42 שנים לאחר המלחמה ההיא, אנחנו בעיצומה של מלחמה נוספת. גם עליה נכתבים שירים, גם בעקבותיה נקשרים לוחמים אלה באלה לאחר מותם, גם בגללה בשורות איוב מגיעות לבתים רבים מדי. הנה, זה קרה ממש עתה, שני לוחמים שנפלו בשני אירועים שונים, הם שניהם משני קצוות הארץ, אך נדמה שהם מתארים סיפור אחד.
“כששמעתי על המקרה בנהריה, הרגשתי כאילו עוד פעם נעצו לי סכין בלב. זה אותו הסיפור. החלטנו במשפחה שלנו, לנוכח המקרה, שאנחנו רוצים שנהיה בקשר ושאנחנו רוצים לעזור לך להנציח אותו", הוא אומר ופונה לאולגה. “אסור שישכחו אותו, אסור שישכחו אותם, אין גיבורים כאלה".
המפגש ביניהם מרגש, אין אחד בחדר שמצליח לעצור את הדמעות. יצחק נכנס עם מגן הוקרה להנצחה שהכינה משפחתו למשפחת יקימינסקי. זהו רגע ישראלי נורא ומצמרר. הנה, משפחה שכולה אחת, "ותיקה יותר", מושיטה יד למשפחה שכולה שרק עתה חרב עליה עולמה. “זה עוזר להבין שיש חיים אחרי זה", אומרת אולגה.
יצחק מבקש להדגיש בשיחה שבשני המקרים הם לא נפלו בקרבות על גבולות הארץ, ההפך. בשני המקרים הם נקלעו לפיגוע, בשני המקומות הם לא נכחו במסגרת תפקידם, ובכל זאת נלחמו על חיי הסובבים אותם. “ארבעה חודשים אח שלי היה בעזה, ארבעה חודשים ברציפות ולא קרה לו כלום", הוא אומר.
“הוא סיכן את חייו המון פעמים וכל הזמן הייתי אומר לו: ‘אורי, תישמר’. זו לא תקופה רגילה. והוא היה אומר לי: ‘איציק, מה אתה דואג? אם צריך לקרות משהו, יקרה’. ואז, איפה הוא נפל? כשהוא עצר לקנות כוס קפה בארומה. זה אותו דבר כמו במקרה של הבן שלך. הרי למה הוא הלך לקניון? לכן אני אומר ששניהם נפלו כגיבורים. שני המקרים מאוד דומים, את שניהם הפתיעו מאחור. בשני המקרים המחבלים היו תושבים ישראלים, בשני המקרים הם נדקרו ושניהם קמו וחיסלו את הבן נבלה. גם הבן שלך בשניות האחרונות בטח אמר לעצמו, כמו שאחי אמר לעצמו: אני לא אתן לנבלה הזה להישאר חי כי אז הוא יגרום לאסון עוד יותר גדול".
מאותו רגע מבין יצחק שהוא חייב לחזור ארצה, אך הוא לא מצליח להשיג טיסה בזמן ואפילו מפספס את הלוויית אחיו: “אני לבד, בחוץ לארץ, בסערת רגשות כזאת, אי אפשר להסביר אותה. נסעתי דרך ארבע מדינות כדי להגיע ביום שישי בערב ולהתחיל לשבת שבעה. ההלוויה הייתה בשישי בבוקר. הדבר שהיה לי הכי קשה הוא שהייתי לבד. לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי עם מי לדבר. הכאב הוא עצום".
“כשזה קרה הייתי בעבודה", מספרת אולגה על מה שהתרחש ביום הפיגוע בכרמיאל. “אני אחות בבית החולים ‘מזור’ לבריאות הנפש בעכו כבר חמש שנים, והייתי ממש בשעות הכי קשות במשמרת, לקראת סוף משמרת. הייתי ממש עם הראש בתוך העבודה. ובינתיים הטלוויזיה ב’הול’ של המטפלים עבדה והיו חדשות".
"אני זוכרת שאפילו הקולגות שלי פנו אליי כמה פעמים לשאול אם ראיתי שהיה פיגוע בכרמיאל, אבל באותו רגע לא הייתי מרוכזת וחשבתי שאחר כך אני אראה, אבדוק ואסתכל מה קרה. אבל הם המשיכו לדבר, ואמרו וחזרו על המילים ‘פיגוע’ ו’כרמיאל’, ומשהו התחיל לזמזם לי בפנים. פתאום נזכרתי בהתכתבות האחרונה שלי עם סשה".
"אני בדרך כלל לא צלצלתי אליו במהלך היום כי לא רציתי להפריע לו. בדרך כלל רק בערב הוא היה מצלצל אליי כי בגלל התפקיד שלו הוא כל הזמן נוהג. אז גם ברגע הזה, כשהוא לא ענה לי פעם אחת ולא ענה לי בפעם השנייה, חשבתי שאולי הוא בנהיגה, אולי הוא עסוק, אבל עדיין היה לי אי־שקט פנימי".
כשחיילים נפצעים באופן קשה הצבא פונה למשפחה ואפילו לוקח אותה לבית החולים. “נכון, והם כבר היו בדרך אלינו, פשוט הקדמנו אותם". ואז הוא נפטר מפצעיו. “כן".
"סשה והחבר שלו נתן קמו והתחילו לירות בו. נתן סיפר לי שהוא הסתכל לסשה בעיניים, ורק כשהם ראו שהמחבל נפל על הרצפה, הם נשכבו גם. זה ממש ריגש אותי לשמוע, שנתן סיפר לי איך סשה הסתכל לו בעיניים אחרי שהם ראו שהמחבל נפל".
אולגה, בת 42, עלתה ארצה עם משפחתה לפני 12 שנה מאוקראינה. “יש לי שני ילדים - את סשה (אלכס) שכולם מכירים, ואת איליה בן 11, שעכשיו עולה לכיתה ו’", היא אומרת. איליה נולד בארץ ובתחילת דרכם בישראל התגוררה המשפחה בקיבוץ יפתח. לפני מותו של אלכס הם אפילו דיברו על האפשרות לחזור לקיבוץ האהוב.
“כשהתחילה המלחמה באוקראינה זו הייתה תקופה מאוד קשה", משתפת אולגה. “יש לנו עד היום משפחה באוקראינה. אנחנו כל הזמן דואגים להם ומשוחחים איתם. חלק מהם כבר מחוץ לאוקראינה כי הם ברחו בגלל המלחמה. סשה היה כל הזמן מעורב בשיחות איתם, הוא ממש עקב אחרי התפתחות המלחמה, הוא גם היה זה שמספר לי על התקדמות המלחמה ועל מה שקורה שם".
אולגה עוד מתקשה עם המילה “גיבור". כאמא, המילה הזאת מרגישה לה זרה ומוזרה. “סשה הוא ילד של בית", היא מסבירה, “הוא אף פעם לא חלם להיות גיבור. הוא עשה את העבודה שלו והוא עשה אותה כמו שצריך, אבל הוא היה תומך לחימה בעצם, הוא לא היה לוחם. זה התאים לו להיות תומך לחימה והוא עשה את המשימות שלו הכי טוב שהוא יכול היה לעשות. גם באירוע הזה הוא לא היה לבד. הוא היה עם חבר, עם נתן, וגם הוא גיבור. הם שניהם גיבורים".
ארבעה חודשים חלפו מאז הפיגוע בבית קמה ומאז שאיבדו האחים למשפחת מויאל את אחיהם הקטן. מאז, הם עוד אוספים את השברים ומנסים להבין כיצד ממשיכים מכאן. המשפחה כולה נרתמה להנצחת הבן האהוב, אבל יצחק מספר שיש אחת שעוד לא יודעת מה בדיוק קרה. “עד עכשיו לא סיפרנו לאמא. אמא לא יודעת שהבן שלה נהרג", הוא אומר. “ברגע שהיא תדע שהבן שלה הלך, באותו יום היא תגמור. קיבלנו אישור הלכתי מיוחד לא לספר לאמא, כי היא לא במצב בריאותי שמאפשר לה לעמוד באסון הכבד הזה".
“גם לסבתא שלי אנחנו לא רוצים לספר", מוסיפה אולגה והדמעות כבר זולגות מעצמן. “היא גרה באוקראינה, היא לא קוראת חדשות ואין לה אינטרנט. אז החלטנו לא לספר, אבל היא מרגישה הכל. היא דיברה עם דודה שלי וסיפרה לה שהיא לא יכולה לישון לאחרונה. סשה הוא הבן הגדול במשפחה, מבין כל בני הדודים, מבין כל הנינים שלה, אז הוא תמיד קיבל הרבה תשומת לב כי הוא היה הכי גדול. זה מאוד קשה".
הוא היה יושב פה, שותה תה, ואז היינו יושבים, מדברים, כמעט כל יום כשהוא היה בבית. הבנו אחד את השני, אפילו בלי מילים, רק במבטים. הוא באמת היה ממש קרוב אליי, לא היינו רק אמא ובן, היינו חברים, באמת חברים. היה לנו קשר מדהים, במיוחד אחרי שהוא התגייס, הרגשתי שבצבא הוא התבגר, הוא הפך להיות ממש גבר והקשר שלנו התחזק".
“היום אני יודע שהכאב לא יעזוב אותי לעולם. זה כאב שאי אפשר לתאר אותו. ואני בן אדם מאוד חזק, התמודדתי עם משברים כאלה ואחרים, גם כשאיבדתי את אבא שלי. אבל הדבר הזה שנוחת עליך ועוד נוחת עליך משום מקום כשאתה לא מוכן אליו, זה קשה נורא. כשבן אדם חולה נגיד, אז אתה לפחות מתכונן נפשית. פה קיבלנו מכה, טראח, והכל נגדע".
אם היה אפשר לשרטט את האבל וההתמודדות איתו כקו לינארי נמתח, לכאורה היינו ממקמים את אולגה ואת יצחק בנקודות שונות. אך לכאב אין קו, ואין סדר, והוא עלול להיות מציף וכאוטי בכל יום. גם בסיום שבעה וגם בחלוף ארבעה חודשים, וגם, כך סביר, עוד שנים קדימה.
“זה כאילו קרה אתמול", משתף יצחק. “זה לא עובר. לפעמים כשאני מסתכל על ההודעות, פתאום אני נתקל בהתכתבות עם אורי. יש לי הודעות קוליות שלי ושלו, הרי היו לנו הרבה דברים משותפים שהיינו עושים. אני מרגיש בור עצום. שלא לדבר על אמא, ששואלת מדי פעם ‘מה קורה עם אורי?’, ואנחנו אומרים לה שהוא בעזה, מספרים לה כל מיני סיפורים".
אולגה: “אני עדיין מרגישה שאני בוואקום. למרות כל העטיפה, למרות כל הפניות וההצעות לעזרה, אני עדיין מרגישה שאני בוואקום. במיוחד אחרי השבעה, שבאו כל כך הרבה אנשים ודיברתי כל כך הרבה. עכשיו אני מרגישה שאני כאילו בחלל. אני לא יודעת, עוד לא מצאתי את עצמי, עוד לא הבנתי איך אני אמשיך מכאן. האמת, אני עדיין מחכה לו".
התרעות פיקוד העורף