סתיו, בת 24 וסטודנטית מאשקלון, מספרת על הפחד שמלווה אותה ביום-יום. “כל אזעקה גורמת לי לקפוא. אני שוקלת כבר זמן רב לעזוב את העיר. מצד אחד, זה הבית שלי, המקום שבו גדלתי ושאני אוהבת, אבל מצד שני, קשה לתפקד כשכל רגע יכול להגיע איום חדש. זה ממש מרגיש כאילו אין לנו כאן הגנה אמיתית, ובסופו של דבר אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו”.
דור, תושב העיר ואב לילדה קטנה, דווקא נשמע רגוע יותר. “האזעקות הפכו לחלק מהשגרה ואי אפשר להתרגש מכל דבר קטן”, הוא משתף. “זה לא שלא אכפת לי, אני מפחד על הילדה שלי, ברור. אבל אני לא יכול לתת לפחד לנהל לי את החיים. אני חושב שחשוב לנסות לשמור על שגרה כמה שאפשר, כי אחרת אנחנו פשוט משותקים. האזעקות וההתרעות לא ייעלמו מחר, אז צריך למצוא דרך לחיות לצד זה”. דור מוסיף שחייב לזכור שאשקלון הייתה תקופה ארוכה העיר הכי מטווחת במדינה, דבר שנעלם, ״חשוב לזכור את זה״.
שרית, אם לילדה המתגוררת באשקלון, משתפת שהיא כבר לא מופתעת מהאירועים החוזרים בעיר. “לא הייתה לי אפילו תגובה מיוחדת הפעם. זה כבר מרגיש כמו שגרה, ואני לא יכולה להגיד שאני נבהלת או מופתעת”, היא אומרת. “כבר התרגלנו. בעבר, כמעט כל יום הייתה כאן התרעה כזו או אחרת, ועם הזמן אתה פשוט מתחיל לצפות לזה, היום זה כבר לא ככה, אבל זה לא נורמלי”, היא מביעה אכזבה מהמצב, שבו תושבי העיר לומדים לחיות עם תחושת חירום מתמדת.
דנה לוי, תושבת העיר, מוסיפה: ״מתי יהיו מספיק מיגיניות בעיר הזאת?! העיר הכי מטווחת בדרום ובכל זאת אנשים צריכים להשטתח על הכביש, בושה וחרפה!״.
התרעות פיקוד העורף