן, ואצל משפחות השכול האמוציות הרבה יותר גדולות מאשר אצל האזרח הפשוט. הן הרי שילמו את המחיר הנורא ביותר למען המדינה, שעכשיו הם רואים מה קורה בתוכה. הורים התריעו בפניי שאם הפוליטיקאים בכל זאת יתעקשו להגיע לטקס, הם יזרקו עליהם ביצים. המחשבה על המלחמות שעלולות להתרחש ביום הזיכרון בבתי העלמין מבהילה".
אם המשפחות דורשות שהפוליטיקאים לא יגיעו השנה, מה הבעיה לכבד את בקשתן?
“כי מצד שני יש משפחות שחושבות ההפך, בדיוק כמו במחאה נגד הרפורמה. רוב האנשים שיוצאים למחאה זה אנשים מצד אחד, ואלו שהצביעו למפלגות השלטון לא כל כך יוצאים למחאה. למרות שיש לי גם פניות מהציבור שלא יוצא לרחובות, הרוב הגדול של משפחות השכול לא רוצה פוליטיקאים".
אם הרוב לא רוצה, אז הרוב קובע, לא?
“לא, כי אנחנו מדינה דמוקרטית ויש לנו מוסדות שלטון שאמורים לקבוע את חוקי הטקס. 74 שנים כנסת ישראל ומזכירות הכנסת והממשלה הכינו את השיבוצים של הפוליטיקאים לטקסים בבתי הקברות הצבאיים, והם אלו שאמורים לעשות את זה גם השנה".
גם אם השנה הזו רגישה במיוחד?
“אני לא יודע. יש לנו 54 בתי קברות צבאיים, אנחנו הפנתאון הלאומי של מדינת ישראל. מי שקבור שם זה קודש הקודשים, מיליון וחצי איש מגיעים לאירועי יום הזיכרון, שהוא האירוע הכי גדול במדינת ישראל. בתי הקברות פתוחים ביום הזה 24 שעות, חוץ מבית הקברות בהר הרצל, שסידורי האבטחה שלו מחייבים שעות אחרות, לכל השאר הדלת פתוחה וכל מי שרוצה יכול להגיע ולהיכנס. אז מה נעשה? נסגור את השערים לאנשי המחאה אם ירצו להגיע לשם? נסגור את השערים לפוליטיקאים אם ירצו להגיע? ומצד שני, בחלק מהמקומות, כשנודע למשפחות השכול איזה פוליטיקאי עומד להגיע, הודיעו לי חד־משמעית שלא ייתנו לו להיכנס. אז מה יקרה בפועל? יתחילו קללות וניבולי פה על הקברים של הנופלים שהגישו לנו על מגש הכסף את מדינת ישראל, שרובם, כמו הבן שלי, לא זכו להקים משפחה, להוליד ילד. על הקברים שלהם תתחולל מלחמת אחים ויהיו צעקות וגידופים? אלוהים ישמור".
המשפחות שמבקשות מהפוליטיקאים להגיע לא חוששות מתרחיש כזה?
“הן אומרות שהפוליטיקאים צריכים להגיע ולכבד את המעמד. הן אומרות, למה שלא יגיעו עכשיו אחרי ש־74 שנים הגיעו? ואני לא יכול להגיד לך אפילו אם הן המיעוט, כי כמו בהפגנות נגד המחאה, מגיעים מאות אלפים מצד אחד, ומהצד השני לא מגיעים הרבה אבל חושבים כמו הצד השני, אז אולי יש לנו אלפי משפחות שחושבות אחרת. וגם אנחנו תמיד רצינו שיגיעו שרים וחברי כנסת לטקסים, היו תקופות ששרים הבריזו לנו ונלחמנו שיגיעו לכבד את הטקס, כי בסופו של דבר, מי שמוציא את החיילים לקרב זה הממשלה ומי שמחליט על מלחמות זו הממשלה".
זו גם עמדתך האישית?
“אסור לי להביע עמדה אישית, כי אני מייצג את משפחת השכול על כל גווניה. אני מתנדב. הממשלה מקבלת כסף כדי לעבוד ולחשוב ולקבל החלטה מה עושים השנה. אני צריך לשקף להם את הבקשות ואת הרחשים והסיכונים, האזהרות ותמונת המצב, ומקבלי ההחלטות ביחד עם המשטרה והשב"כ והיחידה לאבטחת אישים צריכים לבדוק אם יוכלו להגן על הפוליטיקאים שיבואו ואם נכון להגיע למצב שבו הטקסים לא יעברו בצורה חלקה. בית קברות זה מקום מאוד רגיש, ואנשים שמגיעים אליו אמוציונליים מאוד. אלו אנשים שאיבדו לא רק בני משפחה אלא גם חברים ומפקדים. הכל יותר מתוח, יותר רגיש, ובלהט היצרים אירוע כזה יכול לתדלק".
גם בשנה שעברה נשמעו דרישות מצד משפחות שכולות לחברי הממשלה של בנט ולפיד לא להגיע ולא להשתתף בטקסי הזיכרון של ילדיהן מכיוון שזו “ממשלה עם תומכי טרור".
“משפחת השכול חצויה ומורכבת מכל העדות ומכל המגזרים, ולכן אמירות כאלה משני הצדדים הן לא טובות ולא מקרבות. אבל אי אפשר להשוות את מה שהיה בשנה שעברה לשנה הנוכחית. בשנה שעברה זו הייתה קבוצה קטנה מאוד של הורים, שחלקם היו אנשים פוליטיים שקשורים למפלגות מסוימות, וגם אז דיברו בעיקר על הטקס של נפגעי פעולות איבה, ושאר הטקסים עברו בשלום ובשקט. אבל הפעם זה אירוע אחר לגמרי. הפעם פונות אלינו אלפי משפחות ושולחים לנו אלפי הודעות ומכתבים. הפעם משפחות כותבות מדם לבן, יתומות שלא הכירו את אבא שלהן, הורים שכולים ליותר מילד אחד, אחים שאומרים לי, ‘אח שלי מתהפך בקברו כשהוא רואה את מה שקורה עם הרפורמה והמחאה'. הם מדברים אפילו על טקס אלטרנטיבי. הפעם הדרישה להרחיק פוליטיקאים היא לא לקונית, זה משהו מעמקי הלב, מהקישקעס. אי אפשר להתעלם ממנה".
אז מה תעשו?
“אולי נציע למקבלי ההחלטות לעשות קמפיין להרגעת הרוחות. ראינו מה קרה בחג הפסח כשעם ישראל התאחד מול האיום הביטחוני. כשיש צרה, כולנו אחים וכולנו מחוברים, ואולי הרקטות מלבנון בפסח המחישו לעם ישראל כמה האחדות והחיבור חשובים להמשך קיומנו".
גם אתה שותף לקריאה לעצור את המחאות וההפגנות ביום הזיכרון וביום השואה?
“כן. אם יש דבר אחד בישראל שיש עליו קונצנזוס הוא יום הזיכרון ויום השואה. אלו הימים המקודשים ביותר לעם ישראל, ובימים האלה צריך לעזוב את כל המחלוקות ולתת כבוד לנופלים ולנספים".
השנה מלאו לבן־שם 73 שנים. 26 שנה חלפו מאז אסון המסוקים שבו נהרג בנו, אחד האירועים הטראומטיים ביותר בתולדות ישראל, ובן־שם מעיד שלמרות הזמן שחלף, הכאב על מות בנו לא נחלש ולא התעמעם, להפך. “בכל יום ויום אני הולך לישון עם קובי, ובכל יום ויום אני מתעורר איתו בבוקר", הוא אומר בדמעות.
איזה ילד הוא היה?
“קובי נולד פג. בשנתיים הראשונות לחייו הוא היה מוגבל, מאוד אטי, ופחדנו שהוא לא יתפתח כשאר הילדים. אבל בגיל 3 הוא הדביק את הפער והפך למצטיין בכל תחום. הוא היה נער ביישן וצנוע, אוהב אדם, ערכי מאוד, שתמיד רצה לתרום ולתת בכל מסגרת ובמיוחד כחניך ומדריך בתנועת הנוער העובד והלומד ברמת השרון. אני זוכר אותו בגיל 16 מנהל את טקס יום הזיכרון בתנועה עם החברה שלו. בכל בוקר כשאני עובר בדרך למשרד שלי ליד האנדרטה עם שמות הנופלים וקובי בתוכם, עולה בעיניי התמונה הזו שלו, עם החברה והלפיד והמדים הכחולים".
כשקובי היה בן 16, נפטרה אמו מסרטן השד. “חמש שנים התמודדנו עם המחלה", מספר בן־שם. “זה התחיל כשנסענו עם חברים לאילת, וטובה אשתי אמרה לחברה שלה, אני מרגישה גוש קטן בשד. כשחזרנו היא הלכה להיבדק וגילו לה סרטן אלים. זה קרה ממש אחרי הלידה של שני הקטנה, וטובה נאבקה במחלה וכל הזמן נתנה לנו להרגיש שהכל בסדר. היא הייתה מאוד אופטימית, המשיכה לתפקד ולא הרגשנו כלום. רק בחודשים האחרונים לחייה נחלשה, וכשהמצב הידרדר טיפלנו בה בבית עד שנפטרה".
נשארת אלמן טרי עם שני ילדים גדולים ופעוטה בת 5.
“זה לא היה קל, אבל החלטנו יחד שממשיכים לנהל בית שמח. אמרתי לילדים, הבית שלכם הוא מבצר, והוא פתוח, תזמינו חברים ואני אדאג לאוכל ולכל השאר כדי שתמשיכו להיות כמו שהייתם לפני שאמא נפטרה. וכך היה. לקובי היו שישה חברים שהוא גדל איתם מכיתה א', והם המשיכו לבוא אלינו, והבית היה חם ופתוח, שמח ותוסס. שלוש שנים אחר כך קובי נהרג, ואז הגג התרסק עלינו".
קובי התגייס למודיעין קרבי ושירת ביחידה לאיתור מבוקשים. אחר כך נשלח לקורס קצינים וגם אותו סיים בהצטיינות: “הצ'ופר שלהם היה לעלות למוצב דלעת, אבל אני לא הסכמתי לאשר לו את זה. שבועיים היה ויכוח, קובי לא דיבר איתי, אמר לי, אתה לא תחליט עליי, אני בן 19 וחצי ויכול להחליט לבד. אם צריך, אני אפילו אלך לבג"ץ נגדך. עד כדי כך. ואני ניסיתי, אמרתי לו, אתה עוזר לי לגדל את אחותך הקטנה, אני צריך אותך בבית. זה לא עזר. אחרי שבועיים המפקד שלו הגיע. אמר לי, הילד מצטיין, אל תעצור אותו. אז נכנעתי וחתמתי".
ב־4 בפברואר 97', באסון התעופה הקטלני בעולם שבו מעורבים מסוקים עד אותה עת, התנגשו שני מסוקי יסעור של חיל האוויר זה בזה מעל עמק החולה בעת שהובילו לוחמים מחטיבת הנח"ל ומחטיבת גולני לפעילות מבצעית במוצבי צה"ל דלעת ובופור שברצועת הביטחון בדרום לבנון. אחד המסוקים התרסק במושב שאר ישוב, והשני בערוץ נחל סמוך לקיבוץ דפנה. כל 73 החיילים, ובתוכם שמונה אנשי הצוות שהטיסו אותם, נהרגו במקום.
“בדיוק היינו בדרך לארוחת ערב", מספר בן־שם. “כשחברת נפש של אשתי המנוחה התקשרה וסיפרה שהודיעו בחדשות שמסוק התרסק בשאר ישוב. חצי שעה קודם עוד הספקתי לדבר עם קובי בטלפון והוא אמר שהוא עולה למסוק והכל בסדר, אז מיד שאלתי, זה מסוק שעלה ללבנון או חזר מלבנון, והיא אמרה, הודיעו שזה מסוק שחזר משם. אמרתי לה, הרווחתי את הילד. ובכל זאת רעדו לי הרגליים. אמרתי לה, אל תסגרי. תספרי לי מה את רואה בחדשות. ואז היא אמרה, עכשיו אומרים שזה שני מסוקים, וששניהם יצאו ללבנון. אני זוכר שהתאבנתי באוטו. ישבתי חמש דקות ואז סובבתי את ההגה וחזרנו הביתה. כל המשפחה הגיעה, וחברים התחילו להתאסף ועדיין הייתה לנו תקווה קלושה, עד שברבע לשתיים עשרה בלילה דפקו על הדלת. קובי היה החלל הראשון שזוהה וגם ההלוויה הראשונה. זה היה כמו סרט רע, אתה שומע את הבנות שלך צורחות, ואת הסבא והסבתא בוכים ומתמוטטים. כשאשתי נפטרה היינו מוכנים, ופה זה הגיע בבום, כאילו זורקים לך תקרה של בית על הראש. אז נכון שגם לפני שקובי נהרג לא ישנתי טוב בלילה, אבל הוא היה מפקד יחידת התצפיות בנבטיה ונתן לי את התחושה שהכל בסדר. כשהגיע מהצבא, היה צוחק שהם מסתכלים במשקפות ורואים כל פיפס מכל חלון, ושהם מעבירים את הזמן בלחפש חתיכות בחדרי אמבטיה. רק כשהוא נהרג, החברים שלו סיפרו לי שלכל אורך היום הוא התמודד עם ירי צלפים ושכל מה שסיפר נועד להרגיע אותי".
החודשים הראשונים לאחר מות הבן היו קשים מנשוא: “כשאשתי נפטרה, הייתי מבקר אותה בכל יום שישי בבית העלמין, אבל אצל קובי לא הלכתי, כי היה לי כעס מאוד גדול עליו. לא יכולתי לעבוד, הייתי נוסע לים, שומע מוזיקה. כל הזמן היה לי בראש שחתמתי על גזר דין המוות שלו בגלל שאישרתי לו לעלות למוצב דלעת. הייתי מתעורר כל לילה מסיוטים, שטוף זיעה קרה. אחרי שבעה חודשים אמרתי לעצמי, אלי, אתה לא יכול להמשיך ככה. התחלתי לרוץ, אחר כך התחלתי לטוס בטרקטורון מעופף ולבסוף לרכוב על סוסים. זה היה כמו ללכת לפסיכולוג. גם לא הייתה לי הפריבילגיה לא לקום בבוקר, כי בבית הייתה ילדה בת שמונה שחיכתה שאכין לה סנדוויץ' ואקח אותה לבית הספר".
היית מעורב בתחקיר אסון המסוקים?
“כן. מאוד. דוח עברי קבע שיש צורך במינוי מפקד מערך מסוקים שיקבע נהלים לפני כל גיחה. עברו שמונה חודשים מהאסון ולא מינו מפקד. באתי לאיציק מרדכי, שהיה אז שר הביטחון, ושאלתי אותו למה לא ממנים. אמרתי לו, אני קבלן בנייה, אם חלילה נופל פועל ואומרים לי מה לתקן כדי שזה לא יקרה שוב, אם אני לא מתקן עוצרים אותי. מרדכי הזמין את מפקד חיל האוויר באותה תקופה, איתן בן אליהו, שאמר, יש לנו בעיה של כוח אדם. ואני התפוצצתי. אמרתי, אין דבר כזה. חודש לאחר מכן מינו מישהו ואחריו את שלמה משיח, שעשה עבודה נהדרת. בזכותו, רוב הסיכויים שהיום אסון כזה לא היה מתרחש".
שנים חלפו מאז, בן־שם הספיק להכיר בת זוג חדשה, להתחתן ולהביא לעולם עוד שלושה ילדים: “נולד אור, שהכניס הרבה אור לבית, ושתי בנות נוספות שהביאו שמחה ואושר. עד היום אני מעודד את המשפחות השכולות שנמצאות בגיל מתאים ללדת, וגם נלחמתי שהורים שכולים יקבלו הפריות על חשבון משרד הביטחון. זה לא במקום, אבל זה נותן טעם לחיים וסיבה לקום בבוקר".
אור השתחרר לפני שנה מהצבא לאחר שירות ביחידת המודיעין. “הוא אפילו לא שאל אותי אם יש סיכוי שאחתום לו", הוא מחייך. “למרות שהוא בנוי לתלפיות וכל החברים שלו הלכו להכנה לקרבי. אבל הוא תמיד אמר שלמרות שלא היה מסוגל לבקש מאבא שלו לחתום לו על שירות קרבי אחרי מה שהוא עבר, הוא עדיין חושב שהוא תרם לצבא ולמדינה לא פחות מהחברים הקרביים שלו".
בן־שם המשיך בחייו, נולדו לו גם נכדים, אבל ההתמודדות עם השכול נמשכת כל העת. “זה כמו פצע פתוח שלא מגליד אפילו לשעה", הוא אומר. “זה כאב שורף על הגעגועים, על ההחמצה, על זה שקובי לא זכה להקים בית, לגדל ילדים. אני פוגש את החברים הקרובים שלו, רואה אותם עם אישה, תינוקות וילדים, ואני מאוד אוהב אותם ומתרגש איתם, אבל בכל פעם עולה לי המחשבה למה קובי לא היה יכול להיות היום כמוהם. ובכל החלטה שאני עושה אני שואל את עצמי מה קובי היה אומר עליה. אנשים פוגשים אותי, שואלים, נו, התאוששת, יש לך משפחה חדשה, עסקים טובים, ואני מסתכל עליהם ולא מבין על מה הם מדברים. כי האובדן של קובי נוכח בכל יום ויום, לא עוזב אותך אפילו לרגע אחד. מי שלא חווה אובדן כזה לא מסוגל להבין, וטוב שכך".
שלושה חודשים לאחר אסון המסוקים הוזמנו בן־שם ובתו הבכורה לפגישה עם עובדת סוציאלית באגף השיקום של משרד הביטחון: “בכניסה חיכו לי שני שומרים חמוצים שביקשו תעודה. אמרו לי, הקדמת בעשר דקות, תמתין בחוץ. כעבור עשר דקות חזרתי, שוב ביקשו תעודה, שוב בדקו ושאלו, למה אשתך לא באה? אמרתי, אשתי נפטרה, והתפרצתי, והתחלתי לצעוק. אז תפסו אותי והעיפו אותי החוצה על הדשא. שכבתי שם ובכיתי כמו תינוק, אמרתי, לא יכול להיות שמדינת ישראל תתנהג ככה למשפחות שכולות. היום אני אומר, הרגע המשפיל הזה עלה למדינת ישראל מיליארד שקל בשנה, עלות החוקים שהעברתי כיו"ר יד לבנים".
איך הפכת ליו"ר הארגון?
“הייתי פעיל בעמותת אסון המסוקים וגיליתי שבאגף השיקום של משרד הביטחון יושבים אנשים מבוגרים שלא ידעו לעשות את העבודה. אני לא שופט, זה דור אחר, חלקם גם היו ניצולי שואה שלא רצו לדרוש כלום, אבל אני הגעתי למשפחות שכולות שלא היה להן אוכל במקרר, ובגלל מבחני הכנסה אנשים שאיבדו בעל או ילד קיבלו 600 שקלים לחודש. לא דאגו לאנשים מבוגרים לכלום, אפילו לא לטיפול פסיכולוגי. כשהתמניתי ליו"ר יד לבנים, לקחתי עיתונאי וסיפרתי לו מה הולך באגף, וחיברתי אותו עם 30 משפחות שכולות, והטלפניות של העיתון צלצלו לעובדות הסוציאליות של אגף השיקום בשמן והשאירו להן הודעות, ולאף משפחה לא חזרו. 30 קריאות מצוקה ואפילו לא תגובה אחת או עובדת סוציאלית אחת. ואז יצאה כתבת ענק עם הכותרת ‘אגף שיקום אינו עונה', ומיד למחרת קיבלתי טלפונים משרים וחברי כנסת המומים שלא היו מודעים לגודל הביזיון. ככה הזזנו דברים".
לפחות פיטרו את העובדות הסוציאליות?
“בתוך שנה החליפו את כל הנהלת האגף. מנכ"ל משרד הביטחון עשה עבודה נהדרת, ובעזרתו הקמנו את אגף משפחות הנצחה ומורשת, ונעשתה מהפכה אדירה. היום באים מכל צבאות העולם, כולל ארצות הברית וצרפת, ללמוד איך לטפל במשפחות שכולות. אגף הנכים הופרד מאגף המשפחות השכולות והוקמו להם שישה מחוזות מקבילים. בגלל שזכרתי את הטראומה בכניסה למשרד הביטחון עם השומרים בשער, ביקשתי שבכל האגפים תעמוד דיילת עם פרחים, וכל הורה שכול שייכנס בפעם הראשונה לטיפול, יקבל פרח. בשלוש השנים הראשונות זה עבד ככה, ואני הייתי מגיע חצי שעה קודם כדי לראות את זה מרחוק ומתמלא באושר".
אז למה נכה צה"ל איציק סעידיאן היה צריך להצית את עצמו?
“כי לצערי, בניגוד למשפחות השכולות, נכי צה"ל נשארו מאחור. נערי האוצר מסתכלים רק על הכסף, לא על המשפחות והנכים. אני זוכר שבהתחלה, כשנלחמנו על מבחני ההכנסה, ישבתי אצל שר הביטחון ואמרתי לנציגי האוצר, אף אחד לא שאל את הבן שלי כשעלה למסוק כמה אבא שלו מרוויח, ואני מוכן לעשות איתכם עסק, אתן לכם את הבית שלי ועוד מיליון שקל אם תיתנו לי רק פעם אחת לחבק את הילד שלי. וישר נגמר הדיון. אבל זה בדיוק ההבדל בין המשפחות השכולות, שלא צריכות להוכיח שיש להן חלל, לבין נכי צה"ל, שמגיעים לוועדה ובעיניה הם קודם כל גנבים, רמאים ושקרנים ורק אחר כך תגידו מה אתם רוצים. כשאצלנו הדפיסו חוברת הדרכה עבה עם מחקרים וסקרים והנחיות איך לסייע למשפחה שכולה, נכי צה"ל נאלצו להתמודד עם דחיות והשפלה. לצערי, היה צורך בבחור אמיץ כמו סעידיאן, ששרף את עצמו, כדי שמדינת ישראל תתעורר ותתחיל להשקיע משאבים וכוח אדם לטובת הנכים".
כיום מונה ארגון יד לבנים 64 סניפים, שהפכו לבתי נוער תוססים עם ספריות ואודיטוריומים שפעילים בכל רחבי הארץ בכל ימות השנה, לא רק ביום הזיכרון. הוקמו גם 22 מועדונים שמוציאים אלפי אנשים לפעילויות. “פעם היו זוכרים להגיע אחת לשנה, לעשות קוקו, כמו שעון קוקייה", מחייך בן־שם. “היום פוקדים את חדרי ההנצחה לנופלים אלפי בני נוער ומשפחות בכל רחבי הארץ. ואני אומר להורים, כל מה שאתם חולמים לעשות, מריקודי בטן ועד ציור ופיסול, רק תגידו ואנחנו נגשים לכם".
הוא עצמו נבחר ליו"ר בכל ארבע שנים מחדש, ופועל בהתנדבות מלאה. “אני רואה בזה שליחות", הוא אומר בפשטות, “וזה עוזר לי להתמודד עם השכול הפרטי שלי".
נלחמת על הפרדה בין משפחות חללי מערכות ישראל לנפגעי פעולות איבה.
“הכאב הוא אותו כאב, אבל אני נלחמתי על בידול באנדרטאות ובטקסים בין אלו שנפלו בשירות הצבאי לבין אלו שנהרגו בפעולות איבה. כי אני חושב שיש הבדל בין ילד בן 18 שהצבא לוקח אותו ולא שואל את ההורים שלו איפה הוא ישרת ומה ישתה ויאכל, ומחזיר להם אותו בארון, לעומת מישהו שיצא לבית קפה ונהרג בפיגוע. זה עניין חינוכי וערכי להעביר את המסר שהכאב הוא אותו כאב והמחיר אותו מחיר, ויש כבוד לכולם, אבל יש גם הבדל בין מי שלבש מדים ויצא להקריב את חייו לבין מי שמצא את מותו בפעולת איבה. באותה מידה אני נלחם שלא יהיה שום הבדל בתגמולים ובהטבות אלא רק בשעות ובטקסים הנפרדים בימי הזיכרון".
נלחמת גם על ביטול טקס הזיכרון האלטרנטיבי ליהודים ופלסטינים.
“יש אצלנו עמותה של משפחות הורים שכולים יהודים ופלסטינים, וזה בסדר, אנחנו מדינה דמוקרטית, אבל אני מתנגד נחרצות לעשות דווקא ביום הזיכרון אירוע אלטרנטיבי שמשתתפים בו הורים של מחבלים שרצחו חיילי צה"ל. זה לא מתאים ולא מכבד את משפחות השכול ביום הקדוש הזה. לכן נלחמתי כדי למנוע את הטקס והגעתי עד בג"ץ, ובזמנו הגבילו את האירוע הזה וצמצמו אותו".
לפני שנתיים אמרת ש"נכון שכואב לאלמנות אבל הן משתקמות, גם ליד ולרגל יש תחליף, לאבד בעל זה כואב, אבל כשאתה מאבד ילד, השמיים נופלים עליך", והקמת עליך את זעם האלמנות.
“אמרתי את זה בראיון אישי על הקבר של קובי וטובה ז"ל, השואל שאל ואני השבתי מה שהרגשתי באופן אישי, לא כיו"ר יד לבנים. אולי במסגרת התפקיד לא הייתי צריך להגיד את זה, כי הרבה אלמנות נפגעו. אמרתי להן, אני הייתי בסרט הזה, לא אתן. דיברתי על השכול האישי שלי, אבל אחר כך התנצלתי כיו"ר יד לבנים".
לא מזמן יצאת בהכרזה שקברו של יוני נתניהו נפגע ונצבע באדום לאות מחאה, אבל מאוחר יותר התברר שהונח על הקבר לב אדום שהותיר אחריו לכלוך.
“פנו אליי עובדים מאגף הנצחה ומורשת וסיפרו שכל האותיות על הקבר של יוני נתניהו נמרחו בצבע אדום. יוני היה בשבילי גיבור אמיתי, מודל לחיקוי, ולמרות שאני לא איש פוליטי, המעשה הזה פגע בי מאוד. באותו בוקר עליתי לשידור בתוכנית בוקר ואמרתי את הדברים, אבל בצהריים התקשרו אליי ממשרד הביטחון ושאלו למה לא ביררתי איתם לפני שדיברתי, כי בפועל עשו פרויקט של לבבות שהונחו על אלפי קברים בהר הרצל, אבל ירד גשם והקבר התלכלך מהלב האדום. אני חייב לומר שמדובר בלבבות מקרמיקה שנצבעו בתנור, והסיכוי שירד מהם הצבע לא היה סביר בעיניי, אבל קיבלתי את גרסתם".
בתקופה כל כך רגישה, לא כדאי היה לבדוק את האמירה לפני שהופכים אותה לוויראלית?
“אני לא חוקר, ביקשתי לראות תמונה, והייתי מאוד נסער כשראיתי שכל האותיות על המצבה נצבעו אדום. זה הרתיח אותי. אחר כך קיבלתי הסבר, אבל ברגע האמת שיקפתי את מה שראיתי".
למה לא התנצלת?
“כי יש לי ספקות. אלפי לבבות הונחו על הקברים בהר הרצל ולא נזל מהם הצבע, רק הלב של יוני נתניהו נמרח על המצבה? ראיתי מה שראיתי, שיקפתי עובדתית, אחר כך משרד הביטחון הציע הסבר וקיבלתי אותו, ובזה הסיפור הסתיים".
במסגרת פעילותו למען יד לבנים מרבה בן־שם להסתובב במסדרונות הכנסת. עם הזמן חווה באופן אישי את השינוי בסגנון וברוח הדברים והדוברים במליאה, וכמצופה, דעתו אינו נוחה מהשינוי שחל בשיח בית הנבחרים: “על נתניהו ואשתו אני לא יכול להגיד מילה אחת רעה, כי הם היו איתי כשקברתי את קובי, ולא אשכח ששרה נתניהו חיבקה את הילדה שלי שהייתה אז בת שבע ולא עזבה אותה לכל אורך ההלוויה. אחר כך אמרתי להם, אל תיתנו לי סיבות לשנוא אתכם. אבל אני לא אוהב את נאומי הרולקסים ודומיהם. אני מסתובב בכנסת לקדם חקיקה למען המשפחות השכולות ורואה את סגנון הדיבור המפלג והמביש, את הציניות וחוסר הכבוד, ואיך חברי כנסת ושרים מקללים וצועקים האחד על השני, וכמה דקות אחר כך כשהמצלמות נכבות הם יושבים במזנון ואוכלים וצוחקים ביחד. קשה לי לקבל את זה. מצד אחד יש היום בכנסת אנשים רציניים, מלח הארץ, ומצד שני יש הרבה חברי כנסת שלא מתאימים לבית הנבחרים. כשאתה מקבל על עצמך תפקיד כל כך חשוב, אתה צריך לשמור על סגנון הדיבור, לספור עד עשר לפני שאתה מוציא מילה מהפה, ולזכור שאתה מודל לנוער. לצערי חוות הדעת הציבורית על התנהלות חברי הכנסת והממשלה מאוד נמוכה ובצדק".
מה דעתך על הרפורמה המשפטית?
“אני מתרחק מפוליטיקה, אבל חושב שאם היו עושים את הרפורמה בהידברות, בצורה מדורגת ולא בבת אחת, הכל היה נראה אחרת. למרות שאני חושב שצריך לעשות שינוי במערכת המשפט, לא היה צריך לבצע אותו בצורה כל כך דרסטית. וחוץ מזה יש עוד הרבה דברים דחופים שצריך לטפל בהם כמו יוקר המחיה, הביטחון, הבריאות והחינוך. אני מקווה שהנשיא, שפתח את ביתו למשפחות השכול, יצליח לעשות את התיקון ולהגיע להבנות ולהסכמות".
כאב שכול וכיו"ר יד לבנים, מה דעתך על מכתב הטייסים ועל האיום בסרבנות של אנשי המילואים?
“אני מכבד את הטייסים ואנשי המילואים שחירפו את נפשם וממשיכים לסכן את חייהם למען המדינה, אבל אני לא אוהב את האמירות על הסרבנות. צריך להוציא את צה"ל מהמשחק הפוליטי".
אבל הם אומרים, זו לא פוליטיקה, זו דאגה מיציאה למבצע בשם ממשלה שלא פועלת לפי חוקים דמוקרטיים.
“קודם כל אנחנו לא בדיקטטורה, צה"ל הוא הבית וכשיש מבצע או מלחמה, קודם כל שומרים עליו. האמירות האלו קורעות את הארגון, קורעות את המשפחות. אנחנו קשורים בקשר דם, הילדים שלנו נפלו באותו הצבא ולמען אותה מטרה, ואני לא שופט את הטייסים, הם מלח הארץ, אבל קשה לי לקבל את האמירות שלהם שסודקות את הצבא".
יום הזיכרון האישי שלך יהיה הפעם שונה מקודמיו?
“בכל ערב יום הזיכרון אני נמצא בטקסים הממלכתיים, ורק ביום עצמו אני הולך לשכול האישי שלי, לקובי, לטקס שעושים לכבודו בבית הקברות עם המפקדים והחברים והמשפחה. השנה אני מתלבט איפה להיות. אולי להזיז את הטקס של קובי לשעה מאוחרת יותר, כדי להיות בטקס הזיכרון הממלכתי גם ביום ולא רק בערב. לדאוג שלא יהיו קללות, שלא יזרקו ביצים. אני נקרע בין האבל האישי שלי לחובתי לאבל המשפחות. מאד מכאיב שצריך בכלל לשקול שיקולים כאלה".