עזה מקוללת בעיני ששון חבה פעמיים. בפעם הראשונה כאח שכול, כשיוסי אחיו הצעיר נפל בפאתי העיר בדמדומי הערב. הם היו חיילים בתצפית, פלוגה עזת נפש עם נשק, גבורה ומכשיר הקשר על גבו הצנום של יוסי חבה. והמכשיר גדול ומצפצף, רק האנטנה דקה וארוכה, מגביהה עד שערי שמיים. פילחה את האוויר, פגעה בכבל חשמל עם מתח גבוה, ויוסי התחשמל למוות. הוא היה השלישי מתוך שישה, קרוב בגיל ובנפש אל ששון אחיו הגדול. "הקשר בינינו היה כל כך סימביוטי, שיוסי ראה בי דמות לחיקוי ורצה לשרת כמוני בגולני", אומר חבה וקולו סדוק מרוב דמעה. "המוות שלו שבר וטלטל אותנו. ממשפחה נורמטיבית, שמחה ומתפקדת התפרקנו לגמרי. גם אני טיפחתי טראומות. השתניתי.
אומנם לאבד אח זה פחות קשה מלאבד ילד, כי ההורים שוקעים אבל הילדים ממשיכים את החיים, מתחתנים ומקימים משפחה, אבל אני התגעגעתי ליוסי. האבל עליו השאיר בי משקעים".
35 שנה עברו מאז, וששון האח השכול הפך לאב גאה לארבעה ילדים ועשה הכל כדי שעזה לא תשוב לשלוף אליו ידיים רעות. אבל כשפרצה מלחמת חרבות ברזל, גויסו שני הבנים שלו, האחד לח'אן יונס, השני לשג'אעייה. "ארבעה חודשים מהגיהינום עברו עלינו", הוא אומר, "לא היה לי כדבר הזה מאז שיוסי נפל. הייתי יוצא בבוקר למאפייה שלנו ועובד על אוטומט. שם עליי אוזניות ולא משקיע גרם יותר ממה שצריך. הייתי מנותק. לא עניין אותי כלום, ואני בנאדם שאכפת לו מהעבודה. כל דבר קטן הוציא אותי מדעתי. כל רעש, כל דפיקה, הקפיצה לי את הלב. הכל הכל בזמן הזה היה תפל ושולי. רק שהילדים יחזרו הביתה. לקוחות פרטיים אמרו, תן לנו את השמות של הילדים שלך ונברך אותם. אמרתי להם, תומר בן אורנה, נועם בן אורנה, והם אמרו, 'נתפלל עליהם, נברך אותם ואל תדאג, ששון, אלוהים לא נותן מכה פעמיים'".
משפחת חבה צנועה ושקטה, שומרת על פרטיותה, אבל המאפייה שלה על סניפיה מוכרת היטב בירושלים, והמוסד הוותיק קנה לו שם ולקוחות נאמנים. כשנודע דבר האסון נסגרו המאפיות, אף על פי שנועם ז"ל נפל בשישי, היום החזק בעבודת המאפייה, ותושבי ירושלים יצאו אל התריסים המוגפים ועמדו מולם בתפילה ובדמעות. חלקם אף הדליקו נר נשמה. זה היה רגע של קדושה.
אורנה: "הוא היה הנהג, וביקש להתחלף עם החייל שמלווה את גופת הבן שלנו במושב האחורי, והתיישב לידו וכל הדרך עד לשטח ישראל התפלל עליו וקרא תהילים לעילוי נשמתו. ואיך שיצא מעזה, הוא הגיע אלינו לספר. בא לפה בעשר וחצי בלילה עם שבעה ילדים באוטו, השאיר אותם בחוץ ונכנס עם אשתו כדי לספר לנו. בדיוק סיימנו את הסעודה של סוף השבעה והקשבנו לו ולא ידענו את נפשנו. שאלת מה מנחם? זה לא מנחם, אבל זה עושה לך משהו בלב, שמישהו עשה למענו משהו כל כך גדול ברגעיו האחרונים וראה אותו והיה איתו, ושגם כשנועם כבר לא היה בין החיים, הוא לא היה לבד".
בשבעה הגיעו המונים, מכל רחבי הארץ. מרעננה ומכפר סבא, מבאר שבע ומהקריות. "באו זרים מוחלטים ואמרו לנו 'תודה ששלחתם את הבן'", מספר ששון. "ובאו גם פוליטיקאים מכל המפלגות והזרמים. וביום השלישי לשבעה התקשרה חברה ושאלה אם אפשר להביא את בני גנץ לניחום אבלים. אמרתי לה, 'את לא מתביישת לשאול דבר כזה, הרי ברור שנשמח שיבוא'.
התרעות פיקוד העורף