“כשנפל הפור והוחלט שאנחנו נכנסים עכשיו לעזה, זו הייתה סגירת מעגל מטורפת", הוא מספר בגילוי לב. “בשנים שאני חושב על עניין הקרב ההוא וחי עם המציאות, לא דמיינתי או חשבתי שנחזור לעזה ולרפיח בעוצמה כזו. כשיצאנו מרפיח ב'צוק איתן', יומיים אחרי הקרב ההוא, הייתה הצביטה הזו בלב, יצאנו במחשבה שוויתרנו על חבר שלנו, הדר, שנהרג בקרב, ויצאנו כביכול כשידינו על התחתונה. היום, בדיעבד, כשאני מסתכל על האירוע של חטיפת הגופה של הדר, אני מבין שזה היווה תמרור אזהרה למדינה, כלומר הזהירו אותנו כמדינה שנצטרך להתמודד עם סיטואציה כזו ועם החזרת הגופות וגילוי אחריות מול ארגון טרור. והנה, ב־7 באוקטובר זה קרה שוב. מאז ‘צוק איתן' המנהרות שילשו את עצמן".
בבוקר שישי, 1 באוגוסט 2014, בשעה 08:00, החלה הפסקת אש למשך 72 שעות ביוזמת מזכ"ל האו"ם ומזכיר המדינה האמריקאי. הפסקת האש, שאושרה על ידי חמאס וישראל, הופרה תוך זמן קצר על ידי חמאס עם שיגור מספר רקטות לעבר יישובי עוטף עזה ולאחר מכן בירי שתי פצצות מרגמה. החפ"ק של המג"ד, כולל חורש ולוחמיו, חזרו לצפון־מזרח רפיח והתמקמו באחד הבניינים, כ־200 מטר מהכוח של מפקד סיירת גבעתי רס"ן בניה שראל.
בשעה 09:05 תקפו את הכוח מחבלים שיצאו ממנהרה. “באותו בוקר הייתי באמצע הנחת תפילין ופתאום נשמע צרור יריות שלא נשמע כמו ירי של כוחות ישראליים. מיד המג"ד קרא בקשר לכל הכוחות, וכשבניה לא עלה מולנו, הבנו שכנראה האירוע בגזרתו", משחזר חורש. “אחרי שלוש דקות, אחד המפקדים תחת בניה אמר שהאירוע היה אצלם. זה היה סוויץ' של 180 מעלות: מיד נענו לכיוון הגזרה שם, כשקצין אחד דיווח שהוא מזהה גופות בשטח. אלו היו בניה וליאל. לא רחוק מהם נמצאה גופת מחבל. תוך דקות ספורות, כשהמג"ד אלי ג'ינו ואני התקרבנו לנקודת המנהרה, דיווחו לנו שלא מוצאים את הדר. ביקשנו שיחפשו אותו כדי לדעת בוודאות שהוא לא נמצא, לפני שמכריזים על נוהל חניבעל. כשמצאו את הציוד של הדר זרוק שם, הבנו שאנחנו מכריזים על הנוהל בצורה ודאית".
בהחלטה של רגע נכנסו חורש וסגנו של בניה, סגן איתן פונד, לתוך המנהרה ככוח חלוץ, כשמאחוריהם במנהרה לוחמים נוספים - סגן שקד קידר וסמ"ר צ'אלאצ'או מקונן. “ברגע שהגעתי עם המג"ד ואיתן והצוות שלו הראו לנו את המנהרה, הורדתי את הציוד, לקחתי את הנשק ומכשיר הקשר מהווסט וירדתי למנהרה", הוא משחזר.
“לא היה זמן לחשוב על הסכנה ומה צפוי שם אלא דמיינתי שיש כאן חייל שלי שהוא חטוף ואני צריך לעשות הכל כדי להחזיר אותו. לא מוותרים על חייל ולא משאירים אותו שם. לא הכרתי אז את איתן, אפילו לא את שמו, אבל נכנסנו למציאות אחרת שלא הכרנו. פתאום אין לנו תקשורת עם מה שקורה בחוץ, השקט הוא שקט מוחלט. אתה בחדר חשוך ומאובק, ועם הפנס אתה בקושי רואה מטר קדימה. אתה הולך אל הלא נודע ויודע שבכל רגע אתה יכול לעלות על מטען או שמישהו יארוב לך ויירה עליך. אתה כל שנייה פותח 200 עיניים כדי לוודא שאתה לא דורך על מטען. אנחנו יורדים ופתאום האקדח של איתן לא יורה, יש לו מעצור, ואנחנו רק עם הנשק שלי שהוא תקין, ואתה מבין ש אם כרגע יש היתקלות ולא אשיב אש או לא אזהה את המטען - שנינו נהרגים במקום. הגוף היה מכווץ למשך 40 דקות כי הגוף שלך באופן אוטומטי מוכן לפגיעה הגופנית הראשונה שתהיה. תוך כדי ההתקדמות זיהינו פרטים של הדר והבנו שהדר עם פציעה קשה עם סיכוי קלוש לחיות. בכל 30 מטר שהתקדמנו יריתי לתוך המנהרה וקיוויתי שאני פוגע במחבלים שחטפו אותו. בדמיון ראיתי את עצמי מחסל את המחבלים ולוקח את הדר חזרה, כשהקול המהדהד בראש הוא קולו של הדר שאומר ‘תחזירו אותי בחזרה'.
“בשלב מסוים צ'אלאצ'או רץ לכיווננו ואמר לי: ‘חורש, המח"ט מבקש שתצאו החוצה'. התקדמתי לבד עוד חמישה צעדים, יריתי עוד כמה כדורים בתקווה לפגוע במחבלים, ואז נפל לי האסימון שכנראה מבקשים שנצא החוצה כי מישהו בטח זיהה את יציאת חוליית המחבלים עם הדר. איתן, צ'אלאצ'או ואני חזרנו בריצה הכי מהירה שיכולנו, אספנו בדרך את קידר, וכשיצאתי מהמנהרה חיפשתי את הסמל שלי מאור נאמן, וכשאני עם הראש בחוץ הוא סיפר לי שלא מצאו את הדר. לא הספקתי לעכל את העניין וכבר הייתי צריך לקחת את הווסט ותוך 10 דקות כבר הייתי בלחימה של שלוש שעות במתחם האימונים של חמאס מול ירי בלתי פוסק. לא היה לי זמן לעכל את מה שקרה במנהרה. היה ברור לנו שאנחנו מוכרחים לעשות הכל כדי לעצור את חטיפת הדר, אבל אחרי שלוש שעות המודיעין אמר לנו שהמנהרה כנראה קרסה ואחרי שהפסקנו את הירי חזרנו למקום האירוע. הייתי אז בסוג של אפיסת כוחות כי הייתי ער 50 שעות ברצף, וכשחזרנו לארץ, הרגשתי את התסכול והאשמה על כך שהדר לא חזר איתנו".
על פעילותו ותעוזתו באותו אירוע קיבל חורש בשנת 2015 את צל"ש אלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן. בשנים שחלפו מאז השלים לימודי משפטים וכיום הוא עורך דין לנזקי גוף שמייצג אנשים שנפגעו בגופם ובין היתר שנפצעו במהלך שירותם הצבאי.
שלושה שבועות לפני ה־7 באוקטובר עבר חורש עם אשתו וילדיו מפתח תקווה ליישוב ברוכין שבשומרון. “זה יישוב שסביבו יש כפרים ערביים, ובשבת השחורה, כשהבנו שמשהו קורה בדרום, הייתה הרגשה שגם בגזרה אצלנו יש התחממות וצריך להיות בכוננות כי המרחק של הכפרים הערביים מאיתנו הוא 200 מטר", הוא מספר. “לפני המלחמה הייתי אמור לקבל שיבוץ בחטיבה צפונית. באמצע הלילה בין ה־7 ל־8 באוקטובר, כשהבנתי שהיישוב ברמת כוננות יחסית גבוהה, יצאתי והצטרפתי ללחימה בנחל עוז".
התרעות פיקוד העורף