"תמשיך לשמור עלינו כמו שעשית בחיים. אוהבים אותך ואתה איתנו לנצח עד היום האחרון שלנו. תודה לך על אותם 30 שנים שהיית, תמכת ואהבת אותנו. אוהבים אותך מאוד", אמר.
היא המשיכה: "ובתוך הקטסטרופה הזאת עצרת, הסתכלת לי בעיניים ואמרת לי ויהי מה אני מוציא אותנו מפה. הג'יפ אומנם קצת נשבר בדרך, אבל ברור שהוצאת אותנו משם. כשהגענו לכביש אמרת לי כמה אתה מעריך את זה שלא איבדתי עשתונות וסמכתי עלייך. ולי זה פשוט היה ברור. ברור שתוציא אותנו משם. איתך אני לא דואגת. בעיניים עצומות אני סומכת עלייך. כי זה מי שאתה, תמיד שם, תמיד יודע, תמיד מוצא פתרון, לא מוותר ויהי מה. איתך הכל אפשרי".
אור שיתפה: "כבר חודש שאתה לא כאן וזה כאילו מרכז הכבידה נעלם איתך. הכל תלוש, הכל מרחף ואיכשהו גם כל כך כבד. כמו לרחף עם סלע במקום לב". היא אמרה, "לצד האובדן אני לא שוכחת שאין ברת מזל ממני לחיות לצידך. אהבה כזאת, חברות כזאת – צריך הרבה מזל בחיים כדי לחוות".
"עם כל יום שעובר החוסר שלך, החור שהותרת במציאות רק הולך ומתרחב. הגעגוע והכאב נמסים איכשהו לכדי רגש אחד ששורף כל פיסה של הקיום. אני רוצה להבעיר את העולם, לקרוע את המציאות, לשבור את קירות המימד הזה ולחפש מימד אחר שבו אתה עדיין חי, שבו לא יצאת למלחמה, שבו המלחמה לא קיימת", אמרה בעצב.
היא סיימה כששיתפה: "הימים האלו מובילים להרבה מחשבות, תהיות, כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לדבר איתך עליהם. אחת המחשבות היא על ההרגשה שמשהו ממני, משהו מכל אחד מאיתנו מת יחד איתך. אם האדם הוא סך זיכרונות, אז באמת משהו מאיתנו נלקח יחד איתך. אבל זה גם אומר שכל עוד אנחנו כאן, כל עוד אנחנו זוכרים אותך, משהו ממך חי איתנו. ואני מאמינה שגם אחרי. כמות האנשים שאוהבת אותך מוכיחה שחריטת הזיכרון שהותרת ברקמה האנושית עמוקה מספיק. הסיפורים עלייך לא מפסיקים לזרום, והלוואי שלעולם לא יפסיקו. אתה תמיד תהיה איתנו, תמיד תהיה איתי".
אור סיפרה שהתחילה בהקלדה של היומנים שלו, "מפליא איך אתה מצליח לספר סיטואציות לא פשוטות בכזה הומור סוחף" אמרה, ושיתפה קטע שכתב על אחת מהפעילויות שחווה.
"היה מלחיץ לאו דווקא מזה שחוליית חמאס תזהה שני חיילים מצ'וקמקים במצב שבין שכיבה לכריעה (נקרא לזה שכיעה), אלא דווקא שכוחות צה"ל אחרים יזהו אותנו בתור חוליית חמאס. על כן רוב עמדת החיפוי התעסקה באיך לגרום לכוחות אחרים להבחין או לא להבחין בנו".
הוא המשיך, "רוב המחשבה הייתה מה לעשות אם יכוונו לכיווננו. האם לנופף כמו ילדים חסרי בינה או להתחבא מאחורי הגבשושית שזה אפילו יותר מחשיד. נבחרה אופציה שלוש, לזוז כמה שפחות ולסמוך על המצנפת המדברית שתעלים אותנו לא פחות מגלימת הקסמים של הארי פוטר".
"ניצחנו!", כתב לסיום, "אומנם לא במלחמה (עדיין), אבל כן במשחק מחבואים בראש שלי עם הטנקים שלא ידעו שהם משחקים בו".
התרעות פיקוד העורף