לפני כשבועיים קיבל היזם, המנהל האומנותי והיועץ המוזיקלי, קובי בן־עטר, כרעם ביום בהיר, הודעת וואטסאפ ממספר לא מוכר עם תמונה שהשאירה אותו חסר מילים. “קיבלתי וואטסאפ ופתאום ראיתי תמונה של דוד שלי, יעקב בן־עטר ז”ל, על שמו אני קרוי, ומכתבים בכתב יד שנראה לי מוכר”, מספר בן־עטר. “הייתי המום, בהלם. בדיעבד הבנתי שזה מכתב שאבא שלי כתב על דוד שלי, אחיו, שנהרג במלחמת השחרור ועוד מכתב שדודה שלי גם כתבה על אחיה”.
במכתב, שכתב שאול בן־עטר ב־3 באוגוסט 1954, הוא פירט את נסיבות נפילת אחיו ב־11 ביולי 1948. “הייתי בשוק לקרוא את המכתב המרגש והיפה הזה. אבא שלי כתב שם אינפורמציה יבשה, אבל הרגשתי דרך כתב ידו את העצב והרגש. קיבלתי את המכתב שבוע לפני האזכרה של אבי, בתזמון מצמרר”.
טוראי יעקב בן־עטר נולד בירושלים בשנת 1927 למשפחה ירושלמית ותיקה. “הוא נולד למשפחה של דור שביעי בירושלים”, מספר אחיינו. “זה היה בית בית”רי. זו הייתה המהות. בכיתה ז’ הוא עזב את הלימודים כדי לעזור בפרנסת המשפחה ועבד בבית חרושת לגרביים. בגיל 17 בערך הצטרף לאצ”ל כחייל לכל דבר, כאשר בימים הוא היה עובד בעבודה רגילה לסייע בפרנסת המשפחה ובערב היה יוצא לפעולות של האצ”ל. הכינוי שלו שם היה ‘מפקד אשכול’”.
עם הקמת המדינה ופירוק האצ”ל הצטרף בן־עטר לצה”ל ולחם בלוד, ברמלה, ביפו, באשדוד, ביבנה ובלטרון. “באותה תקופה המשפחה עזבה את ירושלים ועברה לגור בצריף בשכונת מחלול בתל אביב, ובין קרב לקרב, כשיעקב הגיע לחופשה קצרה, המטוסים המצריים הפגיזו את תל אביב וזה תפס אותו ואת סבתא שלי כשהם עמדו לצאת מהבית. סבתא שלי נפצעה והוא נהרג. הוא היה בן 21”, מספר האחיין. “כשנולדתי אבא שלי בחר לקרוא לי על שמו”.
במכתב שפרסמה אחותו של יעקב, מזל, ב־17 ביוני 1949 וגם נשלח לקובי, אחיינה, היא כתבה: “לפני שנה נקפד פתיל חייו הצעירים של אחי יעקב בהפצצה אווירית שהוטלה על דירתנו. ובה מצא את מותו. עת בארץ חזית גדולה מקצה ועד קצה, ידע יעקב ללחום ולשמור על טוהר הדגל, המתנוסס עתה על כל שטח כבוש רווי הדם. כמה מכאיב שלא זכית יעקב לראות בעצמאות המולדת, שלמענה נפלת אתה ורבים מחבריך שהגורל צירף אותם אליך לשם המטרה. מי כמוך, אח, לוחם ומדריך, ידע לקיים בגופו ובנפשו את אשר הטיף לאחרים. ובלהט מסירותך לרעיון - נפלת. אנו עומדים דום על קברך וזכרך לא ימוש מלבנו לעד. אחותך השכולה, מזל בן־עטר”.
סליק בבית הכנסת
מי ששלח את המכתב לבן־עטר היה איתן ויטלזון, גבאי בית הכנסת “אחדות ישראל” על שם עולי הגרדום (מכונה גם בית כנסת “המחתרות”), שבימים אלה יזם יחד עם רחלי חדד, מתפללת בבית הכנסת, את פרויקט “מדור חיפוש קרובים” ששם לעצמו מטרה לאתר בני משפחות של לוחמי המחתרות שנהרגו בשנות ה־30 וה־40 ולחשוף אותם למכתבים שנמצאו אך לאחרונה ומגוללים את סיפור נפילת קרוביהם.
“בית הכנסת אחדות ישראל הוקם בשנת 1937 על ידי תנועת אחדות ישראל”, מספרת חדד. “תחילה הוא היה בבניין ‘בית הספר לבנים’ ברחוב הרב קוק בירושלים, בהמשך עבר לבית הספר ‘דורש ציון’ ובשנת 1946 הגיע למקום הנוכחי, בבניין בית היתומים הספרדי ברחוב יפו. מה שמאפיין וייחודי בבית הכנסת זה ההמון האנושי שהגיע לבית הכנסת ואלו בעיקר היו לוחמי המחתרות של הלח”י והאצ”ל, והם היו נוהרים במיוחד לשם כי שם הם היו פוגשים את המנוע האנושי, רבי אריה לוין, שכונה ‘אבי האסירים’ (כינוי שניתן לו בגלל פעילותו לטובת האסירים היהודים שישבו בבתי הכלא בגין פעילותם נגד שלטון המנדט הבריטי), שעודד אותם.
עד היום אפשר לראות בבית הכנסת את הכיסא והמעמד המקורי שבו אריה לוין נשא דרשה ללוחמים. אחד הדברים המיוחדים שאפשר להרגיש בו את רוח לוחמי המחתרות בבית הכנסת זה שמתחת לארון הקודש בבית הכנסת יש סליק. לא החביאו בו נשקים, אלא כרזות נגד הבריטים בשביל לוחמה פסיכולוגית. בלילות היו שולפים אותן מהסליק ויוצאים לתלות ברחבי העיר. בבית הכנסת יש שני לוחות זיכרון: האחד עם שמות עולי הגרדום, והשני לוח ובו 498 שמות של לוחמי אצ”ל ולח”י שנפלו בקרבות, מתחילת שנות ה־30 ועד קום המדינה”.
חדד מספרת שעם קום המדינה, בית הכנסת ביקש להנציח את הלוחמים, עוד בטרם עשתה זאת המדינה: “לקח זמן עד שהייתה הכרה מסודרת בלוחמי האצ”ל והלח”י ובבית הכנסת הבינו את זה מוקדם, ולכן נציג מבית הכנסת פנה למשפחות הנופלים בבקשה לשלוח במכתבים פרטים על יקיריהן בכדי להנציחם בבית הכנסת. ככה החלו לזרום מכתבים לבית הכנסת. הדור הצעיר של בית הכנסת לא ידע על דבר המכתבים הללו, עד שלאחרונה אחד המתפללים, חננאל, החליט לעשות קצת סדר בבית הכנסת ופתאום הוא מצא באחד הארונות בבית הכנסת ערימת מכתבים. הוא הבין שהוא מחזיק בהיסטוריה ביד, הוא סידר את המכתבים ועטף אותם באלבום מסודר כדי שיישמרו”.
לפני כחודש וחצי החליטה חדד לספר על מציאת המכתבים המרגשת, לקחת את אחד המכתבים ולהקריא אותו בתוכנית בוקר של ערוץ 14: “ערב לפני השידור עלעלתי באלבום המכתבים ושלפתי סיפור שריגש אותי ונגע בי, על אב שעלה לארץ מפולין וכתב על בנו, טוראי שלמה מנחם (שלמש) ויצפלד שהיה בן 17 וחצי בלבד בנופלו. הקראתי את המכתב, ולהשתלשלות האירועים שהגיעה אחרי כן לא ציפיתי”.
מי שצפתה בתוכנית הייתה נילי ברנר, אחותו הקטנה של שלמה מנחם, שלא האמינה למשמע אוזניה. “הייתי באימון במכון הכושר, ובמקרה הטלוויזיה הייתה פתוחה על ערוץ 14, ושמעתי את רחלי מקריאה את שמו של אבי דוד ושמו של אחי שלמה מנחם”, מספרת ברנר. “דרך הפקת הערוץ יצרתי קשר עם רחלי והיא הזמינה אותי לבקר בבית הכנסת, הגעתי עם כל משפחתי ונחשפתי לחומרים שלא ידעתי שקיימים על אחי המנוח”.
שלמה מנחם ויצפלד נולד בשנת 1930 בפולין. “בשנת 1933, כשהיטלר עלה לשלטון ואבא שלי היה שומע בבתי המרזח הייל היטלר, הוא הרגיש שהוא צריך לעלות לארץ ישראל, וכשאחי היה בן 3 ההורים שלי עלו לארץ באונייה לחיפה ומשם לתל אביב”, מספרת ברנר. “ההורים שלי עזרו לעולים חדשים שבאו באוניות לתל אביב והם סיפרו להם שהם איבדו את כל משפחתם בשואה. גם אח של אבי נרצח בשואה וכל הילדים שלו נרצחו. לאחי היה חבר שהיה חבר באצ”ל והוא שכנע אותו להצטרף למחתרת וכשהוא היה בן 17 וחצי הוא התנדב לאצ”ל והכינוי שלו שם היה צוריה. אבא שלי לא התלהב מהרעיון שאחי התנדב להילחם בקרבות לפני גיל 18. הוא אמר לו שיחכה לקבל צו גיוס ויתגייס, אבל אחי אמר לו: ‘אבא, על מה אתה מדבר? קח רובה ובוא איתי. פה לא תהיה עוד טרבלינקה’. אבא שלי שינן את זה יום ולילה. הייתי בת שנתיים וחצי ואני זוכרת את כל זה”.
במלחמת השחרור השתתף שלמה מנחם בקרבות יפו, אבו כביר ורמלה, ונפל ליד וילהלמה (כיום בני עטרות) ב־21 במאי 1948, בטרם מלאו לו 18. “הוא מת בייסורים”, מספרת אחותו. “בתחילה הוא נפצע ברגל בקרב בווילהלמה, בפרעות שהיו בין יהוד לשדה התעופה לוד, ואז ניסו לפנות אותו כפצוע לבית חולים, אבל בדרך הוא חטף כדור בגב, שכנראה פגע בכליות וגרם לזיהום. בדרך לא דרך פינו אותו בטנדר לבית החולים בילינסון, אבל שם אמרו שאין מקום וסירבו לקבל אותו כי ניתנה הוראה לא לקבל את לוחמי האצ”ל והלח”י. חבר שלו, שליווה אותו, תפס טרמפ ונסע איתו לבית חולים הירקון וגם שם סירבו לקבל אותו. אז העבירו אותו לבית חולים הדסה. ההורים שלי הגיעו להדסה וביקרו אותו, אבל בהדסה סירבו לטפל בו, למרות שהוא התחנן בפני ההורים שלי שיעזרו לו, אבל אי אפשר היה לעזור והוא נפטר מהזיהום”.
לדברי ברנר, אחרי הטרגדיה הזו אביה לא חזר לעצמו: “הוא הפסיק לעבוד, לא ידע יותר מה זו שמחה והיה כבוי. הוא ‘חי־מת’ במובן מסוים. אבא שלי סבל כשהוא נזכר בכל הטרגדיה הזו ובידיעה שיכלו להציל את הבן שלו, אבל בחרו שלא. אלו כאבי לב שאי אפשר לתאר אותם”.
בסיום הראיון חדד מאפשרת לנו להרים את הכפפה באיתור משפחת עמראני: “מצאנו מכתב שכתב אב שכול בשם יוסף עמראני ובו הוא מתאר בכתב ידו את נסיבות מותם של בניו, שמעון, לוחם אצ”ל שנפל בהיתקלות מול כוחות צבא בריטיים בעת שנמנה עם הלוחמים הבורחים בפריצת כלא עכו ב־4 במאי 1947, וישראל (שיק־שיק), לוחם אצ”ל שנהרג ב־20 במאי 1948 בקרב על רמלה. שניהם בני 22 בנופלם. נודה לכל מי שיוכל לקשר אותנו לבני משפחותיהם”.
התרעות פיקוד העורף