אנחנו יושבים בחדר על מיטתו המוצעת בסדין לבן. חדר של בחור בן 21, שהקירות והמדפים בארון הבגדים שלו מספרים את סיפור אהדתו לקבוצות הכדורגל והכדורסל של הפועל ת"א. אין־ספור צעיפים, חולצה עם מספר 7 שעליה כתוב "אלטמן", וכדור אחד מבויש, עם חתימת השחקנים, כולל של ערן זהבי, מהאליפות האחרונה ב־2010, כשנוני היה בן 9. שלושת אחיו משרטטים את דמותו האגדית, חסרת המעצורים, ומספרים על מוחו הקודח של אחיהם הצעיר, שיצק סערה, שעשוע ושגעת בתוך הסאגה המשפחתית. ילד מתנה, כמו שם משפחתו.
אופיר: "האהדה להפועל זו מחלה גנטית שהתחילה עם סבא שלנו, מיכאל זנד, שהיה אוהד גדול, אבל בעיקר רב־חובל בחיל הים, איש של פעם וגיבור בפני עצמו, שהשתתף בחטיפת הספינות שנבנו עבור חיל הים בנמל שרבורג, בזמן האמברגו הצרפתי על מכירת נשק לישראל אחרי מלחמת ששת הימים. הם גרו באשדוד, והמשחק הראשון שלנו היה שם, נגמר 0-0. נסענו פעמיים לחיות בארצות הברית במסגרת העבודה של אבא, ובסיבוב השני שם נולד נוני. חזרנו ב־2005, בדיוק כשאליניב ברדה חתם בהפועל".
בשבוע שעבר, בחלקה הצבאית בבית הקברות בקדימה, כשאלפי אוהדים באדום מלווים את נוני ומשפחתו, דיבר האב יזהר וכולם מסביב על האהדה המיוחדת של נוני לקבוצה. ליאור: "הוא היה אוהד הפועל הציני, גס הרוח, הביקורתי, אבל רק כלפי פנים. גם אם אוהדים היו מקללים את השחקנים, הוא לא היה מצטרף לזה, כולל כשחטפנו 5 בדרבי. תמיד כפיים ו'אדום עולה'. התזה שלו אמרה שבתוך הבית, במשפחה, מותר לדבר, אבל כשיוצאים החוצה, מעודדים ולא משנה מה. 'ניכנס לאוטו ואז נדבר ונטנף על כל מי שצריך'".
האח ליאור: "נוני הכי כריזמטי. עכשיו פתחנו בפייסבוק קבוצה שנקראת 'סיפורי נוני', ואתה לא מבין איזה סיפורים אנשים מספרים עליו. כל כך הרבה למדתי עליו בשבוע הזה, שאפילו אני, שחשבתי שידעתי עליו הכל, לא ידעתי. הוא בסוף השיג מה שהוא רוצה, ואני חוזר למשחקים, לדרבי, ל־38 הפרש בדרייב־אין על מכבי. תמיד הוא שם".
את ליאור תפס כל האירוע הזה בעיצומו של ירח דבש עם מיטל באל קלפטה שבפטגוניה. הם היו אמורים לקחת אוטובוס בדרך לצ'ילה כשאחיו אופיר התקשר. השעה הייתה אחת בלילה אצלו ושבע בבוקר של שבת בישראל, חצי שעה אחרי הפלישה מעזה. ״הוא שואל אותי אם אני יודע מה קורה בארץ, ואני כבר נכנס לכל הרשתות ולא רוצה למצוא בשום פנים ואופן נעליים אדומות. קמתי מהמיטה וסימסתי לאבא, שכתב לי שמגייסים מילואים. היה לי ברור שאני חוזר למילואים בחטיבת הנח"ל. מפה לשם אני מסדר טיסת פנים לבואנוס איירס, קונה ריבת חלב לסבא וסבתא. הם ארגנטינאים, וזה משהו שהם אוהבים ממש".
הוא עוד נכנס לחנות של אדידס למדוד לנוני חולצה של ריבר פלייט שמשחקת באדום־לבן והייתה קצת צמודה לגוף שלו, ככה שליאור ידע שהיא תתאים לנוני, כי הוא קטן יותר ממנו בממדים. ואז קיבל עדכון מאביו יזהר שהם בדרך לבית חולים הדסה, והאסימונים התחילו ליפול. אחותו התקשרה, עוד שמועה שמגיעה מחברה. ליאור: "לחמתי בצוק איתן. הדסה זה תמיד לא טוב, אני מבין שיש לזה משמעויות רעות, אבל אני כמו מכונה מודד לנוני את החולצות, וככה, עם הקולבים ליד הקופה בתשלום, אני מקבל את ההודעה עליו. כל הקולבים נשמטו לי מהידיים על הרצפה. יצאתי מהחנות, ואת כל הקטע הזה אני לא ממש זוכר, מזל שמיטל הייתה לידי לקחת אותי לשבת באיזה מקום".
אופיר היה באותה שבת בבוקר עם בת זוגו שי בפיליפינים, חמש שעות קדימה. בשישי בערב הוא דיבר עם נוני, שהיה בסיור. "בשבת בבוקר של ישראל, אני נזכר שלא סיימתי את השיחה איתו, ואני שואל אותו אם הוא יוצא הביתה בשבת הבאה", הוא משחזר. "הוא עונה לי 'כן'. השעה אצלו 6:34 בבוקר. היינו באל ניבו, אי חלומותינו, ואז הוא כתב 'אנחנו במלחמה'. לחברה הוא כתב 'אוהב אותך, מיקה'".
להילה, אם המשפחה, יש אח בקיבוץ אור הנר בשם חן. מי שנתן את ההתרעה לאנשי הקיבוץ על פלישת חמאס לעוטף היה נוני, ששלח התרעה לחן. הצבא באותם רגעים לא היה במשחק. שום הודעה ממנו לא הגיעה ליישובים, גם לא לאור הנר. שתי דקות אחרי שבע בבוקר הזהיר נוני את חן, וכתב לו "מאות מחבלים על הגדרות, תעופו לממ"דים". החמ"ל שם השתלט והזניק את כיתות הכוננות. הודעתו של נוני העירה את החמ"ל, והכניסה את היישובים לממ"דים. הודעתו הצילה מאות אנשים.
לדוד שלהם, חן, יש בן בשם עידו, שהוא החבר הטוב ביותר של אביב ליבשטיין, בנו של אופיר ז"ל, ראש מועצת שער הנגב שנרצח בכפר עזה בעת שהיה חלק מכיתת הכוננות ונלחם בגבורה. הייתה להם קבוצת וואטסאפ בשם "עוזרים למשחקי חוץ", שם התעסקו בהשגת כרטיסים למשחקים. גם ניצן, בן נוסף של אופיר, נרצח.
נוני היה קשר בפלחה"ן (פלוגת חבלה והנדסה) בקו עזה של סיירת הנח"ל, ובערפל המוכר של הנגב המערבי עם שחר הם יצאו עם כל הכלים מכרם שלום, כדי לתחזק את "כוננות עם שחר". נוני היה ברכב ממוגן עם סגן מפקד הפלוגה ל', ועם עומר הנהג. בסביבות שש וחצי כבר התחוללה מהומת אלוהים בקשר, ומבינים שיש פלישה. באותו בוקר היו אמורים ההורים שלו, הילה ויזהר, להגיע אליו עם אוכל מהבית. הוא כותב להם שלא יגיעו, שיש מלחמה. הוא כותב למיקה חברתו שהוא אוהב אותה. היא, לא רגועה, שולחת לו רצף הודעות, ונוני עונה לה מילה אחת - "אוהב".
נוני ברכב הממוגן עם ל' והנהג. מכל עבר מגיעים הפולשים. רגלית, על אופנועים, בטנדרים וברחפנים מאוישים. הרכב שלהם מנסה לשפר עמדה וחוטף RPG שמשבית אותו. כיוון שאין בו חרכי ירי, הם נאלצים לפתוח את הדלת המשוריינת ולירות דרכה. היו להם 18 מחסניות, טילי לאו ופק"ל רימונים, והם היו שם מול עשרות מחבלים. הרכב ספג פגיעה מעוד שלושה מטולי RPG. הסמ"פ ל' נפגע בצוואר וסופג רסיסים בראש, הנהג נפגע ביד וברגל, ונוני עוצר את הדימום בחוסם עורקים ומזיז אותו לאחורי הרכב, כדי להעביר אמל"ח לקדמת הרכב. באחד הסבבים של פתיחת הדלת, נוני נפגע ול' מבין שבקשר אין עם מי לדבר, ושולח וואטסאפ לאחד הקצינים, דורש פינוי דחוף, אחרת אף אחד לא ישרוד כאן. כיוון שהפיקוד מעל ל' נפגע, הוא היה כרגע המפקד הבכיר בשטח, ויחידה 669 מגיעה כדי לחלץ את השלושה. לנוני כבר אי אפשר לעזור, והם מפונים להדסה.
אופיר: "אני מאבד שפיות באותם רגעים. יש ישראלים סביבי שרואים ברשת את חדשות 12, ואני וליאור מריצים תמונות בטלגרם, מחפש את אחי ושולח לחברים בקשה לחפש את נוני. אבל כולם מתחמקים. הם כבר ידעו משהו". אופיר עצמו היה בפלס"ר שריון. קצינים של אחיו היו איתו בהכשרה, ותוך כדי חיפושים אחריו, הוא מקבל צו 8. אמו מבקשת ממנו להישאר בפיליפינים, אבל הוא אומר לאבא לארוז לו תיק.
כשהם שומעים שנוני הגיע להדסה, הם מאושרים, לפחות לא נחטף לעזה. אבל כשהם בבורדינג ממנילה לאבו דאבי, דרך אתונה לנתב"ג, אבא יזהר מתקשר ומודיע - נוני איננו. הם בוכים. אופיר צועק מאה פעמים "לא!", ואומר לשי שאין עכשיו משמעות לחיים. אביו מנתק כדי להודיע לשאר הילדים.
ליאור: "כשאבא התקשר ודיבר, הכל נפל לי מהיד. נפלתי לרצפה ומיטל סוחבת אותי פיזית. אבא מתקשר ואנחנו כולנו בשיחה משפחתית, שומעים בכי של אמא, של כולם. ביומולדת שלי, שי מספרת לי שנוני כתב לנו 'תשמרי על אופיר'".
כשליאור חגג 30 במלון ברמת הגולן, בדרך הביתה הם אספו את נוני, שסגר שבת ביחידה שלו. הם היו בהכנות לקראת כניסה למבצע בג'נין, אבל אושרה לו יציאה קצרה הביתה, וכשאספו אותו, נוני הוריד לרגע את מעטה הציניות שלו וסיפר שהולך להיות משהו רציני, ושאם הוא לא חוזר, הוא רוצה שיקברו אותו בקדימה, ושלא יעשו עניין מהלוויה. ואז הוא חזר לעצמו, והמשיך: 'אל תגידו לאבא, אבל אני הולך לעשות קטע לאחותי שיר ולהגיד לה שתקרא לילדה שלה ירון, וככה נדפוק אותה לכל החיים...'". השיח המשפחתי היה שירון זה שם מכוער, זקן כזה, ולכן מגיל ינקות הוא נוני. כמובן ששיר לא שמעה בקולו של אחיה. שמה של בתה בת החודשיים וחצי הוא נעמי.
12 שנים הוא למד לנגן על פסנתר, ובשלב מסוים החליט סופית שהוא לא מופיע מול קהל, אלא עושה מוזיקה לנשמה שלו, וקעקע על האמה השמאלית שלו מפתח סול, שסימל את החיבור למוזיקה שלו וגם לשלושת אחיו, ששמותיהם באנגלית מתחילים באותיות האלו - שיר, אופיר וליאור. בתחילת השבוע כל המשפחה - הדודים, בני הדודים וכמובן אמא ואבא - קעקעו לעצמם מפתח סול על אמת שמאל, כמו נוני.
יזהר העלה סרטון שבו הוא ונוני מנגנים בארבע ידיים על הפסנתר את "הללויה" של לאונרד כהן, כשבנו בגבו למצלמה, לובש את חולצה מספר 7 של עומר אלטמן. היו לו שני פייבוריטים. אלטמן בכדורגל, גיל בני בכדורסל. באליפות האחרונה של הפועל הוא היה בן 9, וביום המשחק ההוא בטדי ההורים לא הרשו לאף אחד מהילדים לנסוע לירושלים, שלא יקרה משהו, אבל ייצוג משפחתי רחב כן היה שם. לחגיגות הספונטניות מחוץ לבלומפילד הם כבר הגיעו, אבל נוני הקטן נשאר בבית. ליאור אומר שנוני לא הבין אז שזו האליפות הראשונה והאחרונה שלו, אבל כשהתבגר וראה מה עם הקבוצה, הביא בחשבון שהאליפות בטדי היא האחרונה בחייו: "איך הוא תמיד אמר? אם יש חזקים ממך, היה נחוש מהם".
ליאור מראה לי וואסטסאפ מאחיו 12 שעות לפני, בשש ורבע בערב. תמונה, על פניו סתמית, של חברו רועי צ'פל, מ"פ בעורב נח"ל. הוא מוסיף לתמונה כיתוב: "על גג העולם". רועי ייהרג במקביל לנוני. הכל מקבל פתאום משמעות מצמררת.
מיקה, חברתו של נוני, מצטרפת אלינו ויושבת על מיטתו. היא שבורת לב: "הוא מאוד חסר לי. ארבע וחצי שנים אנחנו ביחד, אבל גדלנו ממש יחד. המשפחות חברות, וגדלתי גם בקדימה. היינו חברים בצופים, ואני כל כך רוצה שהוא יהיה איתי פה, כי הוא החבר הכי טוב שלי. אני ממש מתגעגעת. בחיים לא דמיינתי שהוא לא יהיה איתי. כשהוא הגיע לבית החולים, היה לי תרחיש טוב, לא דמיינתי את זה ככה".
אופיר שולף את אביו מקהל המנחמים למטה, ומביא אותו אלינו למעלה. ליזהר יש פנים מאירות גם כשעולמו חרב עליו, ודבר לא מצליח להסגיר את סערת הנפש. הוא מסתכל על מיקה ואומר: "היא אומרת בקול הרבה יותר ברור, צלול, חד ומדויק את מה שאנחנו חושבים. ירון היה המלך המוכרז של הבית עוד בחייו. כל הדברים שנאמרו עליו, התשבחות עליו, נאמרו לו גם בחייו, ואני מאושר שהספקנו להגיד לו מה אנחנו חושבים עליו. הוא היה הגרסה המשופרת של כולנו".
"הוא גם רצה להיות מאמן כדורגל. זה נשמע בנאלי, כי הסיכוי להיות מאמן מצליח זה אחד לאלף, ואתה צריך אוסף תכונות כדי להיות אחד מוצלח שכזה. מאמנים גדולים בהיסטוריה הם חכמים, כריזמטיים עם כושר אנליטי קר וחודר, שמסוגלים לנתח מצבים בזמן אמת. היה לו את כל אוסף התכונות הזה, והוא גם ניצח את כולם בפיפ"א. אני מדמיין אותו עומד וסביבו שחקני נבחרת ישראל. יש את כל סיפורי המוטיבציה סביב הנבחרות הצעירות שהצליחו עכשיו. אין סיכוי שהנבחרת הייתה מפסידה במחצית השנייה אחרי שיחות עם ירון, ואני שמח שזה הכיוון שהוא בנה עליו. ליגת־העל הפסידה מאמן גדול, אזרח העולם".
בתחילת השבוע העלה שי בעמוד הפייסבוק "סיפורי נוני", תמונה של ירון עם מנג'ר מנצ'סטר יונייטד לשעבר אלכס פרגוסון וכתב: "28 בדצמבר 2015. אנחנו מתרגשים להיות ב־Old Trafford בדרבי של מנצ'סטר. השגנו כרטיסים מעולים, על קו האמצע, מתחת ליציע הכבוד של שחקני העבר ומנהלים בכירים בקבוצה. לקראת סוף המשחק נוני קם בלי להגיד לי כלום. מוציא את הטלפון שלו מהכיס ואני מנחש שהוא הולך לתפוס זווית צילום טובה יותר לשחקנים שיירדו תכף מהדשא. עם שריקת הסיום אני מחפש אותו, אבל הוא לא על ידנו. אני מיד מסתכל אחורה ורואה את נוני אומר משהו לסר אלכס פרגוסון, 26 שנה המנג'ר האגדי של מנצ'סטר יונייטד, שיציע שלם באצטדיון הקבוצה קרוי על שמו. אני מנחש שהעיר לו בנימוס על ההתקפה של יונייטד, שלא הצליחה לממש את היתרון הביתי במשחק הזה. אחרי זה הוא מעמיד אותו בהחלטיות לסלפי. פרגוסון קצת נבוך, אבל מחייך בנימוס, נעתר לבקשה ועושה את זה כמו שצריך. תיעדתי. נוני בן 14 מארגן לעצמו סלפי עם אגדת הכדורגל פרגוסון".
אופיר: "בעיקר פחד אלוהים. אני זוכר ששכבנו שלושתנו במיטה, אמא, אבא, ואני, ויש טלפון ממספר לא מזוהה. הוא שם, בג'נין, והוא מתקשר ושואל 'מה נשמע, שמעתי שהיה פיגוע בתל אביב, הכל טוב?'".
יזהר: "אופיר ואני קולגות, אבל נקום אחרי המלחמה למדינה אחרת. חייבת לקום כאן מדינה אחרת, כי אין לנו ברירה, אם אנחנו רוצים לחיות לפי מגילת העצמאות הכל כך חשובה, ולא כפי שזלזלו בה עכשיו וב־37 החתומים עליה. ישראל חייבת להיות יהודית ודמוקרטית, והשבר הנוראי הזה צריך להיות תחילתו של תיקון. חייבים להגיע לזה, אחרת אין לנו קיום. אסור לנו לוותר על חוקה, עיגון זכויות ושוויון בנטל. צריך לעגן את היחס בין דת למדינה, וזו הזדמנות נדירה לנער את השטיח, כדי שנציל את הדורות הבאים".
אופיר: "הילדים שלנו, החברים, החיילים, אח שלי, הופקרו. הם נשלחו למלחמה שלא יכלו לנצח בה. איך זה יכול לקרות במדינה שהיא הכי חזקה במזרח התיכון. מעטים מול רבים".
יזהר: "יש בי גאווה אבל כעס גדול. אמרתי שאני רותח מזעם. נשבעתי על הקבר של ירון שאחקור הכל, כל מה שצריך. יש בי תסכול, אבל אני שם את זה בצד עכשיו. כל מי שעיניו בראשו מבין, אבל עכשיו צריך לנצח. אין מצב שישראל יוצאת מעזה לעוד סבב. זו מלחמת חורמה עד הסוף".
שיר: "הייתי אומרת לביבי 'תתנצל ותלך. כל הפילוג פה זה על הידיים שלך. השתמשת בכולם לצרכים האישיים שלך'. אני מגדירה את עצמי אישה מתונה, סובלנית - אבל זהו, שיפטור את עצמו מאיתנו, שייצא לי מהחיים. הוא לא יכול לעשות יותר שום דבר".
מיקה: "פוליטיקה לא מעניינת אותי, אבל כמו שליאור אומר, אנחנו כחברה צריכים להוכיח שאנחנו ראויים לכל החללים האלה. אני לא כועסת, רק עסוקה באבל הפרטי ורוצה לראות את יישובי הנגב המערבי קמים על הרגליים".
ליאור: "ירון לא נרצח. הוא והלוחמים הגנו על חיילים, על המפקדה ועל כרם שלום. היו אצלנו תצפיתניות והורים שבאו לנחם. אין לנו נחמה, אבל יש משמעות לגבורה שלו. אמרתי לאחת מהן שהאחריות שלה היא להיות מאושרת ולחיות חיים מלאים, כי רק ככה יש לנפילה של נוני משמעות".
התרעות פיקוד העורף