בעקבות הודעה זו וההחלטה לפנות גם את התושבים שמתגוררים 5-2 ק״מ מהגבול - ראשי המועצות בצפון פנו לשר גלנט במכתב, ובו דרישה לפנות את תושבי המועצות השונות שמתגוררים בסמיכות לגבול - ועדיין לא פונו מבתיהם. "ממשלת ישראל קיבלה ביום רביעי האחרון החלטה מתבקשת לפינוי יישובים המצויים בין 5-2 ק״מ מהגבול. אתמול זו הייתה הפעם הראשונה שנורו לאורך כל הגזרה רקטות לעבר הגליל המזרחי והגליל המערבי", כך תואר במכתב. עוד הוסיפו, כי "הבוקר התבשרנו כי התקבלה החלטה לפנות את העיר קרית שמונה לאור ההסלמה בגבול. אנו מברכים על כך - ויחד עם זאת דורשים להפעיל את סמכותך לפינוי היישובים כפי שהואצלה לך הסמכות בידי הממשלה במיידי".
מעבר לראשי המועצות בצפון, מטבע הדברים גם התושבים עצמם מביעים חששות גדולים מהמצב - שמא לא יחזרו על עצמם אותם אירועי הטבח בעוטף גם ביישובי הצפון. תושבי הקיבוץ מצובה בגליל המערבי, אשר נמצא כ-1,950 מטר בלבד מגדר הגבול בין ישראל ללבנון, לא פונו עד עכשיו - רק בשל העובדה שמדידת המרחק מהגבול היא על פי קו הגבול הבינלאומי ולא על פי גדר הגבול הפיזי. על אף שאושרה התוכנית לפנות גם את התושבים שמתגוררים 5-2 ק״מ מהגבול, תושבי מצובה כמו יישובים רבים אחרים שזכאים לכך - עדיין לא פונו.
"בטח ובטח לאחר שאנחנו קמים בבוקר, ומגלים שהפינוי בקרית שמונה כבר החל - ואנו שקרובים הרבה יותר לגבול עדיין לא קיבלנו פתרון ראוי . מצד אחד, הצבא לא נותן לנו לחזור ליישוב בגלל פעילות הכוחות - אך מצד שני לא מצאו לנו מקום לשהות בו כמו שמגיע לנו. אנחנו דורשים שהמדינה תיקח הפעם אחריות על מעשיה", הוסיף.
"אנו חשים הפרדה בין דם לדם - בין ערך חיי הילדים שלנו לחיי ילדים אחרים", הוא מוסיף. "הקיבוץ שלנו כרגע הוא בסיס צבאי לכל דבר, לא מזמן נפלו גם פצמ״רים ליד ביתנו. אין לנו לאן לחזור. התחושה שלנו היא פשוט שהפקירו אותנו ללא מענה. יש כוחות רבים של חיזבאללה שנמצאים במרחק הליכה מהבית שלי, ואי אפשר להכיל את התמונות מהקיבוצים כפר עזה או בארי בדרום - שנראים בדיוק כמו הקיבוצים שלנו שנמצאים גם בסמיכות לגבול. אנחנו לא ישנים בלילה מהמחשבה שנצטרך לחזור לשם״.
"אני שמח ששומרים על תושבים אחרים ביישובים אחרים בצפון ודואגים להם - אך אני דורש שידאגו גם לילדיי. שני הילדים שלי בני ה-13 וה-10 לא רוצים לצאת מהבית אפילו מהפחד שיהיו אזעקות, ואנחנו רוצים שהם יהיו במקום מוגן יחד עם הקהילה של הקיבוץ, ושירגישו שבתוך כל התוהו ובוהו - יש מי שדואג להם. אני לא יודע איך המדינה יכולה להסתכל לילדים שלנו בעיניים אחרי מה שהיה בדרום - ולקחת סיכון שזה יקרה גם להם. אנו נצעק את הצעקה של ילדינו", ציין.
לדבריו, "הממשלה לוקחת את הסיכון שהאסון יקרה שוב ומזה אנחנו חוששים, הפחדים הכי גדולים שלנו התממשו בשבת ובאותה מידה - זה היה יכול לקרות גם לנו. מבחינה פיזית וביטחונית, לא אפשרי בכלל לחזור לבית שלנו בקיבוץ בשום אופן - ובו זמנית אין לנו פינוי מהמדינה והאופציות שלנו מצטמצמות. אני מרגיש כרגע כמו פליט. סמכנו על המדינה שתדאג לנו כשמגיעה שעת הש' - אך ברגע האמת לא דואגים לנו. אני מרגיש שמה שנשאר לי זה רק לצרוח את הזעקה של הילדים שלנו, שתהיה מידת נחמה עבורם בתוך השיגעון שהם לא יודעים להכיל אותו".
עוד טען שלמון, כי "המדינה מסובבת את הגב ואומרת - תסתדרו לבד. אני אדם שבדרך כלל סומך על הגופים שאמורים להגן עלינו - אם אלו כוחות הביטחון, הממשלה או הרשות, אך כרגע אנו מרגישים שהממשלה מתעלמת, משאירה אותנו מאחור ונותנת לגורל להחליט מה יהיה איתנו. אני מרגיש במצב הישרדותי ונלחם על הקיבוץ שלי, על בית הפרטי שלי ועל הילדים שלי. הממשלה שברה את ההסכם עם התושבים שמפריחים את הפריפריה - ואי אפשר כבר לשבת בשקט עם ההזנחה הזו. נולדנו וגדלנו פה, ועם כל הקושי גם הילדים שלנו יגדלו כאן, ישלמו מיסים ויעשו את השירות המשמעותי שאפשר בצה״ל. אם אנו נותנים מעצמנו - המדינה צריכה גם לדאוג ולתמוך בנו ולא להשאיר אותנו לבד במערכה. זה ההסכם בין מדינה לתושביה".
"כרגע כל אחת ממשפחות היישוב זרוקה במקום אחר בארץ, ועושה כמיטב יכולתה. אני לא מאמין שבעת מלחמה, המדינה השאירה אותנו במצב כזה חסרי אונים. חשבתי שאני יכול לסמוך על הגורמים שיגנו עליי. החיים שלנו שווים פחות? למה הילדים שלי צריכים לא לישון בלילה? בסופו של דבר, זה רק עניין של תקציבים וצריכים לדאוג לתושבי מצובה ולתושבים נוספים שלא פינו אותם על אף שצמודים לגבול. זה יעזור לנו ולילדינו להרגיש קצת יותר בטוחים בתוך הסיטואציה הנוראית הזו, שנרגיש אולי קצת פחות פליטים. אולי רק אם כל תושבי מצובה יחזרו לקיבוץ - זה יעזור? שיסתכלו לנו בעיניים ויגידו שהם מוכנים להסתכן שיקרה לתושבי הקיבוץ שלנו מה שקרה לתושבי קיבוצי הדרום", סיכם.
התרעות פיקוד העורף