פקד דמרי מספר לנו שהרגיש שמשהו עומד לקרות. עם זאת, הוא מודה שלא זה מה שהעריך שעומד להתרחש: "לא בכיוון אפילו, הייתי בטוח שחיסלנו איזה בכיר כלשהו". צוות של היחידה עבד בפסטיבל הנובה ובשעה 6:48, מספר דמרי, על רקע ההתרחשות שם, הוכרזה פקודה שנקראת "פרש פלשת". כקצין מנוסה הוא מכיר את הפקודה הזאת בעל-פה שנים כבר.
"פרש פלשת" היא פקודת חירום צה”לית ומשטרתית למקרה של חדירה עוינת. ברגע קבלת הפקודה כוחות משטרה ומג”ב אמורים ליצור קו בלימה באמצעות חסימות צירים וסיורים. כוחות משטרה ומג”ב אשר נמצאים בכוננות אמורים לנוע לנקודות מפתח ללחימה ולפעול בהתאם לסדר פעולות שתורגלו מראש.
הוא החליט להקפיץ את כלל השוטרים של היחידה. זמן קצר לאחר מכן, הופץ הסרטון המדובר משדרות, בו נראים המחבלים יורים מטווח אפס על ניידת משטרה מתוך טנדר שחדר לשטח הארץ. דמרי חושב שזה מה שחולל את השינוי בתודעה לכלל השוטרים שמדובר באירוע מסוג אחר. היציאה שלו מהבית הייתה לא קלה, בין אזעקות, שלושה ילדים בוכים, האישה בלחץ.
"הבת האמצעית הביאה לי סוכריה על מקל ואומרת לי: "אבא, אם תהיה רעב". היא רגילה שאני יוצא עם אוכל מהבית, ואז הגדול גם הביא לי צ'יטוס ואומר לי "קח אבא שים בכיס. לא תספיק לאכול". מאוחר יותר באותו יום הוא יגיע לחדר טראומה בבית החולים סורוקה, עם פציעות ירי בשתי הרגליים ובידיים. "הביאו לאשתי, את המכנסיים כבר מלוכלכים בדם, ופה בכיס הזה, הצ'יטוס והסוכרייה נשארו שלמים".
דניאל יוצא עם צוות משלו ובו זמנית מנסה לתקשר עם הצוותים האחרים. את ההיתקלות הראשונה הוא חווה מטווח קרוב בצומת נתיבות, הצוות של דניאל מחסל אותם ועולה חזרה לטנדרים. באיזשהו שלב, דניאל קיבל דיווח שסמוך לקיבוץ רעים, יש טנדרים של מחבלים ואופנועים ושחייבים שם כוח, הוא מתאר את מה שראה בדרך לשם: "לא מעט קורבנות וגופות של חברה צעירים מהמסיבה, אף אחד לא היה בין החיים. שם בעצם הייתה לחימה מאוד, מאוד קשה, לחימה עיקשת מאוד".
הכוח חטף אש מקלעים לרכבים. רכב המשטרה נכנס למארב ומאבד הגאים, דניאל מקבל מהם דיווח: "דמרי תגיע תחלצו אותנו". הוא מתאר את השלבים הבאים כך: "אני מפסיק עם המחשבה, איך אני עושה? ומה אני עושה? אני פשוט מתחיל להסתער. מתחיל לרכז את הכוח, לדלג כמו שלמדנו בצבא, עד שאני מצליח לרכז אליי את כל הכוח, בונה איזה שהיא חוליה, אפילו בונה את הצוות יותר נכון".
ההתקדמות הייתה איטית כשהם כל הזמן מקבלים דיווחים בקשר שלוחצים שכבר יגיעו, המחבלים מגיעים עוד ועוד על אופנועים, על טנדרים, לאזור שהוא נמצא בו. ברגע שהם היו טיפה חשופים, כל הכוח סופג אש, ירי מכמה כיוונים. דמרי נפצע מהירי ברגליים ונופל במקום. תוך כדי הוא ושאר הכוח משיבים באש. הוא מנסה להפוך את עצמו ולזחול לכיוון הכוח שלו בחזרה, אבל אחרי כשני מטרים הוא נפגע שוב מירי ואז הוא כבר לא מצליח לזוז בכלל.
דמרי מספר שהכוח שלו המשיך להשיב באש, "כולם כמעט נפצעים, בערך 12 לוחמים. אלכסיי בודובסקי מפקד צוות, נהרג במקום. אוריאל אברהם, סגן מפקד צוות, גם כן איבד את חייו". הוא עומד על ההבדל בין לחימה שהוא מכיר משנותיו בצבא, למה שהתרחש באותו בוקר: "כשאתה בא בצבא אתה בא חזק, אתה בא גדול, אתה בא עם שריון, עם נמרים, עם מטדורים ואתה בא מאוד מסודר, מלא פעמים אתה בחיפויים של מסוקים. אין דבר כזה פה. זה מלחמה. כמו ב-1914".
העדות של דמרי על אותו יום מטרידה, אבל לא מחדשת: "אין לך גם למי לדווח. אני מקבל תשובה של אין לנו קשר עם צה"ל, אין צה"ל. אומר לו: "מה זה, אין צה"ל? איפה נציגות פיקוד העורף ונציגות פיקוד דרום?" פשוט אין עם מי לדבר!".
גם בזמן שהוא ללא יכולת לזוז, הפקודים שלו ממשיכים להילחם והוא מקשיב לדיווחים בקשר. "אני שומע ברקע שיחת לחימה באופקים ויש את זירת הלחימה בבית של רחל, ואני שומע את הלחימה בעלומים ואני שומע את הדיווחים של מג"ב שנלחמים באזור יכיני וזה מטורף האומץ הזה שהיה לשוטרים בשביעי באוקטובר, לתפוס את כל הנגב המערבי ולהגיד - אותנו לא עוברים! הרבה טירוף בעיניים, לרוץ קדימה ואם תיגמר התחמושת, אז אנחנו נעבוד עם הידיים", הוא מספר.
אחרי בערך שלוש שעות הוא חולץ, טופל ע"י חובש מיחידת אגוז, הועמס לחלק האחורי של רכב אזרחי ופונה מהמקום. באזור שדה תימן חבר לאמבולנס. דניאל ושבעת הכדורים שבגופו מובלים לסורוקה כשהוא בהכרה מטושטשת. הוא נזכר שכאשר נפתחו דלתות האמבולנס הוא ראה את חבריו בכניסה למיון, מפויחים.
"הפרמדיק אמר למישהו שמצבי קשה. הכניסו אותי לחדר טראומה. הכול זז לאט, הופכים אותי מגלגלים אותי מושכים אותי. מהדקים אותי עם סיכות מאחורה. וגוזרים פה גוזרים שם", הוא משתף, "שאלתי אם אני אאבד את הרגליים שלי? מישהי אמרה לי: "יהיה בסדר". אחרי זה כבר הוציאו אותי למיון, שם ראיתי את אשתי, ההורים שלי. אבא שלי מספר שאמרתי לו: "אבא, אתה יכול להיות גאה, הצלתי הרבה אנשים".
פרק קרב אחד תם בשביל דניאל והחל הפרק הבא, זה שטרם הסתיים. הקרב על החזרת יכולותיו הגופניות לתפקוד מלא מחדש. בזירה הזו יש לדניאל ולצוות שמסייע לו הישגים יפים, אבל זה גם קרב לכל דבר ועניין. קרב בכאב, בייאוש ובקשיים. דניאל עבר כבר שלושה ניתוחים והוא נדרש לניתוח רביעי. מהמחלקה האורתופדית עבר למחלקת השיקום ומשם הביתה ולטיפול מכון הפיזיותרפיה בסורוקה.
היא נזכרת: "אחד השוטרים היה מחובר מאוד לילדים שלו. הוא הרגיש שהוא חייב לחזור לעצמו כמה שיותר מהר בשבילם. ילדיו היו מקור הכוח שלו. הוא היה חוזר על השמות שלהם בכל תנועה קשה וכואבת וזה היה מרגש אותי עד דמעות בתור אמא בעצמי".
דניאל קיבל החלטה להשתקם בסורוקה. קרוב לבית, לאישה לילדים. בדיעבד הוא אומר: "זאת ההחלטה הכי טובה שעשיתי. קיבלו את כולנו, כל מי שהגיע השוטרים, חיילים, ממש כמו בית. האמינו בי, נתנו לי הרבה תקווה". דניאל מלא הערכה לצוותים הרפואיים, הוא מאמין שהוא חייב להם את החיים שלו, במובן הפיזי וגם במובן הנפשי, כי "הם חיבקו ושמעו והקשיבו".
אבי ברש מקשיב ומחזק את דבריו: "במהלך האשפוז הממושך נוצרים קשרים משמעותיים בינינו לבין המטופלים שלנו". לאבי חשוב לומר: "השוטרים, בהם טיפלנו ועדיין מטפלים, הם גיבורים שעזבו את ביתם ב-7 באוקטובר ללא היסוס וללא פחד, כשהם נחושים למלא את שליחותם למען המדינה ולהצלת חיי האזרחים. כפיזיותרפיסטים אנחנו מרגישים מחויבות עצומה להיות שם לצדם ברגעים הקשים בתהליך ולעזור להם להשתקם, על מנת שיכלו להשיג איכות חיים מרבית ולחזור לכשירות, למרות פציעותיהם המורכבות".
לדניאל יש עוד כמה צעדים, תרתי משמע, לעשות בתהליך השיקום. כעת עיקר המגבלה שלו היא ביד שמאל שאינו מצליח לכופף והרגליים שדניאל אומר ש"לא כמו שהיו". המסר שלו לעם ישראל, הוא גם במידה מסוימת דיבור עצמי: "זו תקופה שתעבור, הכול יעבור. יש לנו צבא חזק, יש לנו משטרה חזקה ויש לנו את המלאכים בלבן. אנחנו נעמוד על הרגליים וזה יקרה".
הוא חלף על פני צומת שער הנגב. דקה לאחר שהוא עבר את הצומת, השוטר אריק מלכה נפגע מאר-פי-ג'י ומת במקום. כאשר צרפתי הגיע למרחב תחנת שדרות, עמד מולו מחבל שירה חמישה כדורים לכיוונו. "באותו הרגע, מקצין אג"מ חזרתי להיות קצין לוט"ר", תפקיד שעשה בעבר. הוא התרחק מהמקום, חבר לכוחות אחרים, קיבל נשק ארוך ומחסניות והצטרף לקרב המפורסם על תחנת המשטרה בשדרות.
מתי מספר על קולגות שנפלו שם באותו יום: מרטין, דניס, הרוש וגולימה. "בגלל שמדובר בתחנה קטנה, כולם קופצים. מאיר אברג'יל הוא בכלל עם מחלה סופנית והוא קפץ מהבית", הוא אומר. בשלב הזה צרפתי ואחרים כבר חיסלו כמה מחבלים, אך הוא נפגע מכדור אחד בחזה, שהעיף אותו אחורה ואז נפגע מכדור נוסף לרגל.
"החזה זה אגרוף", הוא אומר ומוסיף: "זה כואב אבל זה נסבל. יכול להיות שגם הייתי מפוצץ באדרנלין אז זה קצת היה שונה. את הרגל כבר לא הרגשתי בכלל, את יד שמאל לא הזזתי וככה נשענתי חצי נשענתי על הבטונדה. התקשרתי לאשתי בווידאו. לפני הכול רציתי שתקבל את זה ממני. אמרתי לה: מאמי, אני אוהב אותך מאוד. אני אוהב מאוד את הילדים. אני עם כדור בחזה וכדור ברגל. אני אעשה הכול כדי להישאר בחיים".
כמה שעות חלפו עם המון ירי מסביב, עד שחולץ. העלו אותו לקרקל, שגם חטף ירי מכל כיוון אפשרי. אחר כך העבירו אותו לרכב אזרחי של הרב שסי ישיב. "שם אני כבר ממש מעורפל. אני זוכר במקטעים, אבל יודע שהרכב הזה גם נתקע והעבירו אותי לעוד איזה אמבולנס ישן כזה של שנות השבעים. באמבולנס זרקו אותי בצד כגופה".
"הרב שסי, שהוא בעצמו קיבל כדור ברגל, דחף לי אצבעות לחזה ואני שמתי את היד שלי עליו. והוא אומר להם: "הוא חי, הוא חי!"". משם הוא פונה לבית החולים ברזילי. "אני זוכר את הריחות בברזילי, זה היה נורא, בית מטבחיים אחד גדול. היה חשוב לי שלא להישאר אנונימי, אז אמרתי לבחורה שביצעה את הרישום, שקוראים לי מתי צרפתי ואני קצין אג"מ של התחנה בשדרות".
מתי היה מורדם ומונשם לתקופה, אבל הצליחו לייצב אותו. ביום החמישי בבוקר, פתח עיניים וזכר הכול. "ישר אמרתי לאשתי: "נכון גולימה מת?", הוא היה מאוד מאוד מאוד קרוב אליי". אחרי שבוע הועבר לסורוקה והוא מפרט: "מנתחים אותי משהו כמו עשר שעות. מחליפים לי שבע צלעות בצד שמאל. שמים לי צלעות מטיטניום, יד אחורית מטיטניום ותופרים את הריאה".
לאחר מכן מנסים להעיר אותו ושוב זה לא מתרחש לפי התוכנית: "בשלב הזה אני מרגיש שאני נמצא בטנדר מאחורה ומחבלים רוצים לחטוף אותי, אני משתולל בטירוף. אי אפשר להרגיע אותי. שם קשרו אותי". עובר עוד שבוע, ומתי מועבר למחלקת לב חזה: "כאבים מטורפים, זה משהו שאי אפשר להסביר אותו, בשלב הזה אני לא הולך, אני לא נושם טוב, אני יורק דם ולא מזיז את העצמות". בהמשך הוא מתלבט, איפה לעבור את השיקום ומיקום המגורים מכריע: "אני לא מתכוון לפרק פה את המשפחה. המשפחה שלי מבאר שבע ואני הולך לסורוקה".
טרם הפציעה מתי עסק בספורט ולפני שנה השתתף בשני מרתונים. כשהוא חוזר הביתה בפעם הראשונה מבית החולים, הוא מרגיש מוזר: "הבית שלי מדרגות ואני לא יכול לעלות מדרגות. המקלחת שלי היא מקלחת פוזה כזו ואין איפה להחזיק. הדברים הקטנים, שכביכול נראים שוליים בחיי היומיום הרגילים, הופכים להיות מאוד משמעותיים. אני הייתי זה שעושה קניות בבית ואני לא יכול לעשות קניות היום. לזרוק את הפח? אני לא יכול. אני לא יכול להרים כיסא וכל מה שקשור למסעות. טיפה מאמץ אני לא עושה, אבל אני חי!".
מתי מספר על תהליך ארוך ולא קל שעבר. עם זאת, עד כה יש תוצאות חיוביות: "עבדו איתי פה בצורה מדהימה. יש ימים במהלך השיקום שלא בא לך לקום בבוקר, לא בא לך לצאת מהמיטה, לא בא לך כלום". ברור לו שהעובדה שחווה את האובדן באיחור, שלא היה נוכח בלוויות של השוטרים שלו, השפיעה. לצוות הפיזיותרפיה יש לדבריו "את היכולת ואת הידע כדי למשוך אותך מהמיטה".
אחרי שלושה חודשים השתחרר מהמחלקה והוא ממשיך את השיקום במכון הפיזיותרפיה: "אני מרגיש פה הכי בנוח", הוא מודה ומבהיר: "הם מכירים אותי. הם יודעים מה עובר עליי, האווירה היא אווירה נעימה. אווירה משפחתית". במהלך התקופה היו נפילות: "נפילות של כאב, יש לי פגיעה עצבית מאוד מאוד קשה, אז הכאב שלי הוא כאב פנטום".
כשדניאל נכנס לראשונה למכון לבוש בבגדי היס״מ, ההתרגשות של צוות הפיזיותרפיסטים הייתה אדירה, "לראות אותו בנחישות שלו חוזר לאט לאט לתפקוד שהוא רוצה". לדבריה, "לראות את מתי מתחזק ומצליח לבצע בכל פעם עוד תרגיל, לא מתייאש עד שהוא מצליח", היה מרגש לא פחות. אין לה ספק שיום אחד עוד תרוץ איתו יחד.
כששואלים את ענת ממה נובע הסיפוק, היא מחדדת: "אני נהנית להביא אותם לקצה גבול היכולת שלהם, לדרוש מהם את המקסימום ולראות שהם נענים לאתגר בכל פעם מחדש". אבל לא הכול דבש בתהליך הארוך הזה. "יש גם ירידות בתהליך השיקום ורגעים מייאשים", ענת חושפת, אך מוסיפה, "אנחנו עוברים אותם יחד". היא מצטנעת: "מה שהכי מקדם אותם בסופו של דבר זו הנחישות שלהם והמטרה שעומדת לנגד עיניהם. אני רק עוזרת להם בדרך להגשמה שלה".
גם היום מתי עדין מתקשה בתפקוד. לדבריו, "בקושי הולך, יד שמאל בקושי מזיז ומתקשה לנשום". עם זאת, בסוף החודש יחזור לעבודה, לתפקיד מאוד משמעותי, לדבריו. בקרוב גם הוא ירגש את צוות המטפלים, אם יגיע למכון כמו דניאל, לבוש במדי המשטרה הכחולים.
מתי כאוב מאוד על אובדן חבריו: "גולימה יצא מהבית כדי לשתות איתי קפה ולתת מענה לאירוע טילים ולצערנו הוא לא חזר הביתה. אותו הדבר אדיר שלמה, מאיר אברגי'ל ובן דיין, שבכלל היה בתוך התחנה. גם אליהו, ילד בן 24 עם שלושה ילדים".
לצרפתי חשוב שיחזירו את החטופים הביתה. הוא שולח תנחומים למשפחות הנופלים כולן ובמיוחד לכל המשפחות של השוטרים שלו שנרצחו. לטענתו, "יש על מי לסמוך. משטרת ישראל, ללא הכנה מוקדמת וללא איזושהי ידיעה, בלמה את האירוע באופן משמעותי". לפני כשבוע, הוא קיבל סרטון של בנות שאומרות שהן באו מהמסיבה והוא הציל אותן באחת הצמתים, "אני בעטתי להם באוטו ואמרתי להם לעוף מכאן". הבנות באו לבקר אותו בתחנה והביאו לו פרחים.
התרעות פיקוד העורף