נתחיל מהסוף. ב־8 באוקטובר, יום אחרי השבת השחורה שטלטלה את המציאות הישראלית, צלצל תא"ל (מיל') אילן הרשקוביץ (66), טייס מסוקי הקרב הוותיק ומי ששימש בעברו הצבאי המפואר בין היתר כמפקד טייסת מסוקי צפע, כמפקד בסיס פלמחים וכראש להק האוויר למסוקים, למפקדים בחיל האוויר וביקש לחזור לשירות מילואים, כשש שנים אחרי שסיים אותו באופן רשמי.
“ב־2018 סיימתי את המילואים הפורמליים במדינת ישראל כמדריך בבית הספר לטיסה בחיל האוויר", הוא מספר. “מאז לא הייתי מילואימניק. ה־7 באוקטובר תפס אותי ואת משפחתי בהפתעה כמו את כולם, וב־8 באוקטובר כבר שלחתי הודעות וואטסאפ לכמה מפקדים מחיל האוויר שאני מכיר וביקשתי לחזור לעשות מילואים, לא בטיסה כמובן כי זה לא אפשרי, ומיד הם שלחו אותי לעבור את כל הבירוקרטיה כדי שיתאפשר לי להתגייס מחדש למילואים. מיד גויסתי, וביקשתי להיות בתפקיד שיאפשר לי להיות הכי קרוב ללוחמים בשטח, אז מילאתי תפקיד תחת רב־סרן בחטיבת גבעתי במפקדת הסיוע החטיבתי. פיזית הגוף הזה תומך בחטיבה שנלחמת בשטח מבחינת מודיעין, תכנונים, סיוע בארטילריה במטוסי ובמסוקי קרב. אמרתי לכולם שאני לא פה כתת־אלוף במיל' אלא כאן גם כדי לצחצח נעליים למפקדים אם צריך וגם להפעיל מסוקי קרב. ישבתי במקום שיש בו את כל המודיעין והיכולת להפעיל מטוסי קרב, ומשך כל המלחמה קיבלתי מסוקי קרב על פי דרישה לאירועים שקורים בחטיבה והכוונתי את מוביל מסוקי הקרב לסייע בהתאם לדרישות המפקדים שנמצאים בשטח".
במלחמת “חרבות ברזל", מעיד הרשקוביץ, קרו למשפחתו שני נסים, עליהם הוא מספר בהתרגשות: “במלחמה הזו, לצד הרבה מאוד אנשים לצערנו במדינת ישראל שחוו אובדן, פציעות וטראומה, היו גם הרבה אנשים שחוו נסים, ולשמחתי הרבה אצלנו במשפחה זה קרה בצד ה'נסי' של שני אירועים משמעותיים: האחד הוא בן אחותי יותם שנפצע אנוש במלחמה וניצל בזכות התזמורת המנגנת של צה"ל שפועלת בצורה מטורפת מרגע שחייל נפצע ועד שהוא על מיטת הניתוחים בבית החולים. בן אחותי נפצע פציעה אנושה מ־RPG שהטנק שלו חטף מטווח אפס, הוא מילא אותו ברסיסים ורסיס אחד תלש לו את העורק בצוואר. חייליו היו בטוחים שהוא נהרג, ומדהים איך הצליחו להציל אותו. הנס השני קרה למיכל, אשתו של בן אחותי עמרי (אחיו של יותם): עמרי, מיכל וילדיהם התנדבו להגיע לשמח חיילים בשמחת תורה בבסיס זיקים. ה־7 באוקטובר מצא אותם בבוקרו של יום עם שמונה ילדים במיגונית, כשהזעיקו את מיכל, אחות במקצועה, לטפל בחיילת שנפצעה. מיכל הגיעה לחדר ליד המיגונית לטפל בחיילת, שהייתה פצועה קשה וניצלה גם, ופתאום נכנס חייל לחדר ונופל, מת, מול העיניים שלהם. מיכל עוד לא הבינה מה קורה ומגיע עוד ‘חייל', שנעמד מול הדלת, היא מסתכלת בו, הוא מסתכל בה, יורה במיכל צרור וממשיך הלאה. שלושה כדורים פגעו בה, והיא התחילה לטפל בעצמה גם. אותו ‘חייל' היה מחבל, ורגע לפני שהוא נכנס למיגונית שבה היו עמרי וילדיה של מיכל - חייל שלנו חיסל אותו. מיכל גררה את עצמה למיגונית והדריכה אותו איפה ללחוץ כדי לעצור לה את הדם. כעבור ארבע שעות הגיע אמבולנס צבאי שהציל את חייה".
אחד הרגעים המצמררים בספרו של הרשקוביץ מתרחש בשנת 1975, רגע לפני גיוסו לצבא, בהיותו בישיבת ההסדר ברמת מגשימים שברמת הגולן: בליל שבת, כשבוע לפני חג החנוכה, חדרו מחבלים לחדר הפנימייה בו ישן, וכיוונו את הנשק אל מיטתו. הרשקוביץ נסע יום לפני כן אל ביתו, ובמיטתו שכב אורח בפנימייה שהמחבלים רצחו. “אני אדם מאמין ויש לי תחושה שמישהו פשוט ‘חטף' אותי החוצה מתוך משהו שהייתי צריך למות בו", הוא משחזר. “כשחזרתי לישיבה, נכנסתי לחדר שלי וראיתי את המיטה שלי מגואלת בדם ואת השמיכה מחוררת בכדורים. זאת אומרת, הגיע לשם בן אדם שהחליף אותי ונרצח. זו סיטואציה מסמרת שיער שהייתי אמור למות בה. לאורך החיים עברתי מספר סכנות, אבל זה אירוע קיצוני מאוד, שבעיקר גרם לי להבין כמה אני בר מזל להיות בחיים ולהמשיך את חיי, כמו גם הסרטן, שנים מאוחר יותר, שעשה הרבה מעבר למה שהדבר עצמו השפיע עליי".
“בלשכת הגיוס פספסו אותי"
הרשקוביץ כאמור שאף לשרת בסיירת מטכ"ל, אך מצא עצמו בגולני: “גדלתי בישיבת בני עקיבא והייתי חדור מוטיבציה עצומה לשרת, כציוני וכאדם שחי במדינתו ומאמין בחובה לשרת ולתרום, וכך הגעתי לבסוף מרצוני לצבא, אבל לא התקבלתי לסיירת מטכ"ל, ונשארתי בגולני. ואז, ביום מן הימים, כשכבר הבנתי שאהיה חייל בסיירת גולני כי הצטיינתי שם, הגיע מכתב למפקדים שלי שאני צריך ללכת למבדקים לקורס טיס. לא חלמתי על זה, לא ציפיתי ולא חשבתי על זה, אבל במכתב נאמר שבלשכת הגיוס פספסו אותי והתכוונו לשלוח אותי למיונים לחיל האוויר – והשאר היסטוריה".
הרשקוביץ סיים את הקורס כחניך מצטיין ושירת כטייס מסוקי קרב על מסוקי “צפע" (קוברה) ו"להטוט" (דיפנדר). את טיסת הבכורה שלו כטייס מוביל עשה בתחילת מלחמת לבנון הראשונה: “הגעתי לבסיס רמת דוד כדי לתדלק, ובעודי הולך להניע, רץ אליי מישהו ואמר לי שהזוג לפניי, יוסי קלר ועמיחי ספקטור, שהכרתי טוב מאוד, נפלו, וביקשו ממני לנסות למצוא אותם. במלחמת לבנון לא הייתה אופציה כזו, וכך עליתי לקוקפיט כטייס מוביל, עם סערת רגשות מטורפת. איבדתי בעבר חברים אבל זה קרה באותו רגע ובזמן פעילות מבצעית שיצאתי אליה. ככה המראתי. מובן שלא מצאתי אותם והמשימה העיקרית הייתה להמשיך ולתקוף מהאוויר. זו חוויה מאוד משמעותית עבורי, בעיקר נפשית ואמוציונלית".
ב־2004, אחרי 29 שנות שירות בשלל תפקידים, פרש הרשקוביץ משירות סדיר, אך לא הפסיק לטוס. “מאז שפרשתי החלטתי שאני לא לוקח שום ג'וב שבו עוד פעם אהיה עסוק בו מבוקר עד ליל", הוא אומר. “החלטתי לרדוף אחרי הנשמה שלי ולעשות לה טוב ולעשות טוב לאחרים, תוך התמקדות במשפחה, בילדים ובנכדים. ככה הגעתי לעבוד עם חברות מסוקים שקיימות פה בארץ, והייתי מטיס אנשים לטיולים בארץ. בקורונה פנה אליי אדם שלא הכרתי ואמר לי שהוא וחברו בעלי שני מסוקים פרטיים בצפון, והציעו לי להיות טייס שלהם, וככה בקורונה, כשאף אחד לא טס – רק אני טסתי. הם עוסקים בבנייה ובבניינים, אז מצאתי את עצמי כל הזמן טס, ועדיין אני טס איתם על מסוק פרטי. כל טיסה עדיין מרגשת אותי כבראשונה".
התרעות פיקוד העורף