ועם סלוטקי ז"ל היה ילד שובב ואנרגטי. בכל תנועה, בכל מעשה, בכל חיוך שהאיר והתפרץ והדביק את סביבותיו. "היפראקטיבי ברמות–על", מדייק אביו שמואל, וגם הוא מחייך מאחורי זעקה איומה ומרה. ילדותו הייתה מבורכת בכל הצבעים התוססים, וגם בחבלות ופצעים שנגרמו לו בשל מעשי קונדס. הוא היה מטפס על עצים גבוהים, לוליין כחתול, ושם, בין שמיים לאופק, המתין להוריו שיבהילו סולמות ארוכים ויחלצוהו מצמרת העץ. כשגדל, עשה דברים שאהב. בדק עולמות, למד רק מה שמעניין, ותמיד פעל מתוך אהבת אדם ושמחת חיים. אפילו כשנח, השתובב. אימן את כלבתו, ראג'ה, לפתוח את המקרר, להוציא לו בירה ולהגיש אותה אל השולחן בלי לשפוך טיפה.
גם אחיו הקטן, ישי ז"ל, חיבב מעשי קונדס. חמישי להוריו, תאום מתוך שניים זהים, בדק את הקצוות, התחלף עם אחיו במבחנים ובמקצועות שהתקשה בהם, וגם אם גילו לבסוף, לא כעסו עליו, בשל מזגו התוסס, השמח תמיד. הוא ידע לחזק ולעודד בשעות משבר וקושי, להרים את המורל, להתנדב בכל מקום שהיה בו צורך. "ילד של נתינה, של עשייה בנדיבות גדולה אבל בשקט ובצנעה", מתארת אמו טלי וגם היא מחייכת את אותו החיוך שכולא שיברון לב.
נועם (רב סמל מתקדם) וישי (רב סמל ראשון) היו ישרים עם אלוהים ואדם, שניהם מאותו המקור ומאותה הבאר, ושניהם נפלו ביום אחד בשבת השחורה, כשלחמו בגבורה עילאית בעשרות מחבלים כשבידיהם רק אקדח. "מישהו שלחם איתם בכניסה לקיבוץ עלומים ראה אותם מהעבר השני של הכביש", אומר שמואל. "והוא סיפר לנו שהם נלחמו כמו מכונה מתואמת, משותפת, וחיפו האחד על השני. כשנגמרו להם הכדורים באקדח, הם לקחו את הקלצ'ניקובים של המחבלים שהרגו והמשיכו להגן על הקיבוץ עד שנפלו. ידעתי שהקשר שלהם כאחים והעובדה שלחמו ביחד עזרו להם להצליח גם במשימתם האחרונה, אבל גם הייתי בטוח שאם ימצאו רק אחד מהם, אז גם השני נפל, כי לא יכול להיות שהיה משאיר את אחיו להיפצע, למות או ליפול בשבי. ולכן כשהודיעו שהם נעדרים, ידעתי מיד, או ששניהם חיים, או ששניהם מתים".
הוא היה השני משבעת הילדים, בן 31 בנופלו. "כשסיים את הצבא, ניתב את האנרגיות שלו כדי להתקדם בחיים", מספרת טלי. "הוא עבד במשרד הביטחון, השלים את הבגרויות ועשה תואר ראשון במזרח תיכון. אחר כך עשה שינוי בחיים והתאהב בעולם המספרים והלך ללמוד תואר שני במנהל עסקים וכלכלה ובמקביל גם למד אקטואריה, וכל זה כשהוא עובד במשרה מלאה. היכולות האלה שמורות רק להיפראקטיביים שיודעים לתעל את הכישרונות שלהם כדי להתקדם ולהצליח".
שמואל: "בכל שלב בחיים נועם בחר בחירות שהיו טובות ונכונות לו. הוא עבר לעבוד בחברת צ'ק פוינט כדאטה אנליסט. היה יושב עם כמה מסכים פתוחים וטבלאות אקסל ומעביר מיליונים תחת ידיו. הוא התחתן עם עדי ונולד להם נטע יהודה, שקרוי על שם אחיה של טלי, שנהרג בתאונת אימונים. הוא היה אבא מאוד מעורב ופעיל, חברותי, רחב אופקים, לוקח הכל בקלות ושמח לעזור לכולם".
המלחמה תפסה את שמואל וטלי סלוטקי בכפר עציון, באירוע מתגיירים של קורס נתיב. "אני דיין בבית הדין לגיור של חיילות וחיילים שמתגיירים במסגרת הקורס", מספר שמואל. "כל השנים הייתי רב קהילה שמחויב להישאר בבית הכנסת בחגים ובשבתות, אבל לפני חודשיים סיימתי את התפקיד והייתי פנוי להשתתף בשמחת המתגיירים שעברו את התהליך וכאלה שסמוכים לסיום התהליך. זו הייתה חוויה מאוד מעצימה ומיוחדת. אבל בבוקר החג התחילו אזעקות והבנו שפרצה מלחמה, כי היו בין המתגיירים לוחמים רבים שמיד נקראו ליחידותיהם".
מיד כשנשמעו האזעקות, הם הדליקו טלפונים. "אני כאחות ושמואל שהבין שכנראה יגויס", מספרת טלי. "הילד הקטן שלנו, צבי יהודה, התקשר וניסה להגיד לנו על הבנים שניתק הקשר איתם, אבל שמואל אמר לו, אם זה לא פיקוח נפש, אנחנו לא יכולים לדבר בשבת, ולכן רק בצאת השבת נודע לנו שנועם וישי נסעו לנגב המערבי ומשעה מסוימת הקשר איתם נותק".
שמואל: "אשתו של ישי סיפרה שבאזעקה הראשונה הם יצאו לחדר המדרגות ושמעו מהשכנים שבנגב המערבי יש המוני מחבלים והתושבים קוראים לעזרה ואין צבא ומשטרה שיחלצו אותם. אז ישי מיד חזר הביתה, לבש מדים, לקח את האקדח, ליווה את אשתו ובנו לבית של נועם ויצא לדרך. נועם שמע מאשתו של ישי על התושבים הנצורים שזועקים לעזרה וגם הוא לקח את המדים והנשק ויצא ברכב אחרי ישי. כנראה שבמהלך הדרך הם יצרו קשר, וישי החנה את הרכב שלו בצד, עלה על הרכב של נועם והם המשיכו יחד. במצלמות האבטחה של הכניסה לקיבוץ עלומים רואים שהם הגיעו ב־9:40 לפתח הקיבוץ. במצלמות גם רואים שיש לפניהם שורה של רכבים מעלי עשן, רכב שמתפוצץ מאר־פי־ג'י, ולמרות זאת הם ירדו מהרכב כשהמחבלים יורים עליהם מימינם ומשמאלם. רואים במצלמות שהם יורדים לתעלה, מתארגנים להתקפה, ואז יוצאים באקדחים שלופים להסתער על המחבלים. מעדויות של שוטרים שנלחמו שם אנחנו יודעים שהם הרגו עשרות מחבלים. מפקד גדוד צנחנים שמשימתו הייתה לפנות את החללים הישראלים מהצומת במוצאי שבת, סיפר לנו בשבעה בהתרגשות ובדמעות שהוא הגיע לאזור עם החיילים שלו וראה חלל שוכב בתנוחה של קרב עם אקדח שרוף לצדו, וסביבו מחבלים רבים הרוגים. אז הוא אמר לחיילים שלו, פה שוכב קדוש שנלחם להציל את הקיבוץ, בואו נגיד פרק תהילים לכבודו. אחר כך הוא ראה עוד חלל במרחק כמה מטרים, שאחר כך התברר שזה נועם".
אבל במוצאי השבת הנוראה בתולדות ישראל, ההורים עוד לא הבינו את עוצמת השבר שפגע במשפחתם. "התחושה הראשונה שלי הייתה מאוד קשה", מספרת טלי בדמעות. "ברגע שאמרו שהבנים נסעו לנגב המערבי והם נעדרים, ישר פרצתי בבכי. בתחילה הם הוגדרו כנעדרים, ואני מאד נאחזתי בשביב התקווה הקטן שאולי הם בחיים. בשעות הראשונות בוודאי, חשבתי שאולי הם בלחימה והם לא יכולים להיות בקשר, אולי הם פצועים שהגיעו כאנונימיים לבתי חולים, היו כל מיני תרחישים, וככל שהזמן עבר והסיכוי הלך וקטן, עדיין המשכתי להיתלות בו".
טלי: "הגיעו והודיעו לפנות בוקר. זה היה יום שהעומס הרגשי בו היה גדול מאוד. אני כן יכולה להגיד שהרגשתי שהבנים שלי במותם ציוו לנו את החיים. וככה אני מרגישה מאז ועד היום כלפי עצמי. אחרי מעשה הגבורה של נועם וישי, אני לא מרגישה שיש לי איזו פריבילגיה לא לגייס את הכוחות שלי להמשיך הלאה. וגם במישור הציבורי, הם קידשו את משמעות הערבות ההדדית ברמה הגבוהה ביותר וזה מחייב גם אותנו כחברה".
"הבנים עזבו את ביתם בבאר שבע ורצו לקיבוץ עלומים למרות שאין להם שם משפחה או חברים", מוסיף שמואל. "הם שמעו זעקות של יהודים בצרה ורצו לשם כדי לעזור להם. וזה כבר מספיק לי. אבל אני בטוח שכשהם נסעו לעוטף הם ראו הרבה מאוד מכוניות שבורחות משם עם אורות מהבהבים שמסמנים להם סכנה, תברחו, והם לא ברחו, הם התקדמו בגבורה עצומה, וכשהם החנו את הרכב, הם ראו את כל האימה שמסביב ולא חששו, ובגלל שהיו מאוד מיומנים בלחימה באקדח, הם הצליחו להרוג ולהציל, וגם כשירו עליהם הם לא חזרו אחורה לרכב אלא יצאו באיגוף ונלחמו. ככל שמתבררים יותר פרטים, מעשה הגבורה שלהם מתעצם והולך, אבל מבחינתי, עצם היציאה הראשונית מהבית להציל יהודים זה הדבר הגדול. הם וחיילים ושוטרים גיבורים כמותם עצרו את ההתקדמות של המחבלים הארורים, ולכן יש להם פרק גדול בסיפור הישראלי החדש. אני מרגיש שההתנהגות שלהם היא פרי חינוך של 75 שנות מדינה, לא חינוך גלותי של עיירה באירופה ששומעת שיש פוגרום בעיירה אחרת ומתכנסת ומנסה להגן על עצמה, אלא יהודים שיוצאים להגן על יישובי העוטף מתוך ערבות הדדית והבנה שצריך להגן על מדינת ישראל וצריך להיות מוכן למסור את הנפש עליה. לכן מבחינתי, ברגע שהבנים שלי הגיעו לקיבוץ עלומים, אנחנו כבר ניצחנו את המחבלים הארורים. אומנם הניצחון המלא עוד ייקח זמן, אבל הנקודה הארכימדית הייתה ב־9:40, כשנועם וישי הגיעו לשם".
טלי: "אני מאמינה שגם בהמשך נשאב הרבה כוחות מהגבורה של הבנים, ממה שהם היו בחייהם ובוודאי מהמעשה שעשו בסוף חייהם. אבל כרגע עוד מוקדם לי מדי. ברור לי שאני בכלל לא במקום של להבין מה קרה לנו. אני חושבת שאני עדיין לא מעכלת את האובדן הזה ולכן זה כל כך קשה. יש רסיסים של קליטה. יש את הזמנים שהרבה יותר קשה, וזמנים אחרים שבהם אני מצליחה להתרכז בעבודה ובדברים אחרים. אבל ברור לי שההבנה של מה שקרה לנו עדיין לא שקעה. לכן היה לי מאוד חשוב לחזור לעבודה. אני מרגישה שאלו שעות השפיות שלי והיה לי ברור שבשביל לקבל החלטה לחזור לחיים מתפקדים צריך גם לחזור לעבודה כמה שיותר מהר. גם הבת שלי עשתה את אותו הדבר וחזרה לעבודה מיד אחרי השבעה, והבנים חזרו למילואים, כל אחד חזר לאיזו שגרה שבה הוא עסוק בעשייה שחשובה בעיניו, וזה חלק מהשיקום שלנו ומהחזרה לחיים אחרים לגמרי. יש לנו המון חיזוקים מהמשפחה, מהחברים, מהחברה. רק לראות את מה שקורה היום בחברה הישראלית, ההירתמות הנפלאה הזו של עם ישראל, זה כשלעצמו כל כך מחזק, כי אני מבינה שהבנים שלי היו חלק מהדבר הגדול הזה".
כרב וכמנהיג קהילה, חשוב לשמואל לחדד מסרים של אחדות ולפעול לחיזוק החברה הישראלית. כשאני שואלת אם יש בו כעס על המנהיגות בישראל שהובילה את החברה למקום של שסע ופילוג, הוא אומר שהיה צריך לנהל את זה אחרת. "אני חושב שלא עשו מספיק בשביל להגיע להסכמות", הוא אומר. "היה צריך לקחת אחריות, להסתכל קדימה, להבין שההיחלשות שלנו היא קריאת כיוון לאויב. בלי לנקוט צד, באופן כללי היה צריך לפעול אחרת, וההנהגה הייתה צריכה לעצור ולחפש פשרות. אין לי הסברים למחדל ה־7 באוקטובר, וגם לא התעסקתי בזה, לשם כך יהיו ועדות חקירה, אבל צריך לזכור שאומנם ספגנו מכה קשה, אגרוף ברזל בבטן גם כהורים וגם כחלק מהעם, אבל ביום ממוצע אחד באושוויץ רצחו 20 אלף יהודים. אומנם חמאס רצח לנו בשבת השחורה 1,300 ישראלים, אבל אנחנו לא בגלות, אנחנו במדינה שיש לה צבא ומשטרה".
ברוח זו, עוסק סלוטקי בפעילות לאיחוד הקצוות והגוונים בעם. "מאז האסון שלנו אני מנסה לקדם מתווה של איחוד ואחווה לא רק בתקופת המלחמה אלא כמשהו שיחזיק אותנו ל־75 השנים הבאות במדינת ישראל", הוא אומר. "כהורה שכול פעמיים, ניתנה לי במה רחבה להפיץ את השליחות הזאת. כדי שזה יקרה, צריך לפעול בכל מיני מישורים, ואני מנסה לקדם שניים מהם. האחד, ההבנה שיש לנו זהות יהודית משותפת ומכנה משותף רחב שלא קשור דווקא בקיום מצוות וטקסים דתיים אלא חיבור לאברהם אבינו, לעשיית טוב ולהפצתו בעולם. זה מכנה משותף כל כך רחב, שכמעט כל היהודים בעולם יכולים להצטרף אליו בלי קשר להתנהגות הדתית שלהם, או העובדה שהם רפורמים, אורתודוקסים או חילונים. ולכן אני פועל לעשיית טוב משותף, כי כשעושים טוב משותף, המחלוקות מתעמעמות. הן לא נעלמות, אבל הדרך להגיע לפתרונן קלה יותר, והשיח שמוביל את הקונפליקט והפערים הוא שיח אחר. יש כל כך הרבה ארגונים שעושים טוב, ואני מנסה לארגן את כולם תחת קורת גג אחת כדי שכל יהודי, גם בישראל וגם בתפוצות, יהיה חלק מעשיית הטוב הזה באופן מסוים, באיזו התנדבות לקהילה, לעם ואפילו לעולם הלא יהודי כחלק מהשליחות היהודית".
המשימה הזו שסלוטקי מנסה לקדם, גם אם תיתן מענה, לא תפתור את בעיות העומק, רק תקטין את עוצמות השיח המפלג, אבל גם זה דבר גדול, ולו רק בשל העובדה שכששניים נושאים אלונקה ביחד, גם אם הם ממשיכים להתווכח, הם עושים את זה אחרת. סלוטקי שואף לגיבוש קבוצה של משפיענים והוגי דעות מהמנעד הרחב של הציבוריות הישראלית שתפקידה יהיה ליצור אמנה חברתית מוסכמת בשאלות קרדינליות שהחברה הישראלית מתחבטת בהן. לפי חזונו של סלוטקי, האמנה גם תקבע כללי הכרעה במחלוקות וגם ניתן מענה לשאלות משמעותיות שקורעות את העם. "החידוש הוא שהחברה שלנו בשלה", הוא אומר וצער מהול בתקווה משמשים בקולו, "אנחנו נמצאים במקום שבו אנשים מבינים שיש מכנה משותף מספיק רחב כדי לחיות ביחד ולעשות ויתורים הדדיים. אם לפני ה־7 באוקטובר כל קבוצה חשבה שהיא תצליח לנצח את הקבוצה היריבה, היום אנחנו מבינים שיש לנו גורל משותף ולכן גם דרך משותפת ויעד משותף".
התרעות פיקוד העורף