“התחלתי את ההרצאות שבועיים אחרי ה־7 כי הבנתי שהאופציה השנייה היא לשקוע, וכשאני לא בעשייה אני מתחילה להיכנס למחשבות לא בריאות. לדבר עליו ולספר על הערכים שלו זה להחיות אותו. אני מרצה הרבה בפני תלמידי כיתות י"ב והם מקבלים השראה מסיפורו. אני מסתובבת בכל מקום עם היומן של מתן מקורס מ"כים ומעבירה להם את הערכים שהוא גדל עליהם, מספרת מה זה אומץ, נחישות ופחד".
"אני נותנת שעתיים הרצאה ונותנת להם כלים. לראות בעיניים שלהם את הכאב, את הסיפור עצמו ואת התובנות - מחזק אותי. במלחמה הזו אני כבר לא אנצח, המשפחה שלי הפסידה במלחמה הזו בכל מקרה, אבל הניצחון הפרטי שלי יהיה להגשים את החלומות שהיו לי לפני ה־7 באוקטובר. מתן הכיר אותי כאמא חזקה והדבר האחרון שהיה רוצה לראות הוא שאני שבורה ועצובה ושוקעת בעצבות. הוא לחם כדי להגן על המולדת, להגן עלינו, והעשייה היא הניצחון הקטן שלי".
“לדבר עליו עוזר"
פרידה מציינת כי בחודשים האחרונים לא הייתה מסוגלת לחשוב אפילו על הרצאה, עד שבנותיה שכנעו אותה. “בהתחלה נושא ההנצחה היה לי מאוד קשה, אבל הבנתי שזה מאוד חשוב לבנות שלי, שזה עוזר להן וחלק מהתהליך שלהן בהתמודדות עם האבל והאובדן, שזה חלק מתהליך הריפוי. לקח לי שלושה חודשים עד שהסכמתי בכלל לדבר על איתי".
בחודשיים האחרונים מעבירה פרידה הרצאות על בנה הגיבור במכינות השונות. “במסגרת ההרצאה הכנתי מצגת מושקעת מלווה בתמונות ובסיפורים ואני מספרת על איתי מהילדות ועד יום שבת של ה־7 באוקטובר", היא מספרת. “אני מנסה לחבר את הילדים במכינה לערכים שאיתי גדל עליהם בבית ולערכים שלו כחייל, כמפקד וכלוחם. דרך סיפורו אני מחברת את הנוער הזה, שנמצא לפני גיוס, לערכי ההקרבה, אהבת הארץ, המשפחה והחברים".
“שואה קולוסלית"
מאז מעבירה חני, סטודנטית לשעבר בפקולטה לחינוך מוזיקלי במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, הרצאה בארץ ובארצות הברית על בתה ועל שאר נרצחי המסיבה ברעים במטרה להנציחם. “כבר למעלה מ־20 שנה שהמוזיקאים היהודים שנרצחו בשואה מלווים אותי. זה נושא התזה שלי, ואני מוצאת את עצמי, דור שני לשורדי שואה, מוזיקאית חוקרת שואה, ועכשיו אמא למי שלא שרדה שואה מרצה עליה", היא מתארת. “התחלתי לדבר על אוריה כבר בשבוע הראשון להירצחה, תחילה בראיונות לרשתות טלוויזיה זרות ובהמשך בהרצאות. אוריה היא המרכז אבל אני מדברת גם על הילדים האחרים שנרצחו במסיבות בדרום כי זו שואה קולוסלית במלוא מובן המילה".
ארבעה ימים הוגדרה אוריה כנעדרת עד שב־10 באוקטובר חבר שלה מצא אותה 100 מטר מהרכב בכביש 232. “אוריה הצליחה לצאת מהמסיבה יחד עם חבריה שחר ושרון", מספרת חני. “כשהם הגיעו לקיבוץ כיסופים שחר נורה ומת לאוריה בידיים. הם היו שעתיים במכונית ואף אחד לא הגיע לחלץ אותם, למעט אח של שרון שגם מצא את מותו באירוע הזה".
"אני מספרת את סיפור הרצח שלה, על החלומות שלה ועל החיים שלה בבית, מדברת על החברים שלה ומה שסיפרו עליה וגם עליה ועליי כאהבה עצומה וענקית, שהייתה ונשארה אצלי. אבל אין לי את העתיד אלא רק את הזיכרונות וזו ההתמודדות עם האובדן והידיעה של ספירת השנים קדימה - כמה ימי הולדת, חגים ושנים אספור בלעדיה. אני מספרת גם על ההתמודדות עם השכול ועל המשמעות של לאבד ילד, מה זה הכאב הזה, וגם על המשמעות של להכריח את עצמך לקום בבוקר ולבחור בחיים יום־יום, רגע־רגע. זו מהות ההרצאה שאותה אני נותנת".
חני מבקשת להעביר את חשיבות ההרצאות על הנרצחים והנופלים. “אני רוצה שידברו על הילדים שנרצחו במסיבות ומנעו בגופם את האסון הגדול שהטרוריסטים תכננו. במותם הם מנעו אסון יותר גדול. כמה שלבי עם החטופים, ואני רוצה שכולם יחזרו הביתה, אני רוצה שידברו גם על הילדים האלה שנרצחו. לא אשכח את הרגע שבו דפקו לי בדלת, אמרו לי ‘הבת שלך מתה’, והשאירו אותי להתמודד עם האובדן הזה. אף אחד לא מדבר כבר על הנרצחים, על הילדים האלה, אוהבי החיים שבאו לחגוג ונרצחו. ילדים יפים כל כך, מבפנים ומבחוץ, שחשוב שיזכרו אותם. אסור לעבור הלאה עם זה, צריך תמיד לזכור ולהזכיר אותם. לכן ההרצאות האלה חשובות ומשמעותיות. הילדים האלה נרצחו כשלא היה מי ששמר עליהם או הגן עליהם, אז המעט שאנחנו יכולים לעשות הוא לשמור את הזיכרון שלהם".
התרעות פיקוד העורף