“עזבתי ב־15 באוגוסט את מלון ‘הרודס' בתל אביב והחלטתי שלא לחזור כרגע, אני עוברת לדירה בתל אביב", מספרת מאיה שמחי, שחקנית במקצועה שסיימה לבנות בית בקיבוץ ניר עם ארבעה חודשים לפני ה־7 באוקטובר.
“נולדתי בניר עם, סבא וסבתא שלי הם מייסדי הקיבוץ, התחתנתי בקיבוץ והקיבוץ הוא חלק בלתי נפרד מהנוף של החיים שלי על אף שב־23 השנים האחרונות אנחנו מותקפים. לפני כמה שנים כתבתי תסריט, שקיבלתי עליו מלגה והייתי אמורה לצלם אותו חודשיים אחרי ה־7 באוקטובר, ובו כתבתי שביום אחד יש התקפת קסאמים ובמקביל חדירה של מאות מחבלים. כשהגשתי את זה לקרנות אמרו לי שזה תסריט דמיוני ושאני צריכה למתן אותו ולהיות מחוברת לקרקע, אז שיניתי לחדירה של עשרות מחבלים. תמיד ידענו שמשהו קורה מתחת לקרקע, ובכל פעם שהיה חשד לחדירת מחבלים לניר עם אלו היו שניים־שלושה מחבלים וטיפלו בהם. אגב, באחת הפעמים שהייתה מתקפת קסאמים בעוטף, נכנס איתי לממ"ד פועל פלסטיני שעבד בניר עם 20 שנה, וב־7 באוקטובר המחבלים רצחו אותו".
ב־7 באוקטובר היו מאיה ומשפחתה בדרך לשדה התעופה באתונה לאחר חופשה, כשהגיעו הבשורות המרות על המתרחש: “הרבה חברים טובים של אבא שלי נרצחו בניר עם, הרבה חברים שלי נרצחו, נפצעו וחטופים עדיין, וברגע שקרה מה שקרה ב־7 באוקטובר אמרתי לעצמי שזהו, זה נגמר. אם עד עכשיו יכולתי לספוג קסאמים ואני לא יודעת איך – עכשיו זה הקש ששבר את גב הגמל. כמות האבל שהייתה בתוכנו כקהילה בקיבוץ היא בלתי נורמלית".
לקראת סוף המימון של השהות במלון הגיעו מאיה ובעלה לפרשת דרכים: “תהיתי מה אני עושה, כי אנשים מהקיבוץ אמרו שהם לא חוזרים ויהי מה, והיה אמור להיות מתווה שלא יצא לפועל אז אמרו לנו: ‘או שאתם מתמודדים ומוצאים מקום אחר לגור בו מכספכם או שתחזרו לקיבוץ'. יצאתי מהמלון והחלטתי לעבור לתל אביב גם כי אני שחקנית וזה יותר קרוב לברנז'ה אבל בעיקר כי הבנתי את מה שכל הזמן דובר עליו: כשטילים נופלים בתל אביב - סדרי העולם עוצרים. אמרתי לעצמי שאני רוצה לגור במקום שבו אני יכולה לדאוג לעצמי ולמשפחתי. אני יודעת מה זה להיות בצד השני. ההורים שלי החליטו לחזור לקיבוץ וזה נורא קשה לי כי אני לא מסוגלת מבחינה מנטלית לחזור לקיבוץ, אחות אחת שלי החליטה לעבור לקיבוץ ליד ניר עם שהוא פחות מופגז, ואחות נוספת החליטה לעבור למרכז הארץ".
מירית וולך, חברת קיבוץ ארז, הולכת מדי שבוע לעבודה בקיבוץ ארז - אבל עדיין לא מוכנה לחזור להתגורר שם עם בעלה ארז וארבעת ילדיהם, בשל הדאגה לביטחונם. “אנחנו גם חברי קיבוץ והקיבוץ היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו עד ה־7 באוקטובר", היא מספרת. “ב־7 באוקטובר עשינו את שמחת תורה אצל ההורים שלי במצפה רמון, שהיה בערך האזור הכי שקט בארץ באותו יום. באותו בוקר התחלנו לקבל טלפונים ששאלו איפה אנחנו, מה גם שההורים של ארז היו בקיבוץ, וחווינו את זה קצת מרחוק. כמה ימים אחרי זה הקיבוץ פונה למצפה רמון אז פונינו למלון שם".
עם שובם של תושבי ארז לקיבוץ, בחרו מירית, ארז והילדים להישאר בדירה שכורה במצפה רמון: “לא חזרנו בעיקר בגלל הילדים. זה מאוד קשה ואני חייבת להגיד שגם כשאני עובדת בקיבוץ זה לא נעשה יותר קל. אני לא מרגישה נינוחה, לא מרגישה שלווה ולא מרגישה בטוחה. אני קופצת יותר בקלות. יש בקיבוץ ימים שקטים לחלוטין ויש ימים בלתי נסבלים ברעשים שלהם, ואתה לא יודע אף פעם על איזה יום תיפול. בכל ביקור אני מרגישה כאילו אני פותחת את הפצע מחדש".
בשבת של 7 באוקטובר יצא נעם חנוכה מביתו בקיבוץ מפלסים לכיוון אשקלון לעבודה, ואז נתקל במחבלים שירו בו ללא הפסקה. בזמן הזה שהתה זוגתו, נעה, בחודש התשיעי להריונה, בממ"ד ביתם בקיבוץ. בעוד נעם, פצוע אנוש, פונה לבית החולים “ברזילי" כשהוא מורדם ומונשם עם 15% סיכוי לחיות, כדברי נעה, היא עצמה חוותה בממ"ד ירידת מים וחולצה תחת אש לאותו בית חולים ושכבה ליד בעלה. אחרי שבוע נעם התעורר, וב־18 באוקטובר, לאחר שאובחנה עם רעלת הריון, ילדה נעה את בנם רועי, בדיוק ביום הנישואים שלהם. “מאז ה־7 באוקטובר נעם לא התקרב לאזור העוטף. הוא עוד לא מסוגל להתמודד עם הדבר הזה", מספרת נעה. “מבחינתנו אחרי ה־7 באוקטובר התפרקה לנו הקהילה. מנהלת ‘תקומה' שמה חוקים מאוד נוקשים ודורשת שנשכור בית בקיבוץ, ואם אנחנו לא עושים זאת – אנחנו לא נחשבים לחלק מהקיבוץ, אבל נעם לא יכול לחזור לפה".
נעם ונעה הכירו בקיבוץ מפלסים כסטודנטים, התחתנו בקיבוץ והיו בתהליך הפיכה לתושבי קבע בקיבוץ, כשהשבת השחורה טרפה את כל הקלפים. “אני גרה בעוטף עשר שנים, הגעתי ב'צוק איתן' לעלומים ואז עברתי למפלסים", מספרת נעה. “ראינו את העתיד שלנו אך ורק בקיבוץ, אבל לחזור השנה למפלסים - לא נחזור. החלטנו לשכור בית בקיבוץ עין צורים לשנה הקרובה, ואנחנו עושים חושבים מה נכון לנו כזוג צעיר עם תינוק כששנינו מאובחנים עם PTSD. החוויה שלנו לא נגמרה ב־7 באוקטובר. בעלי יצא מהבית אדם בריא לחלוטין וחזק, והיום הוא שבר כלי עם פצעי ירי של ארבעה כדורים שחדרו לו לגב ולבטן. הוא מתפקד אבל הוא לא יכול לעשות מה שעשה בעבר. ואז המדינה אומרת לנו לחזור למקום שבו קרה לנו האסון. אם היו פורצים לך את גדר הבית, היית חוזר לאותו בית? פרצו לי את הגדר. ראיתי נשים שאנסו אותן על הכביש, ראיתי גופות לראשונה בחיי, אז למה זה לגיטימי במדינת ישראל לבקש ממני לחזור לאזור הזה? אני כבר פצועה, לעולם לא אהיה אותו אדם, וזו הנקודה שמדינת ישראל צריכה להבין. ‘תקומה' נועדה להחזיר את התושבים הביתה ומי שלא חוזר הביתה - מופקר. אף אחד לא רואה אותנו".
“אין לי סיבה לחזור לניר יצחק אחרי ההפקרה שחווינו מהמדינה וההתנהלות הגרועה של ‘תקומה'", אומר דני (שם בדוי) מקיבוץ ניר יצחק, שעבר החודש ממלון “יו ספלאש" (הצמוד לקיבוץ אילות) להתגורר בדירה שכורה ברמת גן. “רוב החיים שלי גרתי בניר יצחק והמשפחה שלי מושרשת בקיבוץ, אבל כל עוד אני מרגיש לא בטוח לחזור, וכל עוד המדינה ומנהלת ‘תקומה' לא מספקות פתרון הולם או פתרון שיבטיח לי ביטחון - לא אחזור", הוא אומר. "אני חושב שהלחץ של המדינה שנחזור לקיבוץ הוא לחץ כלכלי, מבלי להתחשב בטראומה שעברנו ומבלי להתחשב בביטחון האישי שלנו, ואני לא מוכן להיות בשר התותחים של הממשלה הזו או של מנהלת ‘תקומה', שלא עושות יותר מדי למעננו".
ממנהלת “תקומה" נמסר בתגובה: “בהתאם להחלטת הממשלה ולהחלטות משרד הביטחון, ב־15 באוגוסט הסתיים המענה המלונאי הניתן על ידי המדינה לתושבי יישובים שאין מניעה ביטחונית לחזרתם. בהמשך לצרכים ולבקשות שעלו ממשפחות בחבל התקומה שטרם שבו לביתן ושמרגישות שאינן מסוגלות בעת הזאת לחזור לחבל וזקוקות לתקופה נוספת של ריפוי ושיקום מחוץ לחבל, גיבשה מנהלת תקומה יחד עם משרד האוצר, משרד המשפטים וראשי הרשויות מתווה תמיכה ברשויות המקומיות בחבל שנועד בין היתר לסייע בהשתתפות בשכר דירה מחוץ לחבל למשפחות אלו וזאת עד ה־30 ביוני 2025".
"באמצעות המתווה, המנהלת מאפשרת השתתפות בשכר דירה למשפחה ובהשתתפות עצמית מצומצמת. על מנת להיכלל במתווה יש צורך בהצהרה בלבד ולא נדרשת פתיחת תיק במחלקת הרווחה של הרשות. מטרת המתווה היא לאפשר לאותן משפחות להגיע לביתן בחבל במהלך התקופה והוא אף מעודד זאת בכדי לשמר את הקשר עם הקהילות ולסייע בשיבה הביתה. המתווה גובש וטויב בשיתוף פעולה עם רשויות החבל והוטמעו במסגרתו דגשים שונים שעלו. המנהלת תמשיך לפעול למען רווחת התושבים וחזרתם הביתה ושיקום, פיתוח ושגשוג החבל".
התרעות פיקוד העורף