"זאת שנה של מיליון דרמות וטרגדיות, והגיבור שלי הוא ענר שפירא, האיש שהשליך את הרימונים החוצה מהמיגונית עד שהאחרון התפוצץ בידיו והוא נהרג", תיאר. "ענר כסמל לכל האזרחים, החיילים בחופשה, החיילים בדימוס, הקצינים, האחים קלמנזון והאחים סלוטקי, האנשים שקמו מהבית בלי שום מסגרת, בלי שום ארגון, ורצו להציל. זאת השנה שלהם.
רואים את המחבלים באים וזורקים רימונים לתוך המיגונית הדחוסה באנשים שנמלטו מכל עבר ופתאום יד זורקת את הרימון החוצה, ועוד אחד, ועוד אחד. כשראיתי את הסרט פעם ראשונה לא האמנתי למה שאני רואה ורק אחר כך הגיעו הסיפורים. הוא עומד בפתח עם בקבוק שבור כי אין לו נשק, ויודע שאותו לא יעברו עד כלות".
אלה שלא חיכו סתם אלא ניסו לעשות משהו, היו הגיבורים של האירוע. זו לא אופציה לוותר. אני מניח שהיו עוד רבים כמוהו שאת הסיפורים שלהם אנחנו אפילו לא מכירים. בתוך מאות נרצחים, חללים וחיילים גיבורים שנלחמו וקורבנות בוודאי היו מעשי גבורה שכבר לא נשאר מי שיספר אותם".
ואולי זה אחד ההבדלים, כל מה שהיה יכול זה לפחד ולהבין שזה הגורל היהודי. הגורל שלנו גם כשהופתענו, גם כשכבשו לנו כברת ארץ, גם כשטבחו בנו, היו מספיק אנשים שהיה להם מה לעשות והחינוך לעשות מעבר לפחד".
התרעות פיקוד העורף