זמן קצר קודם לכן התעורר יהונתן, תושב אוהד שבמועצה האזורית אשכול, בדירתו בתל אביב. "גרתי עם בן דוד שלי אז", הוא מספר, "הוא העיר אותי ב־6:30 בבוקר ואמר לי לקום כי יש אזעקות. באוהד אנחנו רגילים לאזעקות ואפילו לא קמים, אבל הוא התעקש ורצנו לחדר המדרגות. ואז, ב־7:10 אמא שלי, שהייתה באוהד, התקשרה אליי ואמרה לי: 'אבא לא עונה'".
בשעה שבה יהונתן רץ עם שכניו לחדר המדרגות, מתקפה איומה מתחוללת בעוטף, ואביו של יהונתן, רודי, יוצא כדי לאסוף את אחיותיו של יהונתן אליהם הביתה. "הייתה פה מלחמה, הם חשבו שהבית הולך לקרוס עליהם רק מהפיצוצים, המטחים היו מטורפים, ואמא שלי אומרת לי שאבא לא עונה לה, ואני בכלל לא מבין לאן הוא נסע, ואז היא אומרת לי שהוא הלך להביא את האחיות שלי, גילי ודניאל. אחת גרה בבאר שבע, והשנייה בשדה ניצן, זה מושב פה ליד".
בסרטון שהוצא מרכבו של רודי, מסביר יהונתן, שומעים את השיחה האחרונה שלו עם דניאל, בתו. הוא מתווכח איתה שתצא מהרכב, ממש מכריח אותה לרדת, ואז הוא מצלצל לגילי להודיע שהוא בדרכו אליה לאסוף אותה, אך לא מגיע והמשפחה מאבדת איתו קשר.
ואף שאיש לא עונה, "כוח יוני" ממשיך בדרכו. אנדריי נוהג והם מתקדמים על כביש 6, פורצים מחסום משטרתי באשל הנשיא ומגיעים לצומת אופקים. שם הם רואים את מראות המלחמה הראשונים, והם מזוויעים ועוכרי שלווה. "באופקים ראינו את הגופות הראשונות, ואז זה נופל לך", אומר יהונתן, "אני לא מבין איך הם הגיעו עד לפה. הבנו שהיה שם ממש קרב, אבל עוד לא ידענו שיש סיפור שלם באחד הבתים. גם ראינו כבר התגודדות של חיילים, חבר'ה מילואימניקים ומג"בניקים, שהגיעו לשם ופשוט נעצרו, אולי הם פחדו להתקדם. אני משכנע רכב אחד של מג"ב, 'דימקס', לבוא איתי. אבל אנחנו מתעכבים, כי היה שם אל"ם שאמר שיש מודיעין על רכב 'רייזר' שבדרך אלינו עם מחבלים. חיכינו 10 דקות שיגיע, ראיתי שהוא לא מגיע, ואמרתי להם שהרייזר לא מגיע וקדימה בלי תירוצים, אבל הם לא נסעו איתי. הדימקס של מג"ב כן המשיך איתנו עד לאורים, ובאורים התחילו לירות עלינו, לא יודע מאיפה, מהשיחים כנראה, הוא הסתובב וברח, ואנחנו המשכנו לבד. הגענו לתחנת הדלק באורים, שם פגשנו שוטרת מג"ב עם שיער אדום, שעשתה שם פינוי פצועים".
הכוח נמצא בתחנת דלק באורים, ומכיוון שהנגב המערבי הוא נוף ילדותו של יהונתן, הוא מנסה לעבור בראשו על השטח הפרוש בפניו, ולנסות לשער היכן סביר שיניחו המחבלים מארבים, לחשב מסלול שיאפשר להם להסתנן דרך החוליות שכבר התפרשו בשטח. הם מחליטים לנסוע דרך כביש טל אור, שמחבר בין אורים לרעים. "על הכביש אני רואה רוביקון לבנה ואני רץ אליה".
כוח יוני מבצע עיקוף דרך השטח, אר־פי־ג'י מתפוצץ בדיוק, אש נורית מכל כיוון, והם מצליחים בדרך נס לפרוץ דרך הצומת ללא פגע ולהגיע לשרעבי, עד לטנק עצמו. "וכל הדרך מלאה ברכבים ובגופות שמוטלות על הרצפה. רכבי משטרה מהלילה עם שוטרים מתים בפנים", משחזר יהונתן.
"אחד הדברים שהיו הכי קשים", ממשיך יהונתן, "היה שבכל רגע בא אליי מישהו עם מיקום בוואטסאפ של החברים שלו והתחנן שאלך אליהם. אבל לא יכולתי, כי ידעתי שאם נרוץ בשדה הפתוח יורידו אותנו, וגם מה אני אעשה עם החבר'ה שפה? אנחנו היינו הרי היחידים שנמצאים שם עם נשק כמו שצריך. לשוטרים כבר לא היו כדורים. היינו קו ההגנה האחרון, לכן ידעתי שאני לא יכול לעזוב מאה איש. אבל זה ממש קשה, להגיד לבן אדם שאתה מצטער, אבל אתה לא יכול להוציא את חבר שלו, או את אחיו, זה ממש קשה. האיזון בין לנסות לעזור לכמה שיותר לבין לא למות, או לבין להחליט את מי אתה מפקיר, הוא קשה, אתה כל הזמן צריך לבחור. בשלב הזה, נגיד, בחרתי להפקיר את המשפחה שלי. הרי הם היו בטירוף באוהד, סגורים בחדר ארונות, מתים מפחד".
בשעות אחר הצהריים כוח יוני מחליט להתפנות משטח המסיבה ולהתקדם, הפעם לכיוון אוהד. יהונתן: "הדרך הייתה מזעזעת. היא הייתה מלאה בגופות, הכל היה שרוף, זה נראה כמו סרטונים מאוקראינה. החלטתי לנסוע בשלב הזה, כי אחותי, דניאל, התקשרה אליי ואמרה לי שאם אני לא מגיע היא יוצאת ברגל לחפש את אבא, ואני מאמין לה שהיא אומרת את זה".
יהונתן ואני נפגשים בביתו באוהד, זמן קצר לפני שאנו מציינים שנה לאירועי 7 באוקטובר. אני תופסת אותו ברגע מנוחה קצר מהמילואים. כסרן במילואים, סמ"פ במסייעת בגבעתי, הוא שירת בכל השנה האחרונה, למעט חודשיים. הוא נולד בניר עוז וגדל באוהד, והאובדן בביתו ובסביבתו קשה ובולט. חייו השתנו מאז, הוא שב לדרום לתקופה ממושכת כדי לתמוך במשפחתו והמשיך להילחם בכל חזית. "לפי החוקים של הצבא לא הייתי אמור להיכנס לעזה", הוא אומר.
חזית נוספת שהוא מבקש להיאבק בה היא ההכרה במושב אוהד כחלק ממערך השיקום: "אנחנו לא ב־7 ק"מ, אנחנו יושבים בקו 7 ועוד 200 מטר. לכן אנחנו לא במערך תקומה, אנחנו לא במערך השיקום. וזה הזוי, כי אנחנו גם צריכים מיגון והעסקים פה לא עבדו. אני למשל משלם ארנונה על המשרד של אבא שלי. אבל אין משרד, הוא מת. רמת האטימות ל־7 או ל־7.200 היא פסיכית. הרי המחבל לא אמר לעצמו לא להיכנס למושבים שהם אחרי 7 ק"מ".
התרעות פיקוד העורף