טראמפ שב לבית הלבן, כאשר איראן חלשה ופגועה כלכלית, חברתית וביטחונית הרבה יותר מבחירתו ב-2016. ראשית, בגין השפעת הסנקציות הכלכליות (אותם טראמפ אכף בתקופת כהונתו) והמשברים החברתיים בעקבות כך, אך גם בשל התוצאות של מלחמת ה-7 באוקטובר שהורידו לטמיון את עשרות השנים של בניית זרועות ה"תמנון האירני", חימושו ורכש צבאי מאסיבי (S-300).
טראמפ איננו צפוי, אך למרות זאת ישנם ארבעה גורמים שמניעים את מדיניות המזרח התיכון של טראמפ. ראשית, אישיותו הייחודית. שנית, העוזרים הקרובים לו, כמו: סגנו ג'י. די ונס. שלישית, האוונגליסטים (נוצרים תומכי ישראל). רביעית, הקרבה שלו לחלק מהשחקנים האזוריים, כמו: מחמד בן סלמאן ונתניהו.
לכן, בטהרן שוקלים שוב את צעדיהם. הם מעריכים כי התגרות נוספת בטראמפ תוביל להשפעה של אותם ארבעה מרכיבים, שייצרו טראמפ מסוכן יותר מלפני ארבע שנים, דבר שבטהרן מאוד חוששים ממנו. לכן בעיניהם יש לפעול אחרת על מנת לנהל את הסיטואציה החדשה.
יש המבקשים לבנות מסלול תקשורת למו"מ בדומה לזה שהתרחש מול ממשל ביידן, במטרה להשיג עם איש העסקים טראמפ "עסקה טובה", דבר שיהווה הישג לממשלו החדש לעומת קודמו והן בפעילות להידוק היחסים עם סעודיה, כאשר לדידם ה"פיוס" עם סעודיה יחליש גם את עוצמת השתדלנות של ריאד נגד טהרן בדומה לקדנציה הקודמת.
המהלכים האיראניים הללו, לצד תקווה כי טראמפ יבקש לעמוד בהבטחתו לבוחריו המוסלמים בסיום המלחמה בעזה ובלבנון, והרצון לשקם את הכלכלה, יעמדו בעדיפות ראשונה כבלם למדיניות חוץ נוקשה במזרח התיכון.
לאור הזווית האיראנית הזו, על ישראל לעמוד על שתי מטרות עיקריות בהקשר זה. האחת, פעילות מדינית משותפת עם הממשל החדש/ישן, שתאפשר תקיפה של מתקני הגרעין על מנת להשיג שנים לאחור את מרוץ ההתחמשות המסוכן, ולאחריו להגיע להסכם גרעין ופיקוח, רק לאחר שהסכנה הוסרה מהאזור כולו.
השני הוא התיווך האמריקאי להסכם בין סעודיה לישראל במסגרת הסכמי אברהם, שיוביל לשקט ורגיעה אזורית, אותם מבקש הממשל החדש כהישג למורשת טראמפ.
התרעות פיקוד העורף