"הבית הוא לא אותו בית לפני הדפיקה בדלת ואחריה": רמ"ח נפגעים על מסירת ההודעה הקשה מכל

אולם, לדבריה, היא זיהתה את ייעודה זה עוד כקצינת שלישות צעירה בשנת 2005: "אני זוכרת שמפקד הגדוד שלי דאז אל"מ במיל' דוד אוברמן לימד אותי עוד מהיום הראשון שמצבת כוח האדם היא חיילי הגדוד ומפקדיו, המשפחות השכולות, הפצועים והנכים. הוא החדיר את זה בי, והוא היה מורה הדרך הראשון שלי. האירוע הראשון שהתמודדתי בו עם חללים ופצועים היה בגדוד נחשון בכפיר. כנראה שם היה הניצוץ הראשון בחיבור הזה למשפחות השכול. זה היה אירוע מכונן. בנר חמישי של חנוכה, ב־29 בדצמבר 2005, התקבל מודיעין כי מחבל מתאבד נמצא בדרכו לבצע פיגוע בישראל. הייתה אינדיקציה ברורה מאוד, ולכן העלינו את רמת הכוננות".

בתגובה להתרעות, סגן אורי בינמו ז"ל וחייליו הציבו מחסום יזום ביציאה הדרומית מהעיר טול כרם. במהלך הבדיקות במחסום הגיעה מונית שנוסעיה עוררו את חשד הלוחמים. בינמו ז"ל הרחיק את חייליו ודרש מהנוסעים לחשוף את מעילם. היו אלה שני מחבלים, והם פוצצו את המטען שעל גופם. בינמו נהרג במקום. "אורי נהרג כשהוא הגן ומנע בגופו את כניסת המחבלים אל שטחי מדינת ישראל", אומרת קורן. "גם חייליו נפצעו באירוע הזה. שם באמת התפקיד שלי עבר מהלכה למעשה. שם למדתי על קור הרוח שלי כאדם ועל יכולת ההכלה שלי. האירוע הזה לקח אותי באמת לקצה, עוד לא הייתי בת 21".

הקרב על הזמן

מחלקת הנפגעים בצה"ל הוקמה כבר בשנת 1948, אולם רק שנתיים לאחר מלחמת יום כיפור הוקם מערך הנפגעים. המלחמה, שגבתה את חייהם של אלפים ופצעה עוד אלפים רבים, עוררה את הצורך במערך שילווה את הנפגעים: החל באחריות על הטיפול הראשוני בנפגע ובתמיכה במשפחה בשלבי האבל וכלה בשמירה על קשר לאחר מכן. "אין ספק שהבית הוא לא אותו בית לפני הדפיקה בדלת ואחריה", אומרת קורן. "לכן יש המון דילמות במרחב הזה, לפני ההודעה. אנחנו צריכים לדעת שדייקנו, שהפרטים נכונים, שהגענו למקום הנכון. המצפן שלי הוא תמיד כבוד הנפגע, כבוד המשפחה, השקיפות, הרגישות והשוויון. אנחנו ניגשים לעשייה הזאת בחרדת קודש".

חרף זאת, בעידן הרשתות החברתיות וההדלפות המשימה הופכת קשה מנשוא. "זה פוגש אותי בכל דקה", משתפת קורן, "אבל בין הקרב על הזמן לבין הקרב על הנאמנות, הקרב על הנאמנות גובר. אנחנו חייבים לשמור על כבוד המת ועל כבוד משפחתו. זה נוגע בעצב הכי רגיש פה. זאת מלחמה, ואני יודעת שהאתגרים רק יתעצמו, זה רק ייעשה קשה יותר. ברור לי שבשביל כתבה טובה וכמה לייקים אף אחד לא רואה אותי ממטר. עד כה נתקלתי בכתבים אנושיים ומקצועיים, ואנחנו חייבים לשמור על זה, אבל, כמובן, זה לא בהכרח רק כתבים.

היום, אם קורה משהו, מיד שולפים את הטלפון והמידע כבר רץ, ולפעמים יש אירועים שלוקח זמן להביא את הפרטים, ואז כל המערכת, ממני ומטה, נדרכת כדי לעשות את המיטב בשביל שנוכל לצאת לתהליך ההודעה. אנשי המילואים של המערך הם אנשים מדהימים, נכונים למשימה, שנותנים מכל הלב והנשמה. מדובר באנשי מילואים שהרגע היו אזרחים, אבל כשאני מתקשרת אליהם, הם שמים את המדים שתלויים להם ברכב והולכים למשימה, להודיע למשפחה. הם שמים את המשפחה שלהם בצד והולכים ללוות למשך שמונה ימים משפחה אחרת".

"זאת שאלה לא הוגנת, כי בכל הודעה כזאת אני נדרכת. בכל הודעה אני מבינה שמה שהיה - כבר לא יהיה. העיניים שלי נוצצות כשאני מדברת על התפקיד שלי כי הוא מורכב וכואב והכי ייחודי. אני תמיד אומרת שאסור לנו לומר שאנחנו מבינים את הכאב. אני לא מבינה את הכאב, ואני לא יכולה להבין את הכאב, אני גם מייחלת שלא אחווה אותו לעולם. אני יכולה להבין שיש כאן אובדן ולהיות לצידם, אבל לא לחוות את החוויה שלהם".

שיחות עומק

לדברי קורן, שבתפקידה האחרון שימשה כקצינת משאבי אנוש באוגדה, הקשר עם המשפחות השכולות הוא מעמודי התווך המרכזיים של צה"ל ומפקדיו, והוא מתבטא, בין היתר, בשיחות ובמפגשים, באירועים שנתיים, במשלחות לחו"ל ובקייטנה ייחודית ליתומי צה"ל - "בני חיל" - שמציינת השנה 40 שנה להיווסדה. "הייתי עדה לסיטואציה שבה ישבתי עם יתומה, ופתאום הגיעה מדריכה מהשנה הקודמת, והחיבוק שראיתי שם, אין לו אח ורע", היא אומרת. "כשאת מגיעה לשם, את לא רוצה ללכת. בחיבור הזה יש הכל. ילדתי ארבעה ילדים וחשבתי שזה שיא ההתרגשות, אבל ראיתי שם עוצמות לא מהעולם הזה. הם מרגישים נוח כי הם נמצאים במקום שבו לא שופטים אותם ושבו הם לא צריכים להסביר שום דבר, מבינים את התחושות שלהם".

לצד הקשר עם המשפחות השכולות והיות המערך סמכות מקצועית לזיכרון, להנצחה, למורשת ולקשר עם נפגעי צה"ל ובני משפחותיהם, המערך גם אמון על ליווי פצועים ונכים. ענף אית"ן במערך הוא הסמכות הצבאית לריכוז המאמץ לאיתור הנעדרים בצה"ל וליצירת קשר עם משפחות השבויים, הנעדרים והחללים שמקום קבורתם לא ידוע. "אנשי מערך הנפגעים בסדיר ובמילואים פועלים ביום־יום מסביב לשעון", אומרת קורן. "חשוב לי לא לנתק את הקשר בין המשפחה למפקד, כי הקשר ליחידה של החלל הוא חשוב מאוד. גם הקשר של הפצוע או של הנכה. זה גם חלק מתהליך התמודדות עם אובדן ושכול. שימור הקשר הוא עניין שיקומי".

בשנת 2021, במסגרת רפורמת "נפש אחת", הוקם ענף ייעוד לליווי פצועי צה"ל ונכי צה"ל ומוקד טלפוני, "קשר עד" (בטלפון 1111 שלוחה 6), למתן מענה לנפגעים ולבני משפחותיהם. "מי שנותנות את המענה במוקד הטלפוני הן לא מוקדניות, אלא מש"קיות נפגעים", אומרת קורן. "מגיעות למוקד הרבה שיחות עומק. אני יודעת שיש הרבה ביקורת על המדינה והצבא בהקשר של הפצועים והנכים, ואני חושבת שיש עוד דרך ארוכה, אבל כבר נעשתה דרך משמעותית מבחינת העיסוק של צה"ל בנושא הזה. הקשר ההדוק הזה כל הזמן מחדד את המחויבות. זה חלק מהחוסן הלאומי והשמירה על ביטחון המדינה ואזרחיה".

"יש לי שיחות רבות עם המשפחות על זה. צריך לזכור שגם בתוך משפחה אחת, בתוך אותו בית, יש קולות שונים ומגוונים. גם שם אין אחידות בקולות, ולכן זאת תקופה שהיא מורכבת לכולם. בבתי המשפחות השכולות זה יושב על רבדים נוספים. אבל אנחנו מדברים על זה, ואני חושבת שחלק מזה שמדברים על הדברים זה כבר מחזק ונותן תחושת ביטחון. אני באמת נושאת תקווה שנשמור על האחדות והלכידות שלנו כעם, אני באמת מאמינה בנו כאומה".